סיפור בהמשכים עתניאל- המשך ממלכה במבחן

תודה.
לא היה כתוב שום דבר על ילדים שהיו לה.
כן היה כתוב שהם החליטו לא לתת לחיים הקודמים שלהם להשפיע.
הסקתי מכך שיש לה גם כן סיפור.
אם אתם זוכרים דברים אחרים או פרטים שיוכלו לעזור לי בפרטים האלה... אשמח שתעירו.
אני הבנתי שהיא הייתה עקרה
שרעואל הוא נס
 
אני הבנתי שהיא הייתה עקרה
שרעואל הוא נס
מאיפה הבנת את זה? תוכלי לצטט?
לקום לפתוח את מהללאל?
איפשהו בחרדות שלה סביב הלידה שלו
אני אפתח מהללאל יותר מאוחר ואבדוק את העניין לאשורו...
אולי מזה:
כתוב גם שבסטיאן חושב שאם היא הייתה יודעת שאלוקים עוד עתיד לחוננה היא לא הייתה נישאת לו
 
בדיוק.
ואיזה עוד פירוש יש לזה???
לא הבנתי.
אני כתבתי שבסטיאן חשב שאם גאטלי הייתה יודעת שה' עוד עתיד לחוננה היא לא הייתה נישאת לו. אבל זה לא אומר שלא היו לה ילדים קודם. זה אומר שהיא לא חשבה שיהיו לה עוד ילדים, יכולות להיות לזה הרבה סיבות.
 
לא הבנתי.
אני כתבתי שבסטיאן חשב שאם גאטלי הייתה יודעת שה' עוד עתיד לחוננה היא לא הייתה נישאת לו. אבל זה לא אומר שלא היו לה ילדים קודם. זה אומר שהיא לא חשבה שיהיו לה עוד ילדים, יכולות להיות לזה הרבה סיבות.
פרשנות מעניינת

חבל שלא היה פדיון. היה חוסך לנו להסתבך...
 
היה כתוב משהו בסגנון שאם הוא או היא היו יודעים שיש סיכוי לילד הם לא היו מתחתנים. (נראה לי שמהניסוח ניתן היה להבין שלא היו ילדים קודמים. אולי מהכרכור וההתרגשות של המשפחה של גאטלי סביבה)
בקשר לבאניל, הייתי מצפה שבסטיאן ידבר עם המלך על זה שהבן של אשתו רוצה להגיע ויקבל הוראות מלמעלה בדבר משמעותי כ"כ אחרי הבלאגן שהיה אז כשלא דיווח בזמן.
למיטב זכרוני הוזכר שיש לה סיפור כל שהוא, אך לא הוזכר שאין לה ילדים. כתוב גם שבסטיאן חושב שאם היא הייתה יודעת שאלוקים עוד עתיד לחוננה היא לא הייתה נישאת לו, אבל זה לא אומר שהוא לא חננה כבר בעבר.

אני הבנתי שהיא הייתה עקרה
שרעואל הוא נס
זה כל כך נורא, או שאני יכולה להשאיר את התכנון המקורי?
בואו נתעלם מהנימות ונשאיר את מה שהיא לא כתבה בפירוש בתור ניחוש לא מוצלח...
כי כשהיא לא כתבה את זה בפירוש, יש עוד מקום להתווכח...
זה הורס לי את כל הסיפור...
 
זה כל כך נורא, או שאני יכולה להשאיר את התכנון המקורי?
בואו נתעלם מהנימות ונשאיר את מה שהיא לא כתבה בפירוש בתור ניחוש לא מוצלח...
כי כשהיא לא כתבה את זה בפירוש, יש עוד מקום להתווכח...
זה הורס לי את כל הסיפור...
רוח הכל בסדר! אנחנו מתדיינות על פרשנויות. הסיפור שלך יפה, הגיוני, ולא סותר את ממלכה במבחן.
 
זה כל כך נורא, או שאני יכולה להשאיר את התכנון המקורי?
בואו נתעלם מהנימות ונשאיר את מה שהיא לא כתבה בפירוש בתור ניחוש לא מוצלח...
כי כשהיא לא כתבה את זה בפירוש, יש עוד מקום להתווכח...
זה הורס לי את כל הסיפור...

אם זה היה בפדהאל, זה לא היה עובר אותי...
אבל כאן זה רק פנאפיק... או איך שקוראים לזה.. אז תהני!!! מפרגנת לך.. בכיף!
 
רוח הכל בסדר! אנחנו מתדיינות על פרשנויות. הסיפור שלך יפה, הגיוני, ולא סותר את ממלכה במבחן.
אוקי. מתקבל על דעתי...
ואם אתם שואלים אותי, אני הייתי מסכימה עם דעתה של מירי. הנימה הייתה כזו שאומרת שהיא עקרה ולא היו לה ילדים עד כה.
אבל אי אפשר לבנות סיפור על סמך תחושה בלבד...
אם זה היה בפדהאל, זה לא היה עובר אותי...
אבל כאן זה רק פנאפיק... או איך שקוראים לזה.. אז תהני!!! מפרגנת לך.. בכיף!
טוב שאת אומרת.(אני באופן אישי קוראת לזה פאנקייק. ככה זה נשמע פחות מפחיד ומסתחבק... עדיף עם קצפת ומייפל מעל...)
 
תודה.
לא היה כתוב שום דבר על ילדים שהיו לה.
כן היה כתוב שהם החליטו לא לתת לחיים הקודמים שלהם להשפיע.
הסקתי מכך שיש לה גם כן סיפור.
אם אתם זוכרים דברים אחרים או פרטים שיוכלו לעזור לי בפרטים האלה... אשמח שתעירו.
בלתק

בוודאי שהיה כתוב.
בסטיאן אומר לה שבעצם זה שנולד לה רעואל היא צריכה לראות הרבה רחמי שמיים,
ואז מבטה של גטאלי אומר לו שאם היא היתה יודעת שה' הולך לתת לה ילד היא לא היתה מוכנה להתחתן איתו בשום אופן....
(מהללאל, הפרק שבו קראו לבסטיאן מהר למעלה כי הגבירה בוכה כבר הרבה שעות...)
 
עזבו אתכם, בואו נגיע יחד למסקנה שבעקבות חולי שהייתה חולה אזי ע"פ דרך הטבע היא לא יכלה ללדת עוד ומה שקרה זה נס, ככה לא נהרוס את הסיפור הנוכחי...
 
חייבת לומר שלא כל כך מבינה את הדיון הארוך כאן.
זה שגאטלי חשבה שלא תוכל להביא ילדים זאת עובדה. היא כתובה בספר בצורה מפורשת ולא נראה לי שאפשר לנסות לחפש לה משמעויות אחרות.
מהצד השני מה מפריע לכתוב סיפור אחר בו לגאטלי כן יש ילד?
פאנפיק ממש לא חייב להיות תואם קאנון. ברוב המקרים זה בדרך כלל יהיה שונה.
 
טוב, אז בואו נסגור דיון:
ציטוט ישיר ממהללאל:
"עד כה נדמה היה לי שאת רואה המון רחמי שמים בעצם לידתו של הילד הזה", אמר בסטיאן בעדינות, "חמש עשרה שנים התפללת כדי לזכות לילד משלך".
(מהללאל, עמוד 382 )

הווי אומר: לגאטלי לא היו ילדים קודם.
אבל למי אכפת?
כמו שאמרה @משולש ברמודה , זה פנפייק ואפשר להניח שכן היה לה ילד. במהללאל הפרט הזה כל כך זניח ומוזכר רק במשפט אחד, ואפשר למחוק אותו מהספר באלגנטיות ולהמשיך הלאה. זה לא משנה לסיפור המקורי , והכרחי מאד לסיפור הנוכחי. אז נזרום עם זה וזהו. יאללה?
 
האמת שאת יכולה לתת הסבר אחר, שכן יישב הכל
לדוגמה...
שהיא דודה שלו והוא גדל אצלה כל השנים כי אבא שלו לא כשיר לגדל ובלה בלה
למה נתתי דווקא אותו?
כי קשה לי להאמין ששר המלחמה הכוזרי יכל להינשא למישהי שהיתה נשואה בעבר עם מישהו דיאלידאני כל כך.
אפילו על הרבה פחות מזה ערפו ראשים.
וזה לכאורה גם מגדיל את המאבק המוסרי של עתניאל,
חיוב לאבא מול הכרת הטוב
 
האמת שאת יכולה לתת הסבר אחר, שכן יישב הכל
לדוגמה...
שהיא דודה שלו והוא גדל אצלה כל השנים כי אבא שלו לא כשיר לגדל ובלה בלה
למה נתתי דווקא אותו?
כי קשה לי להאמין ששר המלחמה הכוזרי יכל להינשא למישהי שהיתה נשואה בעבר עם מישהו דיאלידאני כל כך.
אפילו על הרבה פחות מזה ערפו ראשים.
וזה לכאורה גם מגדיל את המאבק המוסרי של עתניאל,
חיוב לאבא מול הכרת הטוב
לא יודעת... זה אמור להיות מפגש מרגש של בן ואמו...
אבל אם שינינו כבר פרט, אפשר לשנות עוד משהו?
קצת הסתבכתי עם הגיל של הבן המתבגר של אלרון... הרי בפדהאל לא מוזכר שום אזכור לאישה. וודאי שלא לבן... והוא לא אמור להיות בן 12...
רציתי לתרץ את חוסר ההגיון הזה בכך שאשתו הביאה אותו מנישואיה הקודמים...
מה דעתכם? תוותרו לי או שתרצו לראות איך אני מתמודדת עם זה?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה