פרק שלישי ואחרון, ובו תוגש הנקמה חמה ועסיסית, ומוט'ל מתגלה כאסטרטג משובח

  • הוסף לסימניות
  • #1
הפרקים הראשונים, כאן:
https://www.prog.co.il/threads/נקמה-יהודית.322011/

והמלצת ההגשה היא של פנס בערפל, שתיכף יעוט על הקרדיט...


איש לא הבחין בו, בישיבה-קטנה-בחור, זה מהקאווע שטיבל, העד להתחוללות הרבתי.
הוא התמקם בצניעות אופיינית בפינה השמאלית מערבית, פסע בינו ובין טפטוף המזגן המעצבן והמבריח [ככה זה כשהטכנאי הוא אחד מן המתפללים העושה את זה בהתנדבות ומגיע כשנח לו. שלא יתקמצנו על הקופה וישלמו לו כמו שצריך, אי אפשר כבר עם הקמצנות הזאת על חשבון המתפללים. די! דיייי!].
שמעריל, אבל, כן הבחין בו, בבחור, למרות מירב הנסיונות להצניע את עצמו ואת עובדת קיומו, יישותו והווייתו, מאימת המשגיח שעלול להבחין בו מתפלל בשעה שהחמה ברום הרקיע, או סתם יהודי טוב שסבור שהתרי"ג שלו כולל גם ריכולים צדקניים לצוות הישיבה על מעידות כאלה ואחרים של תלמידיהם. לא חסרים כאלה ב"ה במחוזותינו.
שמעריל קלט אותו, והתוכנית נרקמה, גובשה כגרגרים מתוקים סביב טיפת קפה, קרמה עור וגידים והבשילה.
תפילת ראש חודש חולפת בנעימים. בעל התפילה מנווט את הספינה בבטחה ובמיומנות, מהלך בין הטיפות ומצליח לרצות את כל הצדדים בנוגע למד הקמ"ש המטפס ועולה ככל שפרקי הפסוקי-דזמרה התקדמו בדרך אל היעד.
היעד, מוסף של ראש חודש.

מוסף-של-ראש-חודש, בקהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, ענין הוא. ולא סתם ענין.
ענין של מחשבה, של דיבור ושל מעשה, ענין של כובד ראש ושל התרגשות רבתי, של דחילו ושל רחימו הבאים כאחד, של רמ"ח ושל שס"ה.
שכן, ראש חודש הוא לא דבר שקורה כל יום. וראש חודש, הוא הזדמנות של פעם-פעמיים בחודש לחפצים להראות את גדלם ואת יקר תפארת גרונם המסתלסל והולך. ומי בער יחמיץ מצוה רבתי זו הבאה לידו?!
המתח של זהות ודמות בעל התפילה של מוסף, מורגש בחלל האויר כבר עם תחילת התפילה. אלא שהיות ולא יאה להם לאנשים בגיל בו נוהגים אנשים מן היישוב שלא להתקוטט בצורה פרהסייאית מבוזה ועוד על זוטות כמו לגשת לפני התיבה של מוסף של ראש חודש, הסכימו הצדדים ביניהם.
לא שהסכימו חלילה לסגת מעמדתם. אלא שהסכימו לנהל את המאבק בערוצים דיפלומטיים, מלחמת סייבר קרה ומחושבת בקפידא, שבסיומה, יזכה הצד המנצח לפתוח ב"חדש ימינו" ולסלסל ב"זמן כפרה". המפסיד, יידחה לסיבוב הבא, לקדנציה הבאה, חודש הבא.

המלחמה היומית, המתנהלת והמוסתרת מעין רואים, כבר נפתחה טרם התפילה, כאשר החישוב המרכזי לפיו בחרו חלק נכבד ממרכיבי המנין היומי את מקומות ישיבתם בתפילה היומית, הוא מספר הפסיעות האלכסוני והקו האוירי המוליך ממקומם אל תיבת התפילה.
כך, זר לא יבין כיצד זה האיש מוט'ל כבד המידות ונוטף הזיעה באורח קבע, קיץ וחורף לא ישבות, שדבר ידוע ומפורסם הוא בין כל באי הבית הקדוש דנן, שבכל ימות השנה אין מה לדבר על העתקת מקומו מן המקום שבו זרם אויר המזגן [התקין, לא זה המצפצף והנוזל שכבר אלף פעמים אמר לגבאי שיקח טכנאי רציני או שישלם כסף ויפסיק להתקמצן], קודח הישר אל פרצופו המזיע תמידית, המקום הוא שלו ויהיה מה שיהיה.
והיה ואורח נטה ללון, אשר לא ידע ולא ראה, התיישב בטעות על מקום זה, יביטו הנוכחים בחרדה משעשעת אחר התפתחות הדברים, וינידו בראשם אל הלך זה שגורלו נחרץ, וימתינו עת יכנס מוט'ל בצעדים מתנשפים אל בית המדרש, יפן כה וכה בעיניו המשוטטות בכל, ויקלוט את הברנש שההין לשבת שם, ימתין שניה אחת ושתים, ואז יתקרב אליו בקירוב אחר קירוב, בצעדים איטיים ומאיימים, נשיפת נשימה בוקעת ועולה, ישמוט את נרתיק טו"תו במן כיפין על גבי כיפין, נוגעת-לא-נוגעת, או יותר-נוגעת-מלא-נוגעת, בנרתיקו של חברו, לא ירפה ולא יחדל מהתקרבותו המעיקה, עדי יבין הלה את הרמז הברור, ויסוג בצעדים תבוסתניים לעברי מקום תפילה חילופי.
היום, שאני.

היום בפתע פתאום, בפרץ תמוה של נדיבות ושל אדיבות מוזרה ועזה, מוותר מוט'ל על מקומו זה ומתיישב במקום חילופי, הבאים משפשפים עיניהם בתמהון ומוט'ל מחווה בידו תנועה עדינה ובלתי מורגש, כאומר 'הרי לך, הנה לך, תהנה מהרגע הנדיר, ספוג אל קרבך אויר מזגנים צלול כיין, הכל באדיבותי ובנדבת לבבי'.
בודדים יודעים את הכוונה האמיתית: ממקומו הקבוע והממוזג בכבדות, המערכה על המוסף-של-ראש-חודש, מובסת מראש ובעלת סיכויים קלושים. מסכים איפה מוט'ל להשיל אגלי זיעה מקרבו ומעצמותיו, הכל לטובת הקהל המשווע ומייחל לשמוע את נעימת סלסוליו באותו מוסף.
ובקריאת התורה, עת יבוא הגבאי וימכור את עליית רביעי במכירה נפרדת, יתחיל המאבק האמיתי.
המחיר יטפס ועולה בצורה דרסטית. שכן, הכל יודעים כי בעל העליה, הוא בעל הסיכויים המירביים, לזכות באהדת הקהל שבקריאות 'נו' מעודדות יגרשו הישר לעבר תיבת התפילה, והוא, כנזוף שלא נותרה לו כל ברירה, יזכה בפרס החודשי, המוסף של ראש חודש.

עלינו להדגיש ולציין, שדווקא שמעריל מיודענו הנכבד, הינו מחוץ למשחק. תאוות העמוד ממנו והלאה, מעולם לא ניגש ולא זיכה את הציבור בעינוי נפש של שמיעת קולו בקודש, ידע מיעוט ערכו וקוצר גרונו, כי זייפן הוא וזייפנים מיתריו, ובבינה פעוטה זו שלא ניחנו בה רבים, ניחן שמעריל והבין כי טובה גדולה יעשה לאנושות כאשר יוותר על אחיזה עקשנית בתיבת התפילה.
הותיר אפוא שמעריל, דבר חודש בחדשו, את המאבק המשעשע לשאר באי המנין, והוא, כעומד מן הצד, עמד והביט בענין, משועשע קמעה ומבודר מעצם המעמד המביך.
לעומתו, גד'ל, מראשי הנאבקים היה, ידע שמעריל גם ידע, משכבר הימים. גד'ל הוא העמוד והעמוד הוא גד'ל. מאז ומעולם נודעה לה, לתיבת התפילה, חיבה יתרה אצל גד'ל, אשר לא פספס הזדמנות להנעים זמירות ולארוג שירים, והנדיר-נדיר יותר הרי זה משובח.
כך, ניכס גד'ל לעצמו את התיבה בימי הסליחות מדי יום ביומו, מסלסל הכא והתם, מעלה מטה מזרח ומערב, גם את הקראתם הנעימה של פיוטי ה'רשות' בשמחת תורה, חמס גד'ל בחימוס גמור מעם הגבאי הותיק והישיש.
[צריך, איך אני יסביר לך, צריך שיהיה מכובד, לא כמו שאתה אומר את זה ככה מתחת לאף. אתה תעמוד לידי, תראה איך אני עושה את זה, הנה, תקשיב].
אפילו באמירת 'איכה' וקינות בתשעה באב ישב גד'ל בראש. [אמרו עליו כי בעת ביאת הגואל, יחבר גד'ל קינות משלו, בו יקונן וידאב על לקיחת ה'עמוד' ממנו]
לא הסתפק גד'ל בהזדמנויות הקונבנציונאליות גרידא, איתר מהכא ומהתם תפילות שונות ומשונות, עמד והנהיגם בתוככי הקהילה, כשהוא עומד ודורש בשבחם ובשבח הנהגתם, כאשר כוונה אחת להם, להרחיב את אפיקי החזנות המתפתחים והולכים אליבא דגד'ל.
וכך, הונהג ביום מן הימים, בניגוד גמור למנהג אבותיהם, מנהג 'יום כיפור קטן' בקהילה, למרות קול ענות מחאת זקני הקהל, כאשר לפני התיבה עובר איך לא, גד'ל. וכמעט - לולא התערבותו של רב הקהילה - שכבר הנהיג גד'ל מנהג נאה של אחינו הספרדים לומר סליחות מדי יום של חודש אלול.

חלפה לה אפוא, עברה לה קריאת התורה בנעימים, גד'ל רכש בסכום מכובד את ה'רביעי' וגבר על מוט'ל שהשפיל עיניו בתבוסתנות. לאחר הגלילה נותר גד'ל עומד על יד הבמה, מוכן ועומד לניתור מהיר אל עבר הבמה.
"יהללו" מכריז הגבאי, כנתינת אות לתחילתו של מירוץ, הדרמה מתחילה.
הזרועות מונפות והרגליים מוכנות לניתור.
זכרו, המגיע ראשון אל התיבה, הוא המאושר אשר יזכה בהילה החודשית.
שאר המתמודדים בעלי הסיכויים הקלושים, פרשו מן המירוץ בייאוש שלא מדעת. נותרו מוט'ל וגד'ל, זה מול זה, זה לעומת זה.
ואז, ברגע הקריטי.

"ר' גד'ל, איזה יהודי מחכה לכם בחוץ". קולו הצעיר והתמים של בחור הישיבה קטנה, לא הסגיר מאומה. למעט לחייו של גד'ל שהחלו בוערות.
"תגיד לו שיבוא אחרי התפילה", לוחש גד'ל במהירות. נפנופי עיניים חרדתיות ופחדניות לעברו של מוט'ל, שניצל את ההפוגה והסחת הדעת, והחל מחיש צעדיו, המשחק אבוד, הסיכויים נחלשים.
"הוא אומר שזה לא סובל דיחוי", מצייץ הבחור בתמימות תהומית, פוזל לעבר שמעריל שמדרבן אותו לא להרפות.
"אין לא סובל דיחוי, באמצע התפילה אין כלום", לואט גד'ל ברתחנות.
אבוד!
מוט'ל כבר נשען, מלא כובדו וגובה קומתו, על עמוד התפילה.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
אוח, הפסד צורב. כל כך צורב...

אוח, שמעריל, היתה זו נקמה יהודית, מתוקה מדבש ומסוכר דביק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
עדיאל, אני לא עט על קרידטים. אבל קרדוט תמיד מועיל...

טור גאוני, מבריק, טור שמציב בפני טובי כותבי פרוג אתגר בלתי אפשרי ורף גבוה ורחוק. לך תתחרה בחומר כזה, לך.
ואם טובי כותבי פרוג מיואשים... מה יגידו פנסי הערפל?

טור משעשע, מצחיק, נוקב, מטלטל.
יש בו גרעין אמת, והיא מוקצנת, ומשכך- הטור נוגע, פוגע. הכתיבה מוד עדינה, ואיכשהו מצליחה לתת כבוד ומשקל לכל דמות. סוג של קריקטורה, אבל עם המון אהדה וסימפטיה לדמות ולמניעיה.

אהבתי את התיאור של המתפלל שאיש לא מעיז לשבת במקומו. מוכר מוכר.
ציטטה אהובה:
כך, ניכס גד'ל לעצמו את התיבה בימי הסליחות מדי יום ביומו, מסלסל הכא והתם, מעלה מטה מזרח ומערב, גם את הקראתם הנעימה של פיוטי ה'רשות' בשמחת תורה, חמס גד'ל בחימוס גמור (חתיכת הטיה, עדיאל!)

ועוד אחת-
המלחמה היומית, המתנהלת והמוסתרת מעין רואים, כבר נפתחה טרם התפילה, כאשר החישוב המרכזי לפיו בחרו חלק נכבד ממרכיבי המנין היומי את מקומות ישיבתם בתפילה היומית, הוא מספר הפסיעות האלכסוני והקו האוירי המוליך ממקומם אל תיבת התפילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
לפני שאני מצליח לקרוא:
יותר אנטרים, ידידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ואחרי שקראתי:
זה הסיפור הכי דביק שקראתי מעודי
יותר מהרצפה של בית הכנסת של היום אחרי חלוקת הקוגל והסופר דרינק של ההכנסת ספר תורה
עולה באפי ריח מגבות רטובות של עבדקני מקוואות, ושמפו נקה שבע שמשמש נוזל שטיפה לכלים לעת מצוא.
צר לי על גד'ל כי הפסיד את העמוד למוט'ל המיוזע והכמעט אלמוני, והכי מסכן הישיבע קטנה בוחר שלפי המסורת הרומאית צריך לטפל בו הראשון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אוי גדול!!!!!
מעניין מה שהולך לכם שם בשטיבלאך..: )
כתיבה משובחת. מצטרפת ליואל ארלנגר בעניין הרווחים.
חוצמזה הכל פצצה. מצחיק וזורם! תודה.
ציטטה אהובה:(פנס לא לכעוס, זה רעיון טוב, מה ל'שות?)
[צריך, איך אני יסביר לך, צריך שיהיה מכובד, לא כמו שאתה אומר את זה ככה מתחת לאף. אתה תעמוד לידי, תראה איך אני עושה את זה, הנה, תקשיב]. ואפילו באמירת 'איכה' וקינות בתשעה באב ישב גד'ל בראש. [אמרו עליו כי בעת ביאת הגואל, יחבר גד'ל קינות משלו, בו יקונן וידאב על לקיחת ה'עמוד' ממנו]
אין אפס!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מדהים!!!! מדהים!
אין לי מלאי כ"כ גדול של ציונים, אז אחזור שוב: אמנות!!!!!
ואחזור שוב: לא הייתי תמהה לקרוא את זה בספר הבא של משה גוטמן, (זו מחמאה, כמובן)
ולענ"ד זה אמור להישלח למוספי החגים של העיתונים הגדולים ולא לטבוע פה בפרוג הנשייה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מיזוג מבהיל בין יכולת תיאור, שימת לב לפרטים, דמיון, השראת אווירה.. יפהפה.
איפה הסתתרת כל השנים האלה?

והפאנץ' שלי מכל הדביק הזה (אני חושב שזו מחמאה): קח את הנקמה האכזרית הזו, וקח את נקמתו הסולידית של הכושי המקועקע שפג'ו קטן תפס לו חניה, והבא את ההבדל כמתנת סנגוריה לפני ריבון העולמים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י משויטט;n5112589:
קח את הנקמה האכזרית הזו, וקח את נקמתו הסולידית של הכושי המקועקע שפג'ו קטן תפס לו חניה, והבא את ההבדל כמתנת סנגוריה לפני ריבון העולמים.

יפה. כל כך נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ידוע ידעתי שרב עדיאל לא יכזב ולא יאכזב בכשרונו הברוך. אשר על כן נקוטותי בידי מגש ועל גביו, כוס חמין מהבילה, ועל ידה קנקן רותחין, וסמוך להן צלוחית סוכר וצפיחית בדבש, למען התענג ברוך על דבריו של רבינו.
והריני קורא וקורא... ונאבד בעצמי לדעת... וממשיך לקרא ולגלול... וכך קורא וגולל, קורא וגולל, ואגב כן הריני סופק בכפיי ומהנהן בראשי ופורש זרועותיי מרוב עונג ושמחה בהם למשחה.
ומשתם הכתוב, הריני מגלה סביבי חורבן גדול ודביק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5113014:
ומשתם הכתוב, הריני מגלה סביבי חורבן גדול ודביק.

תעזוב כבר את קטלוניה, למען ה'... מסוכן שמה!

גדי, חוששני שאיאלץ לנקוש על דלתותיך ולבקש טור מקביל, שלך.
כיצד זה בעיניך נקמה יהודית? (בעצם, אולי תפתח אתגר בנושא? סיופר בנושא נקמה יהודית.. איש איש מזוויתו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
נכתב ע"י גדי ישראלי;n5113014:
ידוע ידעתי שרב עדיאל לא יכזב ולא יאכזב בכשרונו הברוך. אשר על כן נקוטותי בידי מגש ועל גביו, כוס חמין מהבילה, ועל ידה קנקן רותחין, וסמוך להן צלוחית סוכר וצפיחית בדבש, למען התענג ברוך על דבריו של רבינו.
והריני קורא וקורא... ונאבד בעצמי לדעת... וממשיך לקרא ולגלול... וכך קורא וגולל, קורא וגולל, ואגב כן הריני סופק בכפיי ומהנהן בראשי ופורש זרועותיי מרוב עונג ושמחה בהם למשחה.
ומשתם הכתוב, הריני מגלה סביבי חורבן גדול ודביק.

עלינו פה על פירוש חדש ל"בהם למשחה"?
תודה, תודה שלא השארת לי ברירה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
באמת תעשו פה איזה אתגר. זה טוב!!
לא חייב נקמה יהודית: ):cool: סתם...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

...ולפי היסוד הזה יש לחקור מה הדין במי שהניח נר חנוכה מעל עשרה טפחים אם יצא יד"ח, דהרי צורת המצווה בנר חנוכה זה שיאיר מתוך רשות היחיד לרשות הרבים, וכיון שאין רשות הרבים למעלה מעשרה ממילא חסר בפרסומי ניסא, או דלמא יש לחלק דגבי שבת הוי פטור מיוחד לזורק ונח מעל עשרה דלא הוי כעין העגלות, אך בנר חנוכה הוי דין בראייה, וכאן מגיע הדיוק מהפסוק כי עין בעין יראו אע"ג דקי"ל דלא ירדה שכינה למטה מעשרה, חזינן דבראייה אין זה מעכב, וצ"ע.
עד כאן בערך הקטע הכבד, ופה הוא יכניס את הסיפור עם ר' חיים והרכבת. הוא מקווה שכולם יאחזו ראש. הרבה צעירים נכנסו לאחרונה. עוד לא יבש הצ'ולנט של ליל שישי מעל שפתותיהם.

כבר בתחילת הזמן רצה לעבור לכולל יותר משופשף לולי הראש כולל שהתחנן אליו ומינה אותו להיות ממלא מקום במסירת השיעור של יום חמישי. ועדיין, הוא לא יודע אם הצר שווה בנזק המלך.
זה היה ברור שהמשא המרכזי במסיבת חנוכה - חוץ מהמשא של הראש כולל - שייך לו. לא מתוך גאווה או שתלטנות חלילה, פשוט עניין טכני, אין מישהו אחר בסביבה שמסוגל לעשות את זה.

הוא העביר מבט סביבו. גרינברג-דוידסון-כהנא, שלושה אברכונים גלוחי פנים שרוב שיגם ושיחם נע בין קורולה עתיקה לבוגבו חדשה, וייל עם הזקן המאפיר שאמנם נחשב ת"ח גדול אך מופנם מאוד, קרביץ שהתחיל לאחרונה לעשות שימוש אצל הרב רויטבלוט, אברהמי שאפשר איכשהו לדבר איתו בלימוד ברמה סבירה, מבטי כולם היו מופנים אל ראש הכולל שניגן כבר את משפטי הסיום עם אתנחתא בין מילה למילה: והשם יעזור, שבעזרת השם, עם הכוח, של ה"קבעום ועשאום", ומה זה "ועשאום", בתחילה של ברזל היו, העשירו עשאום של כסף, וכמובן, זה מדובר על תורה, בשמאלה עושר וכבוד...
שוין. אין לו הרבה זמן לחלום. עוד יוונים יוונים אחד והזמן שלו לדבר.

משהו השתבש. ראש הכולל הפסיק באחת וחיוך גדול פשט על שפתיו. הוא הפנה ראש אחורה.
לא. למה היום. שיבוא אתמול. שיבוא מחר.
הנדיב הנכבד, מקים עולה של תורה בעירנו, מוקיר ורחים וצורבא, ה"ה, הגה"ג, רבי מנחם גד זילבר שליט"א, ובקיצור 'גדי' התורם ה"כבד" של הכולל. ראש הכולל הזמין אותו בהפתעה או שהוא הזמין את עצמו.
כך או כך, דבר אחד ברור: הנדיב הגדול חובב את המיקרופון. הדרשה שלו - הושלכה בזה הרגע אל מתקן הגניזה. אולי יוכל לומר חלק ממנה אצל השווער, אבל לא יהיה לזה אותו טעם. הוא יצטרך להשמיט את הוורט עם העקיצה אשר פריו ייתן בעתו שרומזת למילגה שמגיעה לסירוגין, ועוד כל מיני רמזים ששתל למי שצריך להבין.
הבורקס היבש נעשה תפל. לא שקודם הוא היה יותר טוב.
בהחלטה של רגע סימן לשלזינגר שיפנה לו מקום, נטל את הכובע והלך. מאחוריו נשאו קולות השירה.

הבית היה ריק. כולם אצל השוויגער. הוא צנח על הספה.
אנחה גדולה מלאה את חלל הסלון. אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא. מה הוא ביקש בסך הכל. לקיים את דברי רבא. לא נותנים לו הזדמנות. הוא בנה על זה שהראש כולל ייסע לאסוף כסף מאחרי החגים ועד חנוכה, וככה השיעור של יום חמישי יהיה שלו. ומעשה שטן עסקיו של גדי צלחו יתר על המידה וראש הכולל נשאר בארץ. קרב קץ הישועה כי ארכה לנו השעה.

בהיסח הדעת נטל קובץ שקנה לאחרונה, שהתיימר להכריע במחלוקת השיעורין על פי חשבון מפולפל של כמות השמן בפך שהספיק בדיוק משיעור מיל אחרי השקיעה ועד היום השמיני 16.1 מעלות לפני הנץ בירושלים בניכוי ההרים. בערך בעמוד הששי קלט שהוא סתם הופך דפים והניח את הקובץ לנפשו.

מבטו נפל על חיבור אחר:
דמויות עוד. הוא דפדף. גיחוך נשפך על שפתיו. מי זה האנשים האלה.
איזה מידע'ס השם ירחם. אם מרן היה חי היה צועק עליהם גאווה גאווה גאווה. אנשים לא קולטים איך הם נראים מבחוץ.
לאט לאט החיוך על שפתיו גווע. זה היה מצחיק אם זה לא היה המאיר'קה שלנו. לא נעים לספר, אפילו את עצמו הוא זיהה באחד הפרקים.
את עצמו, את החברותא, את הגבאי, את השכן, את החבר הכי הטוב מהישיבה, את ההוא שהיה לפניו החבר הכי טוב מהישיבה עד שסירב לחתום ערבות על ההשקעה בצרות עילית, את הרב'ה של אהר'לה, את המנהל, את החבר עירייה, את אשפתא, ואת ויזתא...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה