הנושאים החמים
פנינה ריימונד
סטיילינג זה כל הסיפור :)
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הפקות ואירועים
עיצוב ואדריכלות פנים
•
יוצרי ai
- הוסף לסימניות
- #1
פרק 11 (לא חובה לקרוא הכל... 
)
זהו הפרק ה-11 מתוך חצי ספר שכתבתי לפני כשנה או יותר...
עבור השיכתוב -
אני מעוניינת לשמוע (כלומר: לקרוא...) חוות דעת מקצועית או לא, הערות או הארות, ביקורת...
וכמובן עידוד....
כסאות מפוזרים, טושים וצבעים, בליל ריחות בשמים באוויר ושקט.
"היה ממש יפה", מעירה שירה תוך שהיא עורמת את הכיסאות השייכים לשכנים ממול.
"באמת?" מלכה חנה נרגשת.
"עשית את זה מעניין", חוזרת שוב שירה, "לקחת נושא נדוש והחיית אותו".
"אהה".
לאחר כרבע שעה של ניקיונות נופלת מלכה חנה שדודה על הספה. "לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה!" היא מנגבת טיפה ממצחה, "שתי קבוצות ביום אחד, ומה כבר עשיתי שהתעייפתי?"
"להביא לך כוס מים?"
מלכה חנה מחייכת בלאות, "אינני מסרבת".
"אחרי המלצרות אני זזה", קוראת שירה מעם המטבח.
"עסוקה הגברת", פולטת מלכה חנה ומיישרת עצמה על הכיסא, "אולי טרם יציאתך את הבית בדקי נא מיהו הנוקש האלמוני?" קראה אל חלל הבית לשמע קולות הדפיקות בדלת שנפסקו.
"אין אף אחד", רוגז קולה של שירה ומהדהד ברחבי חדר המדרגות.
היא כמעט טורקת את הדלת כשציוויה של בעלת הבית נשמע היטב, "תבדקי על הרצפה, אולי הניחו משהו?"
"יש כאן שקית ובתוכה מצרכים", מכריזה שירה לאוזני כל השכנים.
מלכה חנה מתרוממת ממקום מושבה ואצה אליה, "עשי לי טובה, הכניסי אותה וסגרי את הדלת!"
"אבל זו טעות", מתיישרת שירה מההתכופפות הארוכה, "אני מתנדבת להשיג את מי ששם את זה כאן ולומר לו ש-"
"די, מספיק", משתיקה אותה מלכה חנה, "הנה, בואי נראה מה כתוב בפתק הוורוד הזה; 'עבור משפחת טוהר, רוב ברכה והצלחה'. זה אנחנו, את רואה? אני בעצמי טלפנתי לארגון הזה וביקשתי קצת עזרה, מה יש?" צהלה כפעוטה אך נאלמה דום משראתה את מבע פניה של חברתה.
"את... את בטוחה?" שירה המזועזעת יצאה מגדרה על מנת להיראות אנושית ולכן התעשתה מיד. "לשים במקום את המוצרים?"
"נכון שאני עובדת, אבל לידיעתך, אני ובעלי מימנו את החתונה בעצמנו! ההורים לא ממש עזרו, כמקובל במגזר הכללי. וחוץ מזה, את מודעת לעובדה שבימינו כל אברך הינו בגדר 'נזקק', כמעט?" הוסיפה שלא מן המניין, "אומנם לא כולם, ואני מאחלת לך שלא תהיי 'כמו כולם', אלא בתוך ה'כמעט'", והיא אוחזת בידית השקית ונושאת אותה אל המטבח, מותירה את חברתה מוכת הלם.
"סליחה על ההלם", מחייכת שירה במבוכה כאשר היא ניצבת לצד ידידתה קרוב לשיש המבהיק וארונות המטבח, "פשוט... זה הארגון בו אני עובדת כבר כמה ימים, ו... מצלצלים אנשים ש... נשמעים לא ממש... אה.. לא כמוך", התגמגמה.
"אולי תספרי לי מה גילית על עצמך, חוץ מהקטע שהצגת כאן 'על הבמה'", מלכה חנה צוחקת ממושכות כשנזכרת בקורות, "אגב, את ממש שחקנית, תעשי עם זה משהו".
"את האמת", חוזרת שירה לנושא הראשון ובכך פותחת בגלוי את סגור ליבה. עיניה מצועפות בשעה ששחה את מסקנותיה, "אני די מוכשרת, ברוך השם, זורמת ובעלת ביטחון עצמי, אבל לא הכי בוגרת, יש בי איזושהי פינה בלב לשירוש הקטנטונת, שרוצה שכולם יבינו אותה ויוותרו לה, שלא יפריעו לה ויאהבו אותה. הבנת?"
מלכה חנה מתרוממת ופניה אדומות, "כן, יפה שהגעת לכך בכוחות עצמך", והיא פונה אל הסלון, מתיישבת על יד כוס המים הממתינה.
"מלכה חנה", שירה מתיישבת על ערימת הכיסאות לעומתה, "אם את פסיכולוגית או לא- יודעת- איך קוראים לזה, את באמת יודעת בדיוק- מה עובר עליי, מהם קווי האופי שלי, כיצד לשנות אותי ואיך להתנהג אתי?"
"נדמה לך שיש לי זמן וכוח לפענח אותך? הרי את לא משלמת לי שקל... שהכול נהיה בדברו", היא לוגמת מעט מן הכוס הקטנה, "תודה על המים".
"ו-תודה ע-ל ה-מ--ים..." פוצחת שירה בשירה פתאום.
"וואו, איזה קול!"
"כאילו שלא נכחת במופע", מצטנעת שירה, שנבוכה מהפתיחות שתקפה אותה, ולפתע מסתערת, "את רואה? איך לידך אני שרה ומזמרת, מדברת, נהנית? זה לא בגלל שאת מנסה עליי כל מיני שיטות???"
"את מבוזבזת לעילא ולעילא", מלכה חנה מניחה את כוס המים ואחר נוטלת אותה שוב. "אני שופכת עלייך את המים האלה. לא, זה לא 'בל תשחית', את 'בל תשחית'. תיזהרי!"
ורוח המשובה נדבקת גם בשירה, שמתחילה לשורר; "מים, מים בששון..." ונרטבת ורצה לייבא מנות מים מהמטבח כדי להשפריץ וחוזר חלילה.
"דוד יהיה בהלם", מתנשפת מלכה חנה ושירה המצחקקת מולה, "שוב לנקות..."
וכמו בתיאום, מצלצל הנייד שלה ובעלה שואל אם הסתיימו החגיגות והוא יכול לעלות. אשתו המהוללה רק התחילה את החגיגות ולכן מורה לו להיכנס ישירות לחדר השינה.
שירה נפרדת מחברתה תוך התנצלויות ובקשות סליחה, מיותרות לדעת המפויסת, וסוגרת את דלת הבית אחריה.
"מה התרחש כאן?" דוד מציץ מעם הכניסה לסלון, "גם את סחוטה, אני רואה, כפשוטו. לא קר לך?"
"השתוללנו קצת", מלכה חנה עדיין נושמת בכבדות, המגב בידה.
"זו הייתה הפעלה בבלוני מים או סדנה פסיכולוגית?"
v
הנייד מהבהב. לענות או לא?
כיבוד הורים.
"שלום".
"גדי, ניסית להשיג אותי".
"כן, הסתדרתי".
"היית צריך משהו?" אבא זה אבא.
"נדבר בבית".
"מתי? עוד שבועיים?"
"כן".
"לא יפה למתוח אותי, וחוץ מזה זה נשמע מדאיג".
גד מגולל באוזניו של אבא את השיחה עם הרב עזריה, את הבעיות הקשות שצצות בשידוכים ותוקעות מקלות בגלגלי כל אופניו של שדכן מנוסה.
"גדי'לה", וגד רואה את ידו של אביו מונפת בביטול, "שידוך הוא משמיים, אף אחד לא ימנע מהבורא הכל- יכול להשיא אותך לבת זוגך, שמעת בן שלי?"
"שמעתי, אבל-"
"אין אבל, חמוד", עוזי קוטע את בנו בדברו, "אמרתי את שלי ואם יש לך מה לומר אני מנתק".
גד גנח מעמקי לבבו, "אבא, אני מסכים אתך", והוא יוצא מחדרו אליו פלשו ארבעה מבני הישיבה וצותתו מבלי משים, לעבר החלון הענק, הגדוש בטביעות ידיים. "גם אני לא דואג על המחר, כמוך ממש. רק שמדובר בהוראה אישית מצוות הישיבה, ואני מוכרח לציית לה, אבא, תאמין לי שאין מנוס".
כעת היה תורו של עוזי להיאנח, להתעשת כעבור כמה שניות ולומר, "לא קיימת ישיבה התפורה למידותיך, גדי שלי. אתה בחור טוב", עוזי שתק שוב וברר את מילותיו. "אז מה, יותר לא נצא למגרש ביחד, אתה הולך עכשיו ל'שופינג שיפוצניק' ומחייג לאימא בדרך כדי לצוות עליה לא לספר לכל העולם שהיחסים בינה לבין בנה עכורים כמו מים דלוחים???"
"קודם כל", מתקן גד את אביו בקול נמוך, כנוע, "אני הוא המספר בפגישות על כך. דרך העולם לתאר בפגישה הראשונה דווקא את המשפחה, למנות את מספר האחים ומה הקשר עם כל אחד. אבל אתה יודע מה אבא", לפתע עלץ גד משנזכר באירוע שונה מהיתר, "הייתה מישהי שדווקא אהבה את העובדה הזאת".
"אתה לא רציני", עוזי הופתע למשמע הדברים אך האמין להם בכל ליבו.
"היא טענה שכאשר בן קשור לאמו זה עלול לחבל בקשר של בני הזוג", טון דיבורו של גד היה מנצח, "הנושא הזה של כלה וחמות טעון הרבה פחות אילו הבעל לא מחובר לאימא שלו בעבותות אהבה".
"יש משהו במה שאתה אומר", המהם עוזי, "כלומר, במה שהבחורה ההיא אמרה. אגב, למה היא ירדה מהפרק?"
"אני לא יודע", לאט גד ובטש באבן קטנה למרגלותיו. כן, הוא כועס עליה, בפגישה התלהבה והראתה נכונות להמשיך, ולבסוף טרקה את הדלת בפרצופו. לא, זה לא היא, ידע גד בסתר ליבו, מוחו החכם הבין אך הרגש הפגוע שבו מיאן להשלים עם העובדה: 'זכותה המלאה'. לא ייתכן לדעת לעולם מדוע המועמד לנישואין ביטל בסופו של דבר, וטוב שזה קורה במהלך הפגישות ולא, חלילה, במסע ההכנות לחתונה.
זה קרה לשני בחורים מהישיבה, הבוגרים ממנו בשלוש שנים תמימות. אומנם בחלל הישיבה לא הורגשה עובדת היותם חתנים, אך הם השתתפו בשיעורי הבית היהודי של הרב קדוש חלף לימודי סדר ג', פניהם היו די נרגשות ובכל פעם שעברת לידם היית אמור לשאול "נו, איך הולך, ההכנות וכולי?" והם היו מחייכים וממשיכים לצעוד, מרחפים בתוך ענן משל עצמם.
צרות עין לא הייתה בנמצא בין כתלי הישיבה, אלא רק שמחה אמתית עם הזולת. אך למרות הכל, שני מקרים תמימים, לפחות בימים בהם גד היווה תלמיד מן המניין. זה מקהה את הכאב כעת, אכן.
"הסיפור הזה כואב לך כבר כמה חודשים", אביו כאילו קרא מרחוק את מחשבותיו, "אבל, טוב שזה ירד לאלתר ולא טרום- חתונה ממש, תמשיך הלאה, אתה גדול מספיק בשביל לחשוב קדימה".
"נכון", גד הביט בשעונו. סדר ג' מתחיל. "אבא, אני חייב לרדת ללמוד, הדבר השני שרציתי לומר ש... אני רק רוצה להרגיע אותך; הרב ידבר עם אימא, לא אני. ו... אין צורך שתנסה את מזלך, תסמוך עליו".
"כרצונך, גדי", אבא שלו כיבד אותו, פחות או יותר כפי שבנו כיבד אותו. "תבוא יותר לשבתות. אם אנחנו לא מתראים אז..."
"אגיע השבת", מבטיח גד, "בעזרת השם".
עוזי פנה לחדר השינה בשעה שרעייתו שבה ממקום עבודתה באיחור מה, וגד רץ ללמוד בהיכל הישיבה.
)זהו הפרק ה-11 מתוך חצי ספר שכתבתי לפני כשנה או יותר...
עבור השיכתוב -
אני מעוניינת לשמוע (כלומר: לקרוא...) חוות דעת מקצועית או לא, הערות או הארות, ביקורת...
וכמובן עידוד....
_________________________________________________________________________
כסאות מפוזרים, טושים וצבעים, בליל ריחות בשמים באוויר ושקט.
"היה ממש יפה", מעירה שירה תוך שהיא עורמת את הכיסאות השייכים לשכנים ממול.
"באמת?" מלכה חנה נרגשת.
"עשית את זה מעניין", חוזרת שוב שירה, "לקחת נושא נדוש והחיית אותו".
"אהה".
לאחר כרבע שעה של ניקיונות נופלת מלכה חנה שדודה על הספה. "לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה!" היא מנגבת טיפה ממצחה, "שתי קבוצות ביום אחד, ומה כבר עשיתי שהתעייפתי?"
"להביא לך כוס מים?"
מלכה חנה מחייכת בלאות, "אינני מסרבת".
"אחרי המלצרות אני זזה", קוראת שירה מעם המטבח.
"עסוקה הגברת", פולטת מלכה חנה ומיישרת עצמה על הכיסא, "אולי טרם יציאתך את הבית בדקי נא מיהו הנוקש האלמוני?" קראה אל חלל הבית לשמע קולות הדפיקות בדלת שנפסקו.
"אין אף אחד", רוגז קולה של שירה ומהדהד ברחבי חדר המדרגות.
היא כמעט טורקת את הדלת כשציוויה של בעלת הבית נשמע היטב, "תבדקי על הרצפה, אולי הניחו משהו?"
"יש כאן שקית ובתוכה מצרכים", מכריזה שירה לאוזני כל השכנים.
מלכה חנה מתרוממת ממקום מושבה ואצה אליה, "עשי לי טובה, הכניסי אותה וסגרי את הדלת!"
"אבל זו טעות", מתיישרת שירה מההתכופפות הארוכה, "אני מתנדבת להשיג את מי ששם את זה כאן ולומר לו ש-"
"די, מספיק", משתיקה אותה מלכה חנה, "הנה, בואי נראה מה כתוב בפתק הוורוד הזה; 'עבור משפחת טוהר, רוב ברכה והצלחה'. זה אנחנו, את רואה? אני בעצמי טלפנתי לארגון הזה וביקשתי קצת עזרה, מה יש?" צהלה כפעוטה אך נאלמה דום משראתה את מבע פניה של חברתה.
"את... את בטוחה?" שירה המזועזעת יצאה מגדרה על מנת להיראות אנושית ולכן התעשתה מיד. "לשים במקום את המוצרים?"
"נכון שאני עובדת, אבל לידיעתך, אני ובעלי מימנו את החתונה בעצמנו! ההורים לא ממש עזרו, כמקובל במגזר הכללי. וחוץ מזה, את מודעת לעובדה שבימינו כל אברך הינו בגדר 'נזקק', כמעט?" הוסיפה שלא מן המניין, "אומנם לא כולם, ואני מאחלת לך שלא תהיי 'כמו כולם', אלא בתוך ה'כמעט'", והיא אוחזת בידית השקית ונושאת אותה אל המטבח, מותירה את חברתה מוכת הלם.
"סליחה על ההלם", מחייכת שירה במבוכה כאשר היא ניצבת לצד ידידתה קרוב לשיש המבהיק וארונות המטבח, "פשוט... זה הארגון בו אני עובדת כבר כמה ימים, ו... מצלצלים אנשים ש... נשמעים לא ממש... אה.. לא כמוך", התגמגמה.
"אולי תספרי לי מה גילית על עצמך, חוץ מהקטע שהצגת כאן 'על הבמה'", מלכה חנה צוחקת ממושכות כשנזכרת בקורות, "אגב, את ממש שחקנית, תעשי עם זה משהו".
"את האמת", חוזרת שירה לנושא הראשון ובכך פותחת בגלוי את סגור ליבה. עיניה מצועפות בשעה ששחה את מסקנותיה, "אני די מוכשרת, ברוך השם, זורמת ובעלת ביטחון עצמי, אבל לא הכי בוגרת, יש בי איזושהי פינה בלב לשירוש הקטנטונת, שרוצה שכולם יבינו אותה ויוותרו לה, שלא יפריעו לה ויאהבו אותה. הבנת?"
מלכה חנה מתרוממת ופניה אדומות, "כן, יפה שהגעת לכך בכוחות עצמך", והיא פונה אל הסלון, מתיישבת על יד כוס המים הממתינה.
"מלכה חנה", שירה מתיישבת על ערימת הכיסאות לעומתה, "אם את פסיכולוגית או לא- יודעת- איך קוראים לזה, את באמת יודעת בדיוק- מה עובר עליי, מהם קווי האופי שלי, כיצד לשנות אותי ואיך להתנהג אתי?"
"נדמה לך שיש לי זמן וכוח לפענח אותך? הרי את לא משלמת לי שקל... שהכול נהיה בדברו", היא לוגמת מעט מן הכוס הקטנה, "תודה על המים".
"ו-תודה ע-ל ה-מ--ים..." פוצחת שירה בשירה פתאום.
"וואו, איזה קול!"
"כאילו שלא נכחת במופע", מצטנעת שירה, שנבוכה מהפתיחות שתקפה אותה, ולפתע מסתערת, "את רואה? איך לידך אני שרה ומזמרת, מדברת, נהנית? זה לא בגלל שאת מנסה עליי כל מיני שיטות???"
"את מבוזבזת לעילא ולעילא", מלכה חנה מניחה את כוס המים ואחר נוטלת אותה שוב. "אני שופכת עלייך את המים האלה. לא, זה לא 'בל תשחית', את 'בל תשחית'. תיזהרי!"
ורוח המשובה נדבקת גם בשירה, שמתחילה לשורר; "מים, מים בששון..." ונרטבת ורצה לייבא מנות מים מהמטבח כדי להשפריץ וחוזר חלילה.
"דוד יהיה בהלם", מתנשפת מלכה חנה ושירה המצחקקת מולה, "שוב לנקות..."
וכמו בתיאום, מצלצל הנייד שלה ובעלה שואל אם הסתיימו החגיגות והוא יכול לעלות. אשתו המהוללה רק התחילה את החגיגות ולכן מורה לו להיכנס ישירות לחדר השינה.
שירה נפרדת מחברתה תוך התנצלויות ובקשות סליחה, מיותרות לדעת המפויסת, וסוגרת את דלת הבית אחריה.
"מה התרחש כאן?" דוד מציץ מעם הכניסה לסלון, "גם את סחוטה, אני רואה, כפשוטו. לא קר לך?"
"השתוללנו קצת", מלכה חנה עדיין נושמת בכבדות, המגב בידה.
"זו הייתה הפעלה בבלוני מים או סדנה פסיכולוגית?"
v
הנייד מהבהב. לענות או לא?
כיבוד הורים.
"שלום".
"גדי, ניסית להשיג אותי".
"כן, הסתדרתי".
"היית צריך משהו?" אבא זה אבא.
"נדבר בבית".
"מתי? עוד שבועיים?"
"כן".
"לא יפה למתוח אותי, וחוץ מזה זה נשמע מדאיג".
גד מגולל באוזניו של אבא את השיחה עם הרב עזריה, את הבעיות הקשות שצצות בשידוכים ותוקעות מקלות בגלגלי כל אופניו של שדכן מנוסה.
"גדי'לה", וגד רואה את ידו של אביו מונפת בביטול, "שידוך הוא משמיים, אף אחד לא ימנע מהבורא הכל- יכול להשיא אותך לבת זוגך, שמעת בן שלי?"
"שמעתי, אבל-"
"אין אבל, חמוד", עוזי קוטע את בנו בדברו, "אמרתי את שלי ואם יש לך מה לומר אני מנתק".
גד גנח מעמקי לבבו, "אבא, אני מסכים אתך", והוא יוצא מחדרו אליו פלשו ארבעה מבני הישיבה וצותתו מבלי משים, לעבר החלון הענק, הגדוש בטביעות ידיים. "גם אני לא דואג על המחר, כמוך ממש. רק שמדובר בהוראה אישית מצוות הישיבה, ואני מוכרח לציית לה, אבא, תאמין לי שאין מנוס".
כעת היה תורו של עוזי להיאנח, להתעשת כעבור כמה שניות ולומר, "לא קיימת ישיבה התפורה למידותיך, גדי שלי. אתה בחור טוב", עוזי שתק שוב וברר את מילותיו. "אז מה, יותר לא נצא למגרש ביחד, אתה הולך עכשיו ל'שופינג שיפוצניק' ומחייג לאימא בדרך כדי לצוות עליה לא לספר לכל העולם שהיחסים בינה לבין בנה עכורים כמו מים דלוחים???"
"קודם כל", מתקן גד את אביו בקול נמוך, כנוע, "אני הוא המספר בפגישות על כך. דרך העולם לתאר בפגישה הראשונה דווקא את המשפחה, למנות את מספר האחים ומה הקשר עם כל אחד. אבל אתה יודע מה אבא", לפתע עלץ גד משנזכר באירוע שונה מהיתר, "הייתה מישהי שדווקא אהבה את העובדה הזאת".
"אתה לא רציני", עוזי הופתע למשמע הדברים אך האמין להם בכל ליבו.
"היא טענה שכאשר בן קשור לאמו זה עלול לחבל בקשר של בני הזוג", טון דיבורו של גד היה מנצח, "הנושא הזה של כלה וחמות טעון הרבה פחות אילו הבעל לא מחובר לאימא שלו בעבותות אהבה".
"יש משהו במה שאתה אומר", המהם עוזי, "כלומר, במה שהבחורה ההיא אמרה. אגב, למה היא ירדה מהפרק?"
"אני לא יודע", לאט גד ובטש באבן קטנה למרגלותיו. כן, הוא כועס עליה, בפגישה התלהבה והראתה נכונות להמשיך, ולבסוף טרקה את הדלת בפרצופו. לא, זה לא היא, ידע גד בסתר ליבו, מוחו החכם הבין אך הרגש הפגוע שבו מיאן להשלים עם העובדה: 'זכותה המלאה'. לא ייתכן לדעת לעולם מדוע המועמד לנישואין ביטל בסופו של דבר, וטוב שזה קורה במהלך הפגישות ולא, חלילה, במסע ההכנות לחתונה.
זה קרה לשני בחורים מהישיבה, הבוגרים ממנו בשלוש שנים תמימות. אומנם בחלל הישיבה לא הורגשה עובדת היותם חתנים, אך הם השתתפו בשיעורי הבית היהודי של הרב קדוש חלף לימודי סדר ג', פניהם היו די נרגשות ובכל פעם שעברת לידם היית אמור לשאול "נו, איך הולך, ההכנות וכולי?" והם היו מחייכים וממשיכים לצעוד, מרחפים בתוך ענן משל עצמם.
צרות עין לא הייתה בנמצא בין כתלי הישיבה, אלא רק שמחה אמתית עם הזולת. אך למרות הכל, שני מקרים תמימים, לפחות בימים בהם גד היווה תלמיד מן המניין. זה מקהה את הכאב כעת, אכן.
"הסיפור הזה כואב לך כבר כמה חודשים", אביו כאילו קרא מרחוק את מחשבותיו, "אבל, טוב שזה ירד לאלתר ולא טרום- חתונה ממש, תמשיך הלאה, אתה גדול מספיק בשביל לחשוב קדימה".
"נכון", גד הביט בשעונו. סדר ג' מתחיל. "אבא, אני חייב לרדת ללמוד, הדבר השני שרציתי לומר ש... אני רק רוצה להרגיע אותך; הרב ידבר עם אימא, לא אני. ו... אין צורך שתנסה את מזלך, תסמוך עליו".
"כרצונך, גדי", אבא שלו כיבד אותו, פחות או יותר כפי שבנו כיבד אותו. "תבוא יותר לשבתות. אם אנחנו לא מתראים אז..."
"אגיע השבת", מבטיח גד, "בעזרת השם".
עוזי פנה לחדר השינה בשעה שרעייתו שבה ממקום עבודתה באיחור מה, וגד רץ ללמוד בהיכל הישיבה.
________________________________________________________________
נערך לאחרונה ב:
