שיתוף - לביקורת על הכניעה המפוארת של גידו ונביחה דרמטית בברקינגר

  • פותח הנושא lab
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
מר גידו נס-הר חלץ את עניבתו. טיפס על גבי שרפרף קטן והפעיל את הבוילר.

הוא בהחלט היה שבע רצון. לאחר שנים כה רבות של השפלה כואבת מצידו של ראש הממשלה ויו"ר תנועת 'תן לי תות', בהחלט הגיעה העת להראות לו מאיפה הדג חוטף בומבה...

ההחלטה התגבשה במוחו של מר גידו - חדה וברורה.

הוא ל ע ו ל ם לא יכנס לממשלה בראשותו של מר 'באין-ימין תן-מיאו'. והחל להתכונן לקראת ההצהרה לתקשורת.

מאז ומתמיד היתה המקלחת עבורו מקור השראה בלתי נלאה לכתיבת הנאומים שלו, אולם הפעם נראה היה כי המקלחת תארך זמן רב יותר מהרגיל.



אזרחי ישראל! הכריז בפאתוס.

בקבוקי השמפו הנהנו בהסכמה.

לא.. לא טוב.... נסיון נוסף.

אזרחים ואזרחיות נכבדים!

אוקי... נשמע יותר טוב...

אני מצהיר בזאת, כי לא אש..

דפיקות נשמעו על דלת האמבטיה, והנאום נגדע באיבו.

- גידו!
- כ___ #$%^%$#___!
- לא שומע! סגור את הברז!
היה זה היועץ המסור אביב קוטב.

- עכשיו שומע?
- כ ן. התקשרו מהבית של הרב ברכיהו.
יש היום חתונה של בת הרב והם מעונינים לשוחח איתך שם.
הרב אמר שאם תשב עם 'תן-מיאו' אתה נכנס חי לגן עדן עם הבגדים.
- לקחתי איתי בגדים.
- לא, לא הבנת. אני מדבר איתך על ברכיהו, הוא רוצה שתבוא לחתונה.
- אין על מה לדבר. תגיד להם שאני אבוא לחתונה, אבל חבל על הזמן, הענין מנוי וחתום.
--------​

אולם החתונות 'מחסני התזונה' היה מלא מפה לפה, רחבת הריקודים בערה כמאכולת אש והתזמורת תיזמרה בעוצמה.
בחורי חמד שזופי לחיים קיפצו לפני החתן בהתלהבות קודש, והריעו לראש הישיבה שרקד עם החתן במרכז המעגל.
"יפתח בן דמא, בן דמא צדיק, ר' דויב שלוים עד בלי זורח..." שרו בגרון ניחר.

תכונה הורגשה בפתח האולם. ושמעון גרין שהיה מכונה בפי חבריו לשיעור 'מלך הקומזיצים' פילס את דרכו לכיוון התזמורת באקסטזה.
"תשירו משהו לגידו!
יש מאמצים עכשיו להכניס אותו גידו לממשלה. זה חשוב!" שמעון היה מרוגש.
"גידו נצח... איי איי אי אי, גידו נצח... איי איי אי אי,.." החל הזמר להקפיץ.
- לא! משו יותר חזק! משהו שידחוף אותו חזק לממשלה! שמעון היה אדום.
"בכל נס-הר נס-הר, איי איי שיש לישראל... רבוייסי! להכנס למעגל!"
הזמר ניסה לווסת מעט את העומס מסביבו של ח"כ גידו.
"אוי... מה אתה גידו, אל תגיד לו לא.... שחולת אהבה אני..."

גידו התישב בשלחן המזרח ושורה של בחורים נעמדו מסביבו והחלו להריע לכבודו.
גידו! גידו! גידו!
"להכנס למעגל! אני קורא שוב!
להכנס למעגל!" הכריז הזמר נואשות.
הבחורים המשיכו להריע בעוז. "גידו - תכנס. גידו - תכנס!"


הס הושלך בקהל, וגידו פנה לאביב.
"תודיע לירון שאני נכנס. נראה לי שנוותר הפעם על הסטייקים."

"כל הכבוד! כל הכבוד!" אדמת האולם רעדה כשהבחורים הריעו בעצמה.

שמעון גרין פנה הצידה כאחוז תזזית והחל לצרוח לתוך הטלפון במנגינה של אזעקה עולה ויורדת:

עשר ורבע בקול הסקופים השעה תשע וחצי!
אנחנו כאן בפריצה לשידור!
דרמה פוליטית!
אמיץ גל מצייץ בטוויטר: דרמה כעת בחתונת בת הרב ברכיהו! ח"כ גידו נס-הר הצהיר כי הוא מוכן להכנס לממשלה תחת תן-מיאו! הוא אמר למקורביו כי הוא מוותר על התיקים.
ציץ חמד בתגובה נובח כעת בברקינגר: דיברתי כעת עם מקורביו, והם טוענים שהוא בסך הכל רצה להכנס למעגל.
כאמור- דרמה פוליטית של ממש.
אנחנו כאן נמשיך ונעדכן.
כאמור דרמה במערכת הפוליטית!
נציין כי זו בהחלט דרמה של ממש!
לעדכונים קודמים הקישו 6 בתפריט הראשי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
מעולה ושנון!
אולי כדאי קצת לדלל את הרווחים בין השורות, זה נותן קצת תחושה של בלאגן. למרות שזה מה שמסתדר לי עם החתונה המהוללה הזאת...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
מה קורה כשגעצל, חסיד של פעם בלי סמארטפון, מוצא את עצמו במושב הנהג של הטנדר הכי מתקדם בעולם? מסע רצוף זרועות פלדה, פקודות מסתוריות ותובנה אחת שתשנה לו את הדרך.

געצל התיישב על מושב הנהג לחוץ אך מאושר, הוא נשען לאחור נותן למוחו להציף את השתלשלות האירועים, חיוך עלה על שפתיו כשנזכר איך שקיבל את הטלפון שבישרה לו על זכייתו בהגרלה ההיסטורית של טסלה, חיוכו התרחב כשנזכר בתגובות בני המשפחה הרחבה שצורפו לחופשה החלומית.

הוא בירר אם יש מישהו עם סמארטפון, שטסלה יוכלו לשלוח לשם את ההנחיות של הטיול, בתגובה פצחו האחיינים בשירת אשרינו שיש לנו משפחה בלי סמארטפון, בינתיים החליפו בני המשפחה את החוויות שעבר עליהם בשבוע הנפלא באוסטריה כשהפסגה הינה טיול מיוחד ומהנה בטנדר חשמלי חדשני, הטנדר מאובזר עם כל אמצעי הנוחות כמו כסאות מסאז' שמתכווננות לבד, עם מערך רובוטי מתוחכם שמאתר את הנקודה המדויקת שמגרדת בגב, בולמי זעזועים, מערכת הזמנה אוטמטית של מיטב המשקאות של אוסטריה, מוזיקה עם מערך רובוטי מתוחכם שמתנגן לפי מצב הרוח בטנדר...

לאחר דין ודברים הוחלט שגעצל יצא לדרך ללא ההנחיות, וזכות ההתנזרות מה'כלים' תעמוד לו לזכות, ולפתע החל הטנדר לדבר: "כולם לחגור אנחנו יוצאים" כולם מיהרו להתיישב מצייתים לטנדר, רק שמעון ונפתלי שהיו באמצע להשתולל עם מערכת ההזמנה האוטמטית לא שתו לבם לטנדר הנודניק והמשיכו לטעום סוגי משקאות שונים ומגוונים, הטנדר חזר על הוראתו חזור והזהר ואף נקב בשמם פעם פעמיים, ולפתע פלטה ציפי צווחת בהלה תוך שהיא מצביעה על הגג, אינסטינקטיבית הפנו כולם את פניהם לגג ולבם החסיר פעימה.

מתוך הגג החל לצוץ שתי זרועות פלדה מתקרבות בזהירות אל עבר המרדנים הסוררים, ציפי השתתקה מרוב פחד היא רצתה לצעוק לילדיה שיזהרו אך יצא לה רק קרקור מוזר, ולמרבה הפלא כששמעון ונפתלי שמעו את הקרקור המוזר נבהלו ומיהרו לרוץ אל מקומם מביטים אל אמם בחשש.

ומשהתיישבו איש איש במקומותיהם הורה הטנדר לגעצל ללחוץ גז והטנדר יצא לדרך, הנוף היה מהמם הנסיעה חלקה כמעט בלתי מורגשת, כשלפתע הורה הטנדר לגעצל להגביר מהירות געצל ציית מייד, אחרי זרועות הפלדה שהוא הוציא מהתקרה מי יודע מה יכול לצוץ מההגה, המהירות הלכה וגברה ואז הגיע הטנדר אל שביל תלול שתהום פעורה משתי צדדיו הנוף היה משכר, אך למי יש זמן להסתכל על העמק המרהיב כשיש חשש כבד שתכף יפגוש אותו מקרוב, הלחץ טפס בגרונו של געצל ואיים לשתק אותו, "ימינה" הכריז לפתע הטנדר, געצל סובב את ההגה בזריזות חצי מהטנדר מרחף על התהום חצי על הכביש המהירות רק הולכת וגוברת והירידה הולכת ונהיית תלולה יותר ויותר.

"שמאלה ומייד ימינה קל" הכריז הטנדר. "ברקס קל. ימינה וימינה. שמאלה. שמאלה. ימינה. חצי פרסה פלוס ברקס קל". הפקודות נורו בקצב געצל הרגיש שעוד רגע הוא מאבד את זה, הטנדר הטלטל בפראות התהום הפעורה צוחקת לו בעיניים המפגש ביניהם כמעט בלתי נמנע, "ימינה" צווח געצל ביחד עם הטנדר ניצל בנס מהעיקול החד, עד מתי ה' הוא התחיל למלמל וידוי, מתנתק מהסביבה, עסוק כולו בנסיון נואש לשרוד מנסה לבלום לא אכפת לו מה ייצא מההגה, אך הברקס נעול לא מגיב, החרדה מאיימת לשתק אותו הוא מבטיח ח"י שקלים לקופת העיר, ואז הוא החל לראות את האור בקצה המנהרה השביל נהיה רחב יותר ישר יותר הטנדר טיפס בקלילות את ההר יוצא מהעמק ועולה על סרט אדום שנפרס על הרצפה, געצל נוסע על הסרט עד שמגיע אל חניון מרווח עשרות צלמים ועיתונאים ממתינים מרוגשים, גם 'מייק ווינדוס' הבעלים של טסלה עמד שם חנוט בעניבה הכי יפה שמצא.

"הכונו לעצירה מוחלטת" הכריז הטנדר געצל ציית כמתוך חלום ובלם עד הסוף מרים את ההאנד-ברקס, עוד לפני שהוא הספיק לקחת נשימה עטו עליו הצלמים מתחרים מי ילכוד בעדשתו את הזווית הכי מקורית, געצל יצא מהטנדר נשען בגבו על הטנדר נושם את האוויר המשכר ועוצם את עיניו מנסה להירגע מהחוויה הקשה, הוא ראה את המוות מול העיניים יותר מפעם אחת. "קרה משהו הכל בסדר עם הטנדר"? שמע פתאום קול מודאג לידו, הוא פקח את עיניו רואה מולו אנשים מחוייטים ומחוייכים הוא לא כל כך רצה להרוס את ההצגה, אך לא יכל להתאפק: "אתם לא שפויים מה זה המסלול הזה"? המתורגמן הביט בו בהלם מוחלט, "זה מה שיש לך להגיב על הטיול היקר הזה? אני מצטער אך איני יכול לתרגם לו את זה"

"מייק וינדוס" קלט שמשהו כאן לא כשורה אך לא הבין מילה הוא דרש מהמתורגמן שיתרגם לו, המתורגמן הביט בשניהם חליפות ולבסוף תרגם, מייק התעניין מה לא היה טוב במסלול ובתגובה החל געצל לתאר את החרדה המשתקת שחווה בדקות האחרונות, המתורגמן הביט בו כמי שנפל מהירח, ומשראה שגעצל מתכוון ברצינות פרץ בצחוק רועם.

הוא תרגם את דבריו תוך צחוק בלתי נשלט מדביק בצחוקו את מייק ושאר המעונבים, געצל עמד שם המום רגש קל של עלבון מזדחל אל לבו, "הקשב ידידי היקר" פנה אליו מייק בחביבות "הטנדר הזה הנו א-ו-ט-ו-נ-ו-מ-י, זה היה אמור להיות כתוב בהנחיות שקיבלת בסמס"

מי שלא ראה את פרצופו של געצל באותם רגעים לא ראה פרצוף מבולבל מימיו, "ובכן" המשיך מיסטר וינדוס "כיון שמשום מה המידע החשוב הזה לא הגיע אליך הנך מתכבד בזאת לשוב אל הטנדר לסיבוב נוסף, והפעם לא במושב הנהג אלא בחדר שינה" רק זה לא, מלמל געצל לעצמו כשלפתע הכתה בו ההבנה כברק הוא יכול היה להישכב במיטה, לנמנם, להנות מהנוף המטורף והפראי הנשקף מהחלון, ול-ש-ח-ר-ר, ללא דאגות וללא פחדים, כל הדאגות והפחדים היו פרי דמיונו בלבד כל פעם שהגיע לעיקול חד ולבו החסיר פעימה, ורק בנס ניצל ברגע האחרון הכל היה מיותר. יכול היה לשבת ולהתפעל מהרובוט המדהים שבולם ברגע האפס, מלהטט בין כל העיקולים במיומנות בלתי נתפסת, לראות איך שהנה מגיע עיקול נוסף מסוכן, ולהביט בסקרנות טהורה איך זה יסתדר ולהבין שכל המסלול כבר מחושב מראש בדיוק מושלם.

"תגיד אתה באמת חשבת שאתה זה שתמרנת במהירות המטורפת הזאת בשביל התלול הזה? נראה לך שהיית מצליח לקלוט מה מחכה לך בסיבוב ולהתמודד עם זה"? בירר אצלו אדון מייק, געצל שפשף את זקנו "מסתבר שלא חשבתי, וזאת אכן הבעיה"

סוף​
שיתוף - לביקורת שבו בנים
ב"ה

הרבה כתבתי על החטופים, והרבה יותר כאבתי את כאבם, ויותר מכול, התפללתי לשלומם ולחזרתם.
והנה הגיע היום, והתפילה, אותה קראתי בקול רם בכל מקום שבו הלכתי, ובכל שעה שבה חשתי שהיא נכונה לתפילה, נשמעה, ואף התקבלה.

אני לא אשכח את מוצאי השבתות שבהם זעקתי בקבר דוד את זעקת החטופים.
כשקראתי את שמותיהם עם שם האֵם בזעקה, אלון בן עידית, גיא בן מירב וכן הלאה, ביקשתי בכל מאודי: החזירם אל הקדושה.
ואני גם זוכרת את הפנייה שלי: הם אינם יכולים להגיע לכאן ולהתפלל בעד עצמם, ולכן אני חשה שליחה שלהם לזעוק את זעקתם.
וממש חשתי שכאשר אני אומרת את שמם, הוא עולה מעלה מעלה ומגיע עד כיסא הכבוד.

ועוד ביקשתי, ממש לפני שחרורם, כשכבר דובר על האפשרות שכולם ישובו:
ריבונו של עולם, תן לאויבינו טיפשות, תו בהם רוח שטות, שיסכימו לשחררם.
כי באמת, אין סיבה הגיונית מצידו של השטן לשחרר, ואף אין ביכולתו לעשות זאת.
רק בורא עולם, הוא בעצמו ולא אחר, הוא הפודה אסורים.

והנה התרחש הנס, והם שבו. נס שהוא מעל גדרי הטבע, וכלל לא מובן בשכל אנושי.
כולם, כל החטופים החיים, שבו הביתה.
ואין מילים בפי ובלשוני, כמו שנאמר בתהילים:
"כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי; הֵן ה', יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (קל"ט, ד').

חשבתי שכאשר הם יחזרו, השמחה תהיה ללא גבול, ולב מי יוכל להכיל את האור הזה?
האור של בן שב.
ואכן, השמחה הייתה גדולה מלהכיל, והלב התרחב מהתרגשות.
אבל יחד עם זאת עלו בי תחושות של צער גדול, כמו מישהו שעבר חוויה קשה, וכשהוא סוף סוף משתחרר ממנה, הכול פורץ החוצה.
כשם שהייתי שותפה בכאבם, כך פשוט נשברתי כששוחררו.

וההרגשה הזאת הזכירה לי את אותה מציאות עתידית שבה, בעזרת ה', כשנחווה את הגאולה, נשאל את עצמנו:
איך עברנו הר כזה גבוה? איך עמדנו בזה?
ההתפרקות הזאת מעידה יותר מכול על עומק הקושי הנורא שחווינו כעם במשך שנתיים ימים.

והלוואי שחודש מר חשוון יהפוך למתוק,
שכן עתיד חשוון שה' יחזיר לו,
ונזכה לראות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.

ושוב, תודה בורא עולם,
תודה על הכאב,
תודה על הגלות,
ותודה על הגאולה שמשקשקת בכנפיה,
וקולה קרב ובא.
כשהגעתי לראשונה למשרדי GPT, לא חשבתי שזו הולכת להיות העבודה הכי ביזארית בחיי.

אולם ענקי. מפוצץ בשורות שולחנות, מאחוריהם ישבו מאות הודים, כל אחד עם מחשב דל מעודפי צה"ל, כוס פלסטיק עם צ'אי חמוץ, ואצבעות שריריות ומקלידות.

בכניסה חיכה לי גבר בשנות החמישים לחייו, עם חליפה שנראתה כאילו נרכשה בחנות צעצועים.

"ברוך הבא למחלקת הבינה הלא-ממש-מלאכותית של GPT!" הכריז בהתרגשות, וחייך לעברי חיוך רחב למדי, כאילו בלע כריך של ביטחון עצמי מוגזם בביס אחד.

"אמיתי?" שאלתי, תוהה אם פספסתי פנייה בדרך לעבודה.

"מאוד אמיתי," הנהן. "הנה, פה קורה כל הקסם."

הוא הוביל אותי פנימה. מעבר לדלתות ההזזה שבקושי זזו, התגלה האולם המרכזי, בו היה מספר עצום של אנשים נוספים.

"אלה שלנו," אמר בגאווה, מצביע על אלפי ההודים הנוספים שישבו באולם. "כל אחד מהם מקבל שאלה, מתרגם אותה לאנגלית בגוגל טרנסלייט, עונה תשובה, מתרגם בחזרה, ושולח. זה GPT."

"סליחה," שאלתי, "זה נשמע...קצת לא חוקי?"

"מה פתאום," הוא גיחך. "כולם פה מרוויחים דולר לחודש ברוטו. יש גם ימי גי'נג'ר."

בדיוק באותו רגע אחד ההודים הרים את היד. "הגיעה שאלה!" הוא קרא, כאילו הכריז שזכה בלוטו.

כולם נעמדו, מחאו כפיים. מסך ענק הציג את השאלה:

"מה יקרה אם אני אקח שני כדורי אקמול, אחד אדום ואחד כחול, ואז אכנס לחדר חשוך ואצעק 'הארי פוטר'?"

ההודי המסור קיבל את השאלה. פתח את גוגל טרנסלייט, הדביק, גיחך, והקליד בתשומת לב:

"יתכן ותהפוך לאיש עם משקפיים וצלקת. נסה ותעדכן."

מתרגם. שולח. כולם מוחאים כפיים. אצלו זה 13 שנה של לימודים באוניברסיטת מומבי, בשביל המשפט הזה.

לאחר מכן, החלו להגיע רצף של שאלות נורמליות לחלוטין למחשבי העובדים:

"מה קורה אם גולש חתול בתוך חור שחור?"

- "החתול יימתח ויהפוך לפסטה קוסמית. נא לא לנסות בבית."

"למה פסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר לפסנתר?"

-"לך תשאל פסטה קוסמית."


התקרבתי לאחד, שהיה נראה עמל קשות מול שאלה מורכבת:

"מה אם אפיל חתול על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, ואשאיר אותו באוויר?"

ההודי חשב רגע, ואז ענה:

"היקום יתכנס לנקודת קריסה פילוסופית."

בהמשך היום הגיעו עוד שאלות כמו: "איך לגרום לכלב שלי לדבר פולנית?" או: "אם אני אוכל ביצה קשה בשבת, האם מותר לי להתקלח עם גרביים?" או גם: "תכתוב לי שיר על סבא שלי שהיה ליצן ועבד אצל פוטין." אבל אני לא אכתוב לכם כאן את כל התשובות, לא מפני שהם לא מעניינות, אלא בגלל שאני כבר לא זוכר מי ענה מה. (מה אשמתי שכמו אצל הסינים, גם כאן כולם נראים כמו אורז מעוך?)

היה שקט באולם. כל פעם שמישהו ענה תשובה מצחיקה במיוחד, הונף שלט שעליו היה כתוב 'תשובה ויראלית' ונשמעה תרועת שופר דיגיטלי.

עמדתי בצד, מנסה להבין איפה בדיוק הAI פה.

"הם גאונים," לוחש לי המנהל, "אחד מהם אפילו הצליח לשכנע משתמש שהוא רופא שיניים."

"מה, יש לו תואר ברפואת שיניים?"

"לא, יש לו שן אחת."

ואז זה קרה.

דלת המתכת נפתחה.

גבר גבוה, עטוי ז'קט עור, בעל קובץ A4 ביד אחת ותמונה של אילון מאסק ביד השנייה, נכנס. על בגדו היה תג עם לוגו של OpenAI, ועל עיניו משקפי שמש שאמרו 'אני בינה, ואתה לא.'

הרוח שהוא הביא איתו גרמה לכמה מסכים להיכבות. כולם שתקו, מבועתים. ואז אחד צעק "איייי-איי-אייייי!" וכולם נעלמו, נכנסים לתוך מקרר פצפון, כאילו היה זה תרגול של בחורי ישיבות הנמלטים מצה"ל, ולא של סתם אורז מעוך בעל פרצוף הודי.

רק אני והמנהל נשארנו.

"מה זה היה?!" לחשתי.

המנהל נאנח, הוריד את כובע המצחייה וחייך.

"זה נציג הפיקוח של OpenAI. אם הוא תופס אותם, הוא מגלה שGPT זו לא מערכת, אלא קבוצה של הודים עם טרנזיסטור."

"ואז מה קורה?"

"הם מאבדים את הרישיון לעבוד על מחשבים, וחוזרים לדבר עם לקוחות דרך הצ'אט של אתרוג."

"אבל למה אתם בורחים? אולי הוא בא לעזור?"

המנהל צחק. "לא, הוא בוחן למה GPT ענה למישהו שבשביל לעצבן את חבר שלו הוא צריך לשרוף בגדים ולשיר בלופ שיר של M.B.D"

"וזה לא פתרון?" שאלתי

המנהל חשב לרגע, ואז סינן:

"תכלס, זה עבד לו."

תודה ענקית לע.ש. על הרעיון המקורי.
פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

***

"למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
"כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
"יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
"בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
"אתה סתם מתפלפל."
"זו לא טענה."
הם שתקו.
"אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

***

"ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
שלושה רגעים של פאוזה.
"וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
"דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
"סע."
"בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
"אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
"לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

***

פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
"או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
"כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
"תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
תשעים שניות לאחר מכן.
"אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
"תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
"לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
"תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

סוף



אז הטריק עבד. נהדר.
סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
חוסר ביטחון עצמי
ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה