הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האחות בפוסט מפחיד: לא עובר יום בלי החייאה, די לזלזול!
גם אתם חשבתם לזלזל בהפחדות שמספרים לכם על הקורונה, קיראו את מה שמתארת אחות במחלקה פנימית לבת הדודה שלה נעמה טוכפלד, על מלחמת ההישרדות היומיומית בבית החולים
בריאות / קורונה13.1.2021 | 21:54
צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
אנשים נהנים לצחוק, קשה להאמין למתרחש בתוך מחלקות הקורונה בבתי החולים, ומה באמת חש ועובר הצוות הרפואי, מזה שנה יום יום. לא מעט עובדי רפואה המפעילים חשבון ברשתות החברתיות, מתריעים ומתארים את העובר עליהם, הנה עדות נוספת שהגיעה לאוזניה של נעמה טוכפלד, מאת בת דודתה אסנת, אחות בפנימית וזו בחרה לשתף את הפרטים בפוסט בפייסבוק.
תכירו: זו אסנת. בת דודה שלי,
היא בעיקרון אחות במחלקה פנימית המקום הכי מייאש וסיזיפי למי שעוסק בתחום הבריאות וראיתי את זה מקרוב:
כי לשם מגיעים כל התשושים, הקשישים, החולים הלא פוטוגניים.
ושם היא נותנת את הנשמה. כל יום, כל יום.
פעם היא אמרה לי: אני משתדלת לחייך ולחשוב שגם אם הקשיש שסבל ואושפז במחלקה נפטר, לפחות הפנים שהוא ראה בסוף הן פנים מחייכות. לא משנה כמה אני לחוצה, אני אתן כוס תה חם ואקשיב לו, כי זה כבוד האדם וצלם אלוקים שבו. כזאת היא.
חשוב לי לציין את זה ותיכף תבינו למה.
לפני יומיים שלחתי לה איזה שאלה בווצאפ, לא קשור לכלום ורק לפי התשובה הבנתי שמשהו לא בסדר.
מאוד מאוד לא בסדר.
מה קורה אוסי, שאלתי
והיא ענתה, אני בהתמוטטות. נפשית ופיזית.
כי אסנת גויסה למחלקת קורונה והיא בין הלוחמים בחזית המחלה המתעתעת וההזויה הזאת.
תספרי לי, ביקשתי.
אני אפסיק לבכות ואני אכתוב לך, היא ענתה. אני גמורה.
הייתי בהלם.
וזה מה שהיא כתבה לי, ואני מבקשת שתקראו את זה טוב טוב. תשימו את כל ההדחקות וההגנות והתיאוריות הרועשות שלכם בצד, ופשוט תקשיבו למילים של אסנת. כי זה לא פחות מחיים ומוות.
בבקשה:
"את יודעת, בהתחלה שכל הקורונה הזה התחיל, בסביבות פסח בערך
נפתחה אצלנו מחלקת קורונה לראשונה.
הכל היה הזוי ממש, אף אחד לא ידע איך מתנהלים, עוד לא היו אלפי נדבקים וגם אנשים מאוד הקפידו על ההנחיות.
אני זוכרת שאז התחילו בטיפטופים כל הפוסטים של "מיומנה של אחות קורונה".. כל מיני תמונות רצות בפייסבוק מצדיע לצוות רפואי..
ובהכי אמיתי שלי? חשבתי שזה מטופש. ומוגזם.
כי עובדתית, אנשים פחדו להגיע למיון, מחלקות פנימית היו דלילות במאושפזים וגם במחלקת קורונה אצלנו לא היה עומס אדיר. אח''כ ירד מס' המאושפזים וחזרנו להיות מחלקה פנימית.
רק מה... מאז אנשים התחילו לזלזל.
כל יום מגלים עוד ועוד מאושפזים חיוביים וההשלכות ממש קטסטרופליות.
הצוות נדבק, יש פחות כוח אדם, עומס לא נורמלי, סיוט.
בגל הנוכחי, זו הפעם השלישית שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה.
עכשיו, עזבי את הטלטלות שזה גורם לך כל השינויים האלה מבחינת העבודה. מפרידים צוותים, מערבבים, מגייסים מפה ושם וכל הבלאגן המשתמע מכך.
נעמה, זה הגל הכי מחריד מאז תחילת הקורונה.
כל יום שאני נכנסת למשמרת אני צריכה להכין את עצמי נפשית.
את לא יודעת איך המשמרת תתחיל ואיך היא תסתיים.
מי יחיה ומי ימות. ליטרלי.
מס' המאושפזים הוא משוגע. אנשים מאושפזים במסדרון.
וזה כבר לא רק קשישים אלא גם צעירים.
רק אתמול קיבלתי מטופל צלול ועצמאי שבא להשגחה בגלל קוצר נשימה בעקבות הקורונה והיום כבר ביצענו עליו החייאה, הנשמה, החייאה שניה! עד שנפטר.
אני אומרת לעצמי, מה קורה הבן אדם דיבר איתי אתמול! נכנס על 2 רגליים ובסוף נפטר בלי משפחה לידו. בלי שהספיק להפרד. ככה -בום, מת.
אני באמת מרגישה שרק מי ששם איתי בפנים יבין על מה מדובר.
וכשאני אומרת בפנים אני מתכוונת לעולם אחר ממש.
לתוך המחלקה שמסוגרת וכל דלת פנימה או החוצה היא דלת כפולה
שכדי להכנס אתה מוריד מעליך את הכל הכל ומתמגן מהזוועה הזאת ונכנס לעולם אחר.
בחיי שזה עולם אחר.
כשאני בפנים, מבחינתי אין בחוץ. אין! הוא לא קיים.
מרוב עומס המאושפזים אני לא יודעת למי לגשת קודם.
הסטנדרטים שלי ירדו פלאים.
עכשיו מבחינתי מה שחשוב זה שהחמצן שלהם יהיה תקין, שיקבלו תרופות ושיאכלו. כל השאר מצידי יורד לסוף סדר העדיפויות.
מישהו מבקש ממני תה ואני עונה אחר כך ויוצאת מהחדר מהר כי יש קריאה מהחמ"ל לגשת למטופל אחר שמוריד חמצן. כוס תה חמה מול סכנת חיים.
אם בזמנים אחרים נתתי טיפול, ומכל הלב, היום אני עסוקה בהישרדות.
תקשיבי, אני אחות פנימית.
החייאות אצלנו זה דבר שבשגרה.
אבל עכשיו בקורונה? כל משמרת יש החייאה. כל משמרת!
מטופל יכול להיות סבבה לגמרי, תוך כמה שעות להידרדר נשימתית עד כדי הנשמה. וכשמגיעים להנשמה, אז יודעים שהסיכויים לצאת מזה שואפים לאפס.
אנחנו נכנסים לבפנים ולא יודעים מתי נצא.
5 שעות רצוף, 6 שעות.
עם כל המיגון. בלי לשתות.
עשית עכשיו החייאה ואת כולך מתנשפת ומזיעה וצמאה?
אין מה לעשות... תמשיכי לעבוד. זה חיים של אנשים שתלויים פה מנגד.
פשוט יושבים כאן חולים מאושפזים במשך מי יודע כמה זמן, בוהים בקיר.
אין מי שיבוא לבקר כי אסור. כל מה שהם רואים זה אנשים בסרבלים לבנים.
ובכלל לא התחלתי לדבר על אלה שמאבדים את זה...
אלה שהופכים למבולבלים, שולפים את העירויים, קטטרים, זונדות, צועקים ועוד דברים שמפאת כבודם אני לא מספרת לך.
ואנחנו עומדים ממש חסרי אונים.
אני לא מרגישה שאני מטפלת, אני מרגישה שאני שורדת את המשמרת כדי לתת טיפול בסיסי.
ואז אני יוצאת החוצה בחזרה לעולם ומה אני מגלה?
שאנשים כותבים בפייסבוק "שקורונה", שבתי החולים מנפחים מספרי מאושפזים, שבתי החולים מתוגמלים כלכלית על כל חולה קורונה (מה?!), שמפחידים אותנו בכוונה כדי לשלוט בנו ועוד כל מיני קונספירציות שאין לי סבלנות אליהם.
כל אחד נהיה לי מדען.
לפעמים בא לי להגיב להם: בואו לסיור במחלקה, בואו... בואו תראו אם אנחנו מנפחים או שזה המצאות. בואו תראו בעיניים שלכם אם זו "עוד שפעת רגילה" או מחלה ערמומית וזדונית שאין לדעת מתי תכריע ואת מי. בואו! ואז נדבר..
וואלה נעמה, אני חוזרת שבורה הביתה.
פיזית זה ברור אבל הדבר הוא בעיקר נפשית.
לא לשתות במשך שעות כבר התרגלנו... אבל מי מתרגל "לעטוף" עוד מטופל ועוד מטופל ועוד מטופל?
(לעטוף= הכוונה לעיטוף גופה של עוד אדם שנפטר מקורונה, ולא בסדין, אלא בשקית כפולה של זקא כדי למנוע הדבקה משנית, וכן, זה נורא כמו שזה נשמע ויותר. נ.ט)
היה לי מטופל צעיר, 57 או משהו כזה. צלול, עצמאי, גבר. הייתי בטוחה שעוד כמה ימים והוא משתחרר.
משמרת ליל שבת הוא הדרדר נשימתית, לא רצינו להנשים אותו כי יודעים מה הסיכויים... אז חיברנו אותו למכשיר חמצן מיוחד, גם שינינו לו תנוחה. שיקל לו.
עכשיו דמייני את הסיטואציה הבאה:
חבורה של רופא, מרדים ואחיות, כולם עם סרבלים, רואים רק עיניים. כולם עומדים סביבך. מחברים אותך לדברים, מסתכלים על המסך ומתפללים שרמת החמצן תעלה. העיניים מתחננות. הרופא מעודד אותו להמשיך ולהילחם ושהשעות הבאות יהיו קשות אבל אחר כך השיא יהיה מאחוריו ובעזרת ה' ישתפר.
נעמה, אני בחיים לא אשכח את המבט שלו. הוא היה מבועת! היה לו פחד מוות בעיניים. נקודה.
לפרק זמן, הוא השתפר מעט. מידי פעם נכנסתי לחדר ובדקתי שהוא בסדר, עשיתי לו סימנים עם הידיים שהכל בסדר, ומשתפר ניסיתי לעודד. אמרתי לו באוזן שהוא מצויין ושימשיך כך.
הלב שלי לא נתן לי לצאת משם.
כבר באותו לילה הוא כבר ירד לטיפול נמרץ.
המערכות שלו קרסו בזו אחר זו וכעבור כמה ימים הוא נפטר.
וואי.. זה ריסק אותי. ברמות.
התקשרתי לאשתו אחרי שהבטחתי כי היה לי חשוב שתדע שבאותו ערב שישי לפני שירד לטיפול נמרץ הוא היה מוקף בצוות שממש דאג לו וסעד אותו.
בכינו ביחד.
הבטחתי לעצמי שאעשה משהו לעילוי נשמתו אבל טרם ביצעתי. למי יש זמן.
אני מגיעה הביתה, ישנה ארבע שעות חטופות, ושוב חוזרת למחלקה, לעוד יום של קרב מול אויב בלתי נראה.
מדיבור עם הצוות, אנשים מרגישים שהם יוצאים מאזור מלחמה. ורק מי שהיה בפנים יבין. כולם, כולם ללא יוצא מן הכלל מאשימים את עצמם שלא עשו מספיק. ואז את שומעת אנשים שמאשימים אותנו, הצוותים הרפואיים בקונספירציות וברדיפת בצע!
את קולטת מה זה?!
את יודעת שיש משפחות שבן המשפחה שלהם מאושפז אצלנו במחלקת קורונה והם דורשים הוכחות ממני שהוא אכן חיובי?
עזבי שאין לי זמן להתעסק עם זה כי ההוא צועק מכאבים וההוא מוריד סטורציה, וההיא מנסה לקפוץ מהמיטה כי היא דמנטית ואין לה מושג מה היא עושה וההוא צריך סקשן לפני שיחנק לי מההפרשות של עצמו.
יופי, לכי תשכנעי אותם שאין לנו כל סיבה עלי אדמות להכניס אדם שלילי למחלקה שכולם חיוביים.
אין לי כוח יותר. אין לי...
גם לקשישים שביניהם, לא מגיע למות כשמישהו מחזיק להם את היד? ככה למות בעולב? מול הקיר? בלי לראות משפחה לצידו? אני כל יום יוצאת בוכה!
לפעמים אנחנו תולים תמונות שהמשפחה שולחת מול המטופל כדי שזה יעשה לו טוב.
ואני באמת שואלת את עצמי האם כל המזלזלים היו מוכנים להקריב את ההורים שלהם ואת היקרים שלהם שיוגלו לאיזה מחלקה סיוטית שבה יאושפזו בבדידות ואולי שם יסיימו את חייהם ח''ו בלי שמישהו החזיק להם את היד?
ואני לא רוצה אפילו לשמוע את התשובה".
עד כאן דברי אסנת.
עכשיו,
אני רוצה לראות מישהו שיעז להגיד שהיא ממציאה, שהיא מגזימה, שהיא מסלפת.
האישה הצעירה הזאת, שכבר חטפה קורונה (נו איך לא) ואיך שיצאה שלילית רצה חזרה אל התופת מנסה להגיד לנו משהו מבעד לזכוכית הכפולה בזעקה נואשת וכדאי שנקשיב.
יש הרבה אנשים ונשים שאני אוהבת שלא מאמינים שמדובר במגיפה
שחושבים שזו מזימה של הבונים החופשיים או ה5G או ביל גייטס או כולם ביחד, שמסרבים להתחסן, שטוענים שכולנו כבשים והכל שקר. נו שוין. תהיו לי בריאים נשמות. אני לא נכנסת אתכם לויכוחים וגם אין טעם. אני רק מבקשת, מתחננת בשמה של אסנת ובשמי:
אל תזלזלו.
שמרו על עצמכם.
שמרו על סביבתכם.
היו זהירים. מרחק. מסיכה. בידוד. בדיקות.
לא תמיד קומבינסטאן צריכה לשלוט פה. יש סגר, הוא מסריח, נכון. לדעתי זו החלטה גרועה, ומתסכלת.
אבל אין ברירה. נשרוד אותה.
מה עדיף, להדביק, להדבק ולמות?
החיסונים כבר פה, מי שלא רוצה, שלא יעשה.
אבל עשו לי טובה, אישית.
אתם יקרים לליבי, מי שלא תהיו.
תקפידו יותר. תשמרו. אל תזלזלו. תשגיחו על הבריאות שלכם, ושל יקיריכם, בייחוד המבוגרים שבהם.
גם אתם חשבתם לזלזל בהפחדות שמספרים לכם על הקורונה, קיראו את מה שמתארת אחות במחלקה פנימית לבת הדודה שלה נעמה טוכפלד, על מלחמת ההישרדות היומיומית בבית החולים
בריאות / קורונה13.1.2021 | 21:54
אנשים נהנים לצחוק, קשה להאמין למתרחש בתוך מחלקות הקורונה בבתי החולים, ומה באמת חש ועובר הצוות הרפואי, מזה שנה יום יום. לא מעט עובדי רפואה המפעילים חשבון ברשתות החברתיות, מתריעים ומתארים את העובר עליהם, הנה עדות נוספת שהגיעה לאוזניה של נעמה טוכפלד, מאת בת דודתה אסנת, אחות בפנימית וזו בחרה לשתף את הפרטים בפוסט בפייסבוק.
תכירו: זו אסנת. בת דודה שלי,
היא בעיקרון אחות במחלקה פנימית המקום הכי מייאש וסיזיפי למי שעוסק בתחום הבריאות וראיתי את זה מקרוב:
כי לשם מגיעים כל התשושים, הקשישים, החולים הלא פוטוגניים.
ושם היא נותנת את הנשמה. כל יום, כל יום.
פעם היא אמרה לי: אני משתדלת לחייך ולחשוב שגם אם הקשיש שסבל ואושפז במחלקה נפטר, לפחות הפנים שהוא ראה בסוף הן פנים מחייכות. לא משנה כמה אני לחוצה, אני אתן כוס תה חם ואקשיב לו, כי זה כבוד האדם וצלם אלוקים שבו. כזאת היא.
חשוב לי לציין את זה ותיכף תבינו למה.
לפני יומיים שלחתי לה איזה שאלה בווצאפ, לא קשור לכלום ורק לפי התשובה הבנתי שמשהו לא בסדר.
מאוד מאוד לא בסדר.
מה קורה אוסי, שאלתי
והיא ענתה, אני בהתמוטטות. נפשית ופיזית.
כי אסנת גויסה למחלקת קורונה והיא בין הלוחמים בחזית המחלה המתעתעת וההזויה הזאת.
תספרי לי, ביקשתי.
אני אפסיק לבכות ואני אכתוב לך, היא ענתה. אני גמורה.
הייתי בהלם.
וזה מה שהיא כתבה לי, ואני מבקשת שתקראו את זה טוב טוב. תשימו את כל ההדחקות וההגנות והתיאוריות הרועשות שלכם בצד, ופשוט תקשיבו למילים של אסנת. כי זה לא פחות מחיים ומוות.
בבקשה:
"את יודעת, בהתחלה שכל הקורונה הזה התחיל, בסביבות פסח בערך
נפתחה אצלנו מחלקת קורונה לראשונה.
הכל היה הזוי ממש, אף אחד לא ידע איך מתנהלים, עוד לא היו אלפי נדבקים וגם אנשים מאוד הקפידו על ההנחיות.
אני זוכרת שאז התחילו בטיפטופים כל הפוסטים של "מיומנה של אחות קורונה".. כל מיני תמונות רצות בפייסבוק מצדיע לצוות רפואי..
ובהכי אמיתי שלי? חשבתי שזה מטופש. ומוגזם.
כי עובדתית, אנשים פחדו להגיע למיון, מחלקות פנימית היו דלילות במאושפזים וגם במחלקת קורונה אצלנו לא היה עומס אדיר. אח''כ ירד מס' המאושפזים וחזרנו להיות מחלקה פנימית.
רק מה... מאז אנשים התחילו לזלזל.
כל יום מגלים עוד ועוד מאושפזים חיוביים וההשלכות ממש קטסטרופליות.
הצוות נדבק, יש פחות כוח אדם, עומס לא נורמלי, סיוט.
בגל הנוכחי, זו הפעם השלישית שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה.
עכשיו, עזבי את הטלטלות שזה גורם לך כל השינויים האלה מבחינת העבודה. מפרידים צוותים, מערבבים, מגייסים מפה ושם וכל הבלאגן המשתמע מכך.
נעמה, זה הגל הכי מחריד מאז תחילת הקורונה.
כל יום שאני נכנסת למשמרת אני צריכה להכין את עצמי נפשית.
את לא יודעת איך המשמרת תתחיל ואיך היא תסתיים.
מי יחיה ומי ימות. ליטרלי.
מס' המאושפזים הוא משוגע. אנשים מאושפזים במסדרון.
וזה כבר לא רק קשישים אלא גם צעירים.
רק אתמול קיבלתי מטופל צלול ועצמאי שבא להשגחה בגלל קוצר נשימה בעקבות הקורונה והיום כבר ביצענו עליו החייאה, הנשמה, החייאה שניה! עד שנפטר.
אני אומרת לעצמי, מה קורה הבן אדם דיבר איתי אתמול! נכנס על 2 רגליים ובסוף נפטר בלי משפחה לידו. בלי שהספיק להפרד. ככה -בום, מת.
אני באמת מרגישה שרק מי ששם איתי בפנים יבין על מה מדובר.
וכשאני אומרת בפנים אני מתכוונת לעולם אחר ממש.
לתוך המחלקה שמסוגרת וכל דלת פנימה או החוצה היא דלת כפולה
שכדי להכנס אתה מוריד מעליך את הכל הכל ומתמגן מהזוועה הזאת ונכנס לעולם אחר.
בחיי שזה עולם אחר.
כשאני בפנים, מבחינתי אין בחוץ. אין! הוא לא קיים.
מרוב עומס המאושפזים אני לא יודעת למי לגשת קודם.
הסטנדרטים שלי ירדו פלאים.
עכשיו מבחינתי מה שחשוב זה שהחמצן שלהם יהיה תקין, שיקבלו תרופות ושיאכלו. כל השאר מצידי יורד לסוף סדר העדיפויות.
מישהו מבקש ממני תה ואני עונה אחר כך ויוצאת מהחדר מהר כי יש קריאה מהחמ"ל לגשת למטופל אחר שמוריד חמצן. כוס תה חמה מול סכנת חיים.
אם בזמנים אחרים נתתי טיפול, ומכל הלב, היום אני עסוקה בהישרדות.
תקשיבי, אני אחות פנימית.
החייאות אצלנו זה דבר שבשגרה.
אבל עכשיו בקורונה? כל משמרת יש החייאה. כל משמרת!
מטופל יכול להיות סבבה לגמרי, תוך כמה שעות להידרדר נשימתית עד כדי הנשמה. וכשמגיעים להנשמה, אז יודעים שהסיכויים לצאת מזה שואפים לאפס.
אנחנו נכנסים לבפנים ולא יודעים מתי נצא.
5 שעות רצוף, 6 שעות.
עם כל המיגון. בלי לשתות.
עשית עכשיו החייאה ואת כולך מתנשפת ומזיעה וצמאה?
אין מה לעשות... תמשיכי לעבוד. זה חיים של אנשים שתלויים פה מנגד.
פשוט יושבים כאן חולים מאושפזים במשך מי יודע כמה זמן, בוהים בקיר.
אין מי שיבוא לבקר כי אסור. כל מה שהם רואים זה אנשים בסרבלים לבנים.
ובכלל לא התחלתי לדבר על אלה שמאבדים את זה...
אלה שהופכים למבולבלים, שולפים את העירויים, קטטרים, זונדות, צועקים ועוד דברים שמפאת כבודם אני לא מספרת לך.
ואנחנו עומדים ממש חסרי אונים.
אני לא מרגישה שאני מטפלת, אני מרגישה שאני שורדת את המשמרת כדי לתת טיפול בסיסי.
ואז אני יוצאת החוצה בחזרה לעולם ומה אני מגלה?
שאנשים כותבים בפייסבוק "שקורונה", שבתי החולים מנפחים מספרי מאושפזים, שבתי החולים מתוגמלים כלכלית על כל חולה קורונה (מה?!), שמפחידים אותנו בכוונה כדי לשלוט בנו ועוד כל מיני קונספירציות שאין לי סבלנות אליהם.
כל אחד נהיה לי מדען.
לפעמים בא לי להגיב להם: בואו לסיור במחלקה, בואו... בואו תראו אם אנחנו מנפחים או שזה המצאות. בואו תראו בעיניים שלכם אם זו "עוד שפעת רגילה" או מחלה ערמומית וזדונית שאין לדעת מתי תכריע ואת מי. בואו! ואז נדבר..
וואלה נעמה, אני חוזרת שבורה הביתה.
פיזית זה ברור אבל הדבר הוא בעיקר נפשית.
לא לשתות במשך שעות כבר התרגלנו... אבל מי מתרגל "לעטוף" עוד מטופל ועוד מטופל ועוד מטופל?
(לעטוף= הכוונה לעיטוף גופה של עוד אדם שנפטר מקורונה, ולא בסדין, אלא בשקית כפולה של זקא כדי למנוע הדבקה משנית, וכן, זה נורא כמו שזה נשמע ויותר. נ.ט)
היה לי מטופל צעיר, 57 או משהו כזה. צלול, עצמאי, גבר. הייתי בטוחה שעוד כמה ימים והוא משתחרר.
משמרת ליל שבת הוא הדרדר נשימתית, לא רצינו להנשים אותו כי יודעים מה הסיכויים... אז חיברנו אותו למכשיר חמצן מיוחד, גם שינינו לו תנוחה. שיקל לו.
עכשיו דמייני את הסיטואציה הבאה:
חבורה של רופא, מרדים ואחיות, כולם עם סרבלים, רואים רק עיניים. כולם עומדים סביבך. מחברים אותך לדברים, מסתכלים על המסך ומתפללים שרמת החמצן תעלה. העיניים מתחננות. הרופא מעודד אותו להמשיך ולהילחם ושהשעות הבאות יהיו קשות אבל אחר כך השיא יהיה מאחוריו ובעזרת ה' ישתפר.
נעמה, אני בחיים לא אשכח את המבט שלו. הוא היה מבועת! היה לו פחד מוות בעיניים. נקודה.
לפרק זמן, הוא השתפר מעט. מידי פעם נכנסתי לחדר ובדקתי שהוא בסדר, עשיתי לו סימנים עם הידיים שהכל בסדר, ומשתפר ניסיתי לעודד. אמרתי לו באוזן שהוא מצויין ושימשיך כך.
הלב שלי לא נתן לי לצאת משם.
כבר באותו לילה הוא כבר ירד לטיפול נמרץ.
המערכות שלו קרסו בזו אחר זו וכעבור כמה ימים הוא נפטר.
וואי.. זה ריסק אותי. ברמות.
התקשרתי לאשתו אחרי שהבטחתי כי היה לי חשוב שתדע שבאותו ערב שישי לפני שירד לטיפול נמרץ הוא היה מוקף בצוות שממש דאג לו וסעד אותו.
בכינו ביחד.
הבטחתי לעצמי שאעשה משהו לעילוי נשמתו אבל טרם ביצעתי. למי יש זמן.
אני מגיעה הביתה, ישנה ארבע שעות חטופות, ושוב חוזרת למחלקה, לעוד יום של קרב מול אויב בלתי נראה.
מדיבור עם הצוות, אנשים מרגישים שהם יוצאים מאזור מלחמה. ורק מי שהיה בפנים יבין. כולם, כולם ללא יוצא מן הכלל מאשימים את עצמם שלא עשו מספיק. ואז את שומעת אנשים שמאשימים אותנו, הצוותים הרפואיים בקונספירציות וברדיפת בצע!
את קולטת מה זה?!
את יודעת שיש משפחות שבן המשפחה שלהם מאושפז אצלנו במחלקת קורונה והם דורשים הוכחות ממני שהוא אכן חיובי?
עזבי שאין לי זמן להתעסק עם זה כי ההוא צועק מכאבים וההוא מוריד סטורציה, וההיא מנסה לקפוץ מהמיטה כי היא דמנטית ואין לה מושג מה היא עושה וההוא צריך סקשן לפני שיחנק לי מההפרשות של עצמו.
יופי, לכי תשכנעי אותם שאין לנו כל סיבה עלי אדמות להכניס אדם שלילי למחלקה שכולם חיוביים.
אין לי כוח יותר. אין לי...
גם לקשישים שביניהם, לא מגיע למות כשמישהו מחזיק להם את היד? ככה למות בעולב? מול הקיר? בלי לראות משפחה לצידו? אני כל יום יוצאת בוכה!
לפעמים אנחנו תולים תמונות שהמשפחה שולחת מול המטופל כדי שזה יעשה לו טוב.
ואני באמת שואלת את עצמי האם כל המזלזלים היו מוכנים להקריב את ההורים שלהם ואת היקרים שלהם שיוגלו לאיזה מחלקה סיוטית שבה יאושפזו בבדידות ואולי שם יסיימו את חייהם ח''ו בלי שמישהו החזיק להם את היד?
ואני לא רוצה אפילו לשמוע את התשובה".
עד כאן דברי אסנת.
עכשיו,
אני רוצה לראות מישהו שיעז להגיד שהיא ממציאה, שהיא מגזימה, שהיא מסלפת.
האישה הצעירה הזאת, שכבר חטפה קורונה (נו איך לא) ואיך שיצאה שלילית רצה חזרה אל התופת מנסה להגיד לנו משהו מבעד לזכוכית הכפולה בזעקה נואשת וכדאי שנקשיב.
יש הרבה אנשים ונשים שאני אוהבת שלא מאמינים שמדובר במגיפה
שחושבים שזו מזימה של הבונים החופשיים או ה5G או ביל גייטס או כולם ביחד, שמסרבים להתחסן, שטוענים שכולנו כבשים והכל שקר. נו שוין. תהיו לי בריאים נשמות. אני לא נכנסת אתכם לויכוחים וגם אין טעם. אני רק מבקשת, מתחננת בשמה של אסנת ובשמי:
אל תזלזלו.
שמרו על עצמכם.
שמרו על סביבתכם.
היו זהירים. מרחק. מסיכה. בידוד. בדיקות.
לא תמיד קומבינסטאן צריכה לשלוט פה. יש סגר, הוא מסריח, נכון. לדעתי זו החלטה גרועה, ומתסכלת.
אבל אין ברירה. נשרוד אותה.
מה עדיף, להדביק, להדבק ולמות?
החיסונים כבר פה, מי שלא רוצה, שלא יעשה.
אבל עשו לי טובה, אישית.
אתם יקרים לליבי, מי שלא תהיו.
תקפידו יותר. תשמרו. אל תזלזלו. תשגיחו על הבריאות שלכם, ושל יקיריכם, בייחוד המבוגרים שבהם.
