שיתוף - לביקורת פאנפיק "זהב לבן" - פרקי סיום לספרים זהב אדום/שחור של נחמן גרשונוביץ

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
יפה. קראתי ברתק למרות שלא זכורה לי העלילה.
הערה קטנה על מחשבות שתולות -
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר אם כל מילה
שהוציא מפיו, שנים רבות חיפשתי את האוצר וחקרתי עליו ואף פעם לא
שמעתי על אוצר נוסף...
חושבת שנכון יותר להמשיך אותן בגוף שלישי:
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו. שנים רבות חיפש את האוצר וחקר עליו (נדמה לי שנכון יותר לומר 'אחריו') ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...

ויש גם מעט טעויות דקדוק. נסבל, אך כדאי לשים לב להבא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
חושבת שנכון יותר להמשיך אותן בגוף שלישי:
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו. שנים רבות חיפש את האוצר וחקר עליו (נדמה לי שנכון יותר לומר 'אחריו') ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
תוקן
יפה. קראתי ברתק למרות שלא זכורה לי העלילה.
תודה רבה
ויש גם מעט טעויות דקדוק. נסבל, אך כדאי לשים לב להבא.
אשמח לדוגמאות
פשוט יכול להיות שחלק מהן זה מהקטעים שמהספר המקורי - ואז הטעויות לא ממני...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים🔥



אייל שמע רחש מבחוץ.
איך-- מה--?
זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים, לא בן אנוש.
אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
"נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
"אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך". אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
"בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
"אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו. אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
"אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
"בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן. השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
"לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
"אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
"תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
"אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
ונעלם.


△▽△


אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
מה איתו באמת?
לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
"נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
"אייל???"
"גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
"אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי" ועוד רגע גם אתה.
"מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
"זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך" שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
"אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום. מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
"הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
"ואם אסרב?"
"סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.


△▽△


אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
הוא חלם?
זה אמיתי?
לא. הוא לא חלם.
אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
אפרת. הילדים. שילה הקטן.
והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
שוב רחש. דֶנִי חזר?
משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
לא. זה לא היה דֶנִי.
אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
"אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
"אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
"משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
"מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
"אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
"אני צריך אותך".
כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.


△▽△


דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
הוא הצליח למצוא את אייל?
להעביר לו את המסר?
הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
"בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון. למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
"יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
"ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
"אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
"תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
שרק לא יעלם לה עכשיו. מספיק לה אייל.



אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
"ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
"אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
"רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
"אבל אבא אמר" והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
"אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
"אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.


△▽△


"שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
"ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
"אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
דֶנִי לא נרתע. לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
"אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
אייל! עיניו של דֶנִי נפערו, למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן
.
"אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
"אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
"הבן שלו?" דֶנִי רשף. עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
"אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן. אבל כן הדופליקט הראשון.
"מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
"מאייל או מבנו?"
"משניהם".
"שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.

△▽△

"אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
"מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
"אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
"אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
אלישמע..!
הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
"כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
"תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
"תיגע ואז תדע"
"לא רוצה"
"אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
"תיגע" זירו ציווה.
"לא נוגע".
"תיגע".
לא נוגע".
לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
"אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.




איך זה?
לעשות המשך?
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה