ב"ה
מרוב אופוריה, נדמה שאנשים איבדו שיקול דעת, וההיגיון, כאילו ברח החוצה.
קשה להתעלם מהתחושה המוזרה שצפה עכשיו.
תסבירו לי,
איך ייתכן שעם שדיבר על נקמה בקול גדול,
פתאום, בפתאומיות מפתיעה, מקבל על עצמו הפסקת אש?
זו בכלל לא מילה שנמצאת בלכסיקון שלהם,
אבל כנראה שיש מי שסבור שפשוט הופעל עליהם מספיק כוח,
הנחה שגויה מיסודה.
כי האיראנים,
הם לא מתקפלים, לא בשביל שום מחיר שבעולם,
והשקט הזה,
במקום להרגיע אותנו,
צריך דווקא לעורר שאלות קשות.
אבל מי שמבין קצת בדינמיקה שמתרחשת, מי שקצת מזהה את המהות,
לא יכול שלא לשאול את עצמו, מה באמת קורה כאן?
איך זה שאיראן מסכימה לכניעה, תוך לילה, בלי תגובה משמעותית?
נרדמנו למלחמה, וקמנו לבוקר של שגרה.
פיקוד העורף מודיע שהכול חזר למסלול,
הטילים נעלמו, הכתב"מים התפוגגו, האזעקות שתקו.
ואנחנו?
אכלנו שוב את הלוקש, כמו אז.
זוכרים את ההטעיה ההיא?
כאילו טראמפ ונתניהו בריב, רק כדי להתקדם מדינית.
ומי שמכיר את טראמפ, יודע, הוא לא שינה דעה,
הוא רק מחליף כיוון בשקט,
לפי הצורך,
ולפי האצבע הקטנה.
הוא נוסע לוועידת נאט"ו,
אירוע חשוב לכל השחקנים הגדולים,
ובפרט לוולדימיר, הקולגה ממזרח,
שמנסה לערבב עניינים גם באסיה,
בצורה שלא ממש נוחה לטראמפ.
אז מה באמת קורה?
האם הספונסר הסמוי של איראן שכנע אותם לשתוק זמנית?
האם מתגבשת עסקה על חשבונו של המזרח התיכון?
ומה מסתירים מאיתנו באמת?
וכשארבע מאות קילוגרם של אורניום מועשר נעלמים מהרדאר,
וכשבעלות הברית של איראן שולחות מסרי תמיכה למנהיג העליון,
וכשבנסיעת הבכורה של שר החוץ האירני היעד הוא סין
השאלה כבר איננה אם יש עסקה,
אלא מה המחיר שאנחנו משלמים עליה,
ומה בדיוק הן יודעות, שאנחנו לא.
אז זהו? נגמר?
האזעקות התפוגגו כמו חלום רע,
או שהכדור פשוט עבר למגרש אחר,
כי השקט הזה לא נחת, הוא הונחת.
והשאלה האחרונה, שאולי הכי חשובה:
כמה זמן ייקח עד שהשקט הזה יתלקח שוב,
לכדור אש בוער?
ובאמת, איך לא לצחוק?
אנשים ברצינות מאמינים שאיראן חטפה מכה בכור בפורדו,
והנה, תוך לילה אחד חזרה לשגרה.
כן, בטח.
איראן.
שחזרה לשגרה.
איזה יופי.
הפסקת עשרות שנות תוכנית גרעין בגלל מבט עקום מהמערב.
כי ברצינות, מישהו באמת קונה את הסיפור?
שאיראן חטפה מכה, עשתה חשבון נפש,
והחליטה לחזור לשגרה כמו אזרח שומר חוק?
מצחיק.
אבל מצחיק מהסוג היבש,
היבש, רדיו, איראני.
כי האמת הפשוטה היא זו:
עד שלא יוכרע הקרב, הוא לא יוכרע.
ועד שראש הנחש לא ייפגע,
נמשיך לשלם מחיר כבד,
לא בגלל חולשה צבאית,
אלא בגלל מטרה שלא כוונה אל הנקודה הנכונה.
אז אולי זו לא רק שאלה של כוח,
אלא של דיוק.
והמחיר?
יישאר מונח על השולחן,
כמו מטרה שפוספסה – שוב.
ואולי ההחלטה לא להכריע,
לא לעצור, לא לסיים,
היא לא תוצאה של חולשה,
אלא חלק מהשקט הזה,
שקט שלא מרגיע, אלא מערפל,
שמטשטש את הקו בין אמת לאשליה.
כל עוד לא מכוונים אל מי שפוגע, הפגיעה תימשך.
כל עוד לא מכריעים את ראש הנחש, אין הכרעה.
רק מטרה מדויקת מביאה סוף אמיתי.
הנושאים החמים
