פרק 11 מתוך הספר - אני רוצה חוות דעת

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרק 11 (לא חובה לקרוא הכל... ;))
זהו הפרק ה-11 מתוך חצי ספר שכתבתי לפני כשנה או יותר...
עבור השיכתוב -
אני מעוניינת לשמוע (כלומר: לקרוא...) חוות דעת מקצועית או לא, הערות או הארות, ביקורת...
וכמובן עידוד....
_________________________________________________________________________​

כסאות מפוזרים, טושים וצבעים, בליל ריחות בשמים באוויר ושקט.

"היה ממש יפה", מעירה שירה תוך שהיא עורמת את הכיסאות השייכים לשכנים ממול.

"באמת?" מלכה חנה נרגשת.

"עשית את זה מעניין", חוזרת שוב שירה, "לקחת נושא נדוש והחיית אותו".

"אהה".

לאחר כרבע שעה של ניקיונות נופלת מלכה חנה שדודה על הספה. "לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה!" היא מנגבת טיפה ממצחה, "שתי קבוצות ביום אחד, ומה כבר עשיתי שהתעייפתי?"

"להביא לך כוס מים?"

מלכה חנה מחייכת בלאות, "אינני מסרבת".

"אחרי המלצרות אני זזה", קוראת שירה מעם המטבח.

"עסוקה הגברת", פולטת מלכה חנה ומיישרת עצמה על הכיסא, "אולי טרם יציאתך את הבית בדקי נא מיהו הנוקש האלמוני?" קראה אל חלל הבית לשמע קולות הדפיקות בדלת שנפסקו.

"אין אף אחד", רוגז קולה של שירה ומהדהד ברחבי חדר המדרגות.

היא כמעט טורקת את הדלת כשציוויה של בעלת הבית נשמע היטב, "תבדקי על הרצפה, אולי הניחו משהו?"

"יש כאן שקית ובתוכה מצרכים", מכריזה שירה לאוזני כל השכנים.

מלכה חנה מתרוממת ממקום מושבה ואצה אליה, "עשי לי טובה, הכניסי אותה וסגרי את הדלת!"

"אבל זו טעות", מתיישרת שירה מההתכופפות הארוכה, "אני מתנדבת להשיג את מי ששם את זה כאן ולומר לו ש-"

"די, מספיק", משתיקה אותה מלכה חנה, "הנה, בואי נראה מה כתוב בפתק הוורוד הזה; 'עבור משפחת טוהר, רוב ברכה והצלחה'. זה אנחנו, את רואה? אני בעצמי טלפנתי לארגון הזה וביקשתי קצת עזרה, מה יש?" צהלה כפעוטה אך נאלמה דום משראתה את מבע פניה של חברתה.

"את... את בטוחה?" שירה המזועזעת יצאה מגדרה על מנת להיראות אנושית ולכן התעשתה מיד. "לשים במקום את המוצרים?"

"נכון שאני עובדת, אבל לידיעתך, אני ובעלי מימנו את החתונה בעצמנו! ההורים לא ממש עזרו, כמקובל במגזר הכללי. וחוץ מזה, את מודעת לעובדה שבימינו כל אברך הינו בגדר 'נזקק', כמעט?" הוסיפה שלא מן המניין, "אומנם לא כולם, ואני מאחלת לך שלא תהיי 'כמו כולם', אלא בתוך ה'כמעט'", והיא אוחזת בידית השקית ונושאת אותה אל המטבח, מותירה את חברתה מוכת הלם.

"סליחה על ההלם", מחייכת שירה במבוכה כאשר היא ניצבת לצד ידידתה קרוב לשיש המבהיק וארונות המטבח, "פשוט... זה הארגון בו אני עובדת כבר כמה ימים, ו... מצלצלים אנשים ש... נשמעים לא ממש... אה.. לא כמוך", התגמגמה.

"אולי תספרי לי מה גילית על עצמך, חוץ מהקטע שהצגת כאן 'על הבמה'", מלכה חנה צוחקת ממושכות כשנזכרת בקורות, "אגב, את ממש שחקנית, תעשי עם זה משהו".

"את האמת", חוזרת שירה לנושא הראשון ובכך פותחת בגלוי את סגור ליבה. עיניה מצועפות בשעה ששחה את מסקנותיה, "אני די מוכשרת, ברוך השם, זורמת ובעלת ביטחון עצמי, אבל לא הכי בוגרת, יש בי איזושהי פינה בלב לשירוש הקטנטונת, שרוצה שכולם יבינו אותה ויוותרו לה, שלא יפריעו לה ויאהבו אותה. הבנת?"

מלכה חנה מתרוממת ופניה אדומות, "כן, יפה שהגעת לכך בכוחות עצמך", והיא פונה אל הסלון, מתיישבת על יד כוס המים הממתינה.

"מלכה חנה", שירה מתיישבת על ערימת הכיסאות לעומתה, "אם את פסיכולוגית או לא- יודעת- איך קוראים לזה, את באמת יודעת בדיוק- מה עובר עליי, מהם קווי האופי שלי, כיצד לשנות אותי ואיך להתנהג אתי?"

"נדמה לך שיש לי זמן וכוח לפענח אותך? הרי את לא משלמת לי שקל... שהכול נהיה בדברו", היא לוגמת מעט מן הכוס הקטנה, "תודה על המים".

"ו-תודה ע-ל ה-מ--ים..." פוצחת שירה בשירה פתאום.

"וואו, איזה קול!"

"כאילו שלא נכחת במופע", מצטנעת שירה, שנבוכה מהפתיחות שתקפה אותה, ולפתע מסתערת, "את רואה? איך לידך אני שרה ומזמרת, מדברת, נהנית? זה לא בגלל שאת מנסה עליי כל מיני שיטות???"

"את מבוזבזת לעילא ולעילא", מלכה חנה מניחה את כוס המים ואחר נוטלת אותה שוב. "אני שופכת עלייך את המים האלה. לא, זה לא 'בל תשחית', את 'בל תשחית'. תיזהרי!"

ורוח המשובה נדבקת גם בשירה, שמתחילה לשורר; "מים, מים בששון..." ונרטבת ורצה לייבא מנות מים מהמטבח כדי להשפריץ וחוזר חלילה.

"דוד יהיה בהלם", מתנשפת מלכה חנה ושירה המצחקקת מולה, "שוב לנקות..."

וכמו בתיאום, מצלצל הנייד שלה ובעלה שואל אם הסתיימו החגיגות והוא יכול לעלות. אשתו המהוללה רק התחילה את החגיגות ולכן מורה לו להיכנס ישירות לחדר השינה.

שירה נפרדת מחברתה תוך התנצלויות ובקשות סליחה, מיותרות לדעת המפויסת, וסוגרת את דלת הבית אחריה.

"מה התרחש כאן?" דוד מציץ מעם הכניסה לסלון, "גם את סחוטה, אני רואה, כפשוטו. לא קר לך?"

"השתוללנו קצת", מלכה חנה עדיין נושמת בכבדות, המגב בידה.

"זו הייתה הפעלה בבלוני מים או סדנה פסיכולוגית?"

v

הנייד מהבהב. לענות או לא?

כיבוד הורים.

"שלום".

"גדי, ניסית להשיג אותי".

"כן, הסתדרתי".

"היית צריך משהו?" אבא זה אבא.

"נדבר בבית".

"מתי? עוד שבועיים?"

"כן".

"לא יפה למתוח אותי, וחוץ מזה זה נשמע מדאיג".

גד מגולל באוזניו של אבא את השיחה עם הרב עזריה, את הבעיות הקשות שצצות בשידוכים ותוקעות מקלות בגלגלי כל אופניו של שדכן מנוסה.

"גדי'לה", וגד רואה את ידו של אביו מונפת בביטול, "שידוך הוא משמיים, אף אחד לא ימנע מהבורא הכל- יכול להשיא אותך לבת זוגך, שמעת בן שלי?"

"שמעתי, אבל-"

"אין אבל, חמוד", עוזי קוטע את בנו בדברו, "אמרתי את שלי ואם יש לך מה לומר אני מנתק".

גד גנח מעמקי לבבו, "אבא, אני מסכים אתך", והוא יוצא מחדרו אליו פלשו ארבעה מבני הישיבה וצותתו מבלי משים, לעבר החלון הענק, הגדוש בטביעות ידיים. "גם אני לא דואג על המחר, כמוך ממש. רק שמדובר בהוראה אישית מצוות הישיבה, ואני מוכרח לציית לה, אבא, תאמין לי שאין מנוס".

כעת היה תורו של עוזי להיאנח, להתעשת כעבור כמה שניות ולומר, "לא קיימת ישיבה התפורה למידותיך, גדי שלי. אתה בחור טוב", עוזי שתק שוב וברר את מילותיו. "אז מה, יותר לא נצא למגרש ביחד, אתה הולך עכשיו ל'שופינג שיפוצניק' ומחייג לאימא בדרך כדי לצוות עליה לא לספר לכל העולם שהיחסים בינה לבין בנה עכורים כמו מים דלוחים???"

"קודם כל", מתקן גד את אביו בקול נמוך, כנוע, "אני הוא המספר בפגישות על כך. דרך העולם לתאר בפגישה הראשונה דווקא את המשפחה, למנות את מספר האחים ומה הקשר עם כל אחד. אבל אתה יודע מה אבא", לפתע עלץ גד משנזכר באירוע שונה מהיתר, "הייתה מישהי שדווקא אהבה את העובדה הזאת".

"אתה לא רציני", עוזי הופתע למשמע הדברים אך האמין להם בכל ליבו.

"היא טענה שכאשר בן קשור לאמו זה עלול לחבל בקשר של בני הזוג", טון דיבורו של גד היה מנצח, "הנושא הזה של כלה וחמות טעון הרבה פחות אילו הבעל לא מחובר לאימא שלו בעבותות אהבה".

"יש משהו במה שאתה אומר", המהם עוזי, "כלומר, במה שהבחורה ההיא אמרה. אגב, למה היא ירדה מהפרק?"

"אני לא יודע", לאט גד ובטש באבן קטנה למרגלותיו. כן, הוא כועס עליה, בפגישה התלהבה והראתה נכונות להמשיך, ולבסוף טרקה את הדלת בפרצופו. לא, זה לא היא, ידע גד בסתר ליבו, מוחו החכם הבין אך הרגש הפגוע שבו מיאן להשלים עם העובדה: 'זכותה המלאה'. לא ייתכן לדעת לעולם מדוע המועמד לנישואין ביטל בסופו של דבר, וטוב שזה קורה במהלך הפגישות ולא, חלילה, במסע ההכנות לחתונה.

זה קרה לשני בחורים מהישיבה, הבוגרים ממנו בשלוש שנים תמימות. אומנם בחלל הישיבה לא הורגשה עובדת היותם חתנים, אך הם השתתפו בשיעורי הבית היהודי של הרב קדוש חלף לימודי סדר ג', פניהם היו די נרגשות ובכל פעם שעברת לידם היית אמור לשאול "נו, איך הולך, ההכנות וכולי?" והם היו מחייכים וממשיכים לצעוד, מרחפים בתוך ענן משל עצמם.

צרות עין לא הייתה בנמצא בין כתלי הישיבה, אלא רק שמחה אמתית עם הזולת. אך למרות הכל, שני מקרים תמימים, לפחות בימים בהם גד היווה תלמיד מן המניין. זה מקהה את הכאב כעת, אכן.

"הסיפור הזה כואב לך כבר כמה חודשים", אביו כאילו קרא מרחוק את מחשבותיו, "אבל, טוב שזה ירד לאלתר ולא טרום- חתונה ממש, תמשיך הלאה, אתה גדול מספיק בשביל לחשוב קדימה".

"נכון", גד הביט בשעונו. סדר ג' מתחיל. "אבא, אני חייב לרדת ללמוד, הדבר השני שרציתי לומר ש... אני רק רוצה להרגיע אותך; הרב ידבר עם אימא, לא אני. ו... אין צורך שתנסה את מזלך, תסמוך עליו".

"כרצונך, גדי", אבא שלו כיבד אותו, פחות או יותר כפי שבנו כיבד אותו. "תבוא יותר לשבתות. אם אנחנו לא מתראים אז..."

"אגיע השבת", מבטיח גד, "בעזרת השם".

עוזי פנה לחדר השינה בשעה שרעייתו שבה ממקום עבודתה באיחור מה, וגד רץ ללמוד בהיכל הישיבה.
________________________________________________________________​
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא קראתי את עשרת הפרקים הקודמים אבל זה בהחלט ריתק אותי, ויש בדמויות - בכל אחת מהן - קווים מסקרנים ומרמזים על 'משהו'...
כתיבה עם פוטנציאל גבוה!
כמה דברים בולטים:
אחידות בסגנון - ממליצי לזורם, מעבר להווה - נראה שבהתחלה הכתיבה מאולצת ולכן מליצית וב'גוף שלישי', אחר כך נכנסת לעניינים ומתחממת...
אווירה מדויקת - נגזר מהנ"ל. ..
משפטים מסורבלים מחמת עודף מידע - מצטנעת שירה, שנבוכה... וכו'.. עוזי פונה לחדר, בשעה שרעייתו שבה...
ומשפט הסיום מוריד את המתח וסוגר - יותר מדי סוגר את הסיטואציה...
אבל יש כאן הרבה מה לפתח! אנושיות, מתח, עניין, קיצר, זה יהיה בעז"ה סיפור מוצלח נורא :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
לא קראתי את עשרת הפרקים הקודמים אבל זה בהחלט ריתק אותי, ויש בדמויות - בכל אחת מהן - קווים מסקרנים ומרמזים על 'משהו'...
כתיבה עם פוטנציאל גבוה!
כמה דברים בולטים:
אחידות בסגנון - ממליצי לזורם, מעבר להווה - נראה שבהתחלה הכתיבה מאולצת ולכן מליצית וב'גוף שלישי', אחר כך נכנסת לעניינים ומתחממת...
אווירה מדויקת - נגזר מהנ"ל. ..
משפטים מסורבלים מחמת עודף מידע - מצטנעת שירה, שנבוכה... וכו'.. עוזי פונה לחדר, בשעה שרעייתו שבה...
ומשפט הסיום מוריד את המתח וסוגר - יותר מדי סוגר את הסיטואציה...
אבל יש כאן הרבה מה לפתח! אנושיות, מתח, עניין, קיצר, זה יהיה בעז"ה סיפור מוצלח נורא :)
מזדהה, חוץ מההערה על משפטים מסורבלים. כלומר - נתקלתי במשפטים שהיו מסורבלים בעיניי, אבל לאו דווקא מחמת עודף מידע, ודווקא לא אלו שבדוגמא.
תיאור הדמויות וההתרחשויות בהחלט נותן חשק לקרוא את הספר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אחידות בסגנון - ממליצי לזורם, מעבר להווה - נראה שבהתחלה הכתיבה מאולצת ולכן מליצית וב'גוף שלישי', אחר כך נכנסת לעניינים ומתחממת...
:)
תודה על המשוב :D
לגבי 'התחממות העניינים'...
אולי פשוט בגלל שבתחילה הן נפגשות והן מתחילות לאט לאט להיפתח?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
גם לי הפריעה חוסר האחידות בסגנון.
יש רגעים בהם השיחה בינהן מאולצת ומליצית באופן שגם אם לא נעים לכן זו מזו, הן תשתוקנה ולא תדברנה בשפה מליצית כזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם לי הפריעה חוסר האחידות בסגנון.
יש רגעים בהם השיחה בינהן מאולצת ומליצית באופן שגם אם לא נעים לכן זו מזו, הן תשתוקנה ולא תדברנה בשפה מליצית כזו.
עכשיו הבנתי... היטבת להסביר.
גם לי עצמי זה הפריע :D
תודה על שהארתן את עיניי! :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מאוד מאוד מאוד יפה. קראתי בערך 50% בגלל האורך, אבל הרושם שקיבלתי הוא מעולה, רק 2 הערות:
1. נצלי יותר את כוחו של המקב (-). ישנם כמה מקומות שהוא היה ממש מתבקש.
2. ישנה נקודה שסופרים רבים וידועים נופלים בה שוב ושוב. יש הבדל משמעותי בכתיבה בין החלק אותו כותב הסופר כביכול מנקודת מבטו הוא, ךבין הדו שיח ומחשבותיהם של הנוכחים בסיפור. בעוד שתיאוריו של הסופר אמורים להיות בעברית גבוהה ובמקרים רבים מליציים משהו, הרי שדו שיח בין אנשים אמור להיות בדיוק כמו דו שיח בין אנשים, בעברית שוטפת ומדוברת, גם אם היא מעט פחות נכונה. ךדוגמא (בלי קשר ספציפי לכאן, אלא טעות שחוזרת פעמים רבות) אפגשם או אפגוש בהם ואפילו אפגוש אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נריה הקדימני. העברית צריכה להשתדרג ל-2017. לפי דעתי.
הכתיבה עצמה מאד מקצועית וברורה.
נהניתי!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

השבוע הלכתי לקניות בסופר.

לאחרונה יש בתוכי סערה פנימית קשוחה, אם עד היום הייתי נראית בסדר כלפי חוץ לאחרונה זה קצת ניכר בחוץ שאני מתמודדת...
אז בקניה בסופר הרגשתי איך יש בי המון צרחות פנימיות, חרדות, ועוד הרגשות לא נעימות.
כאילו הכל טוב חיצונית אבל בפנים התחושה היא שהכל מוכה וחבול בלי ממש רפואה.
שמתי מוסיקה באוזניות וזה לא היטיב איתי כל כך,
כך שחיפשתי דרכים להיטיב עם ההרגשה שלי.

ואז באמצע הקניה, כדי להיטיב עם עצמי, ולהרגיע את התחושות והמחשבות השוצפות, אמרתי לעצמי:

"את מלכה!"
"מה הכוונה מלכה?"
"את המלכה של כל העולם, כל העיניים נשואות אליך, את המלכה ואת מחליטה על הכל!!
המחשבה הזו היא מחשבה מטורללת קצת, אבל מה אכפת לך לחשוב ככה, אולי זה מה שייטיב איתך, סך הכל, את לא מלכה של אף אחד אלא של עצמך, אבל את בתוכך, אז את מלכה, לא מלכה רגילה, אלא מלכה שמחליטה".
"אבל ה' מחליט".
"ה' נמצא בך, את מלכה יחד איתו".
אוקי, בשביל להרגיש טוב זרמתי עם זה.

אני חושבת שהמחשבות הטורדניות מחפשות איזו מטרה טובה כדי להתייצב, והמחשבה המדהימה שאני מלכה, שזה כנראה משאת נפש של כל אדם להיות מלך או מלכה, היא מחשבה מייצבת כשהיא באה מתוך קושי פנימי גדול.
אני רוצה לומר שאני מאמינה שהתחושות שלנו הן משמים, גם הקשיים הם משמים, הכל משמים. דברים לא באים לאדם מהאוויר אלא צריך למצוא פתרון ותיקון.
ואם מרגישים רע צריך למצוא את הפתרון, ואם הפתרון הוא לחיות בתודעת מלך או מלכה. זה בסדר.

אני כותבת בחיוך, אבל מעניין אם הפתרון להיות בריא בנפש זו המחשבה שאני מלך/ מלכה.
אומנם המחשבה הצינית אומרת שבתי משוגעים מלאים באנשים שטוענים שהם מלך/מלכה/נביא/משיח.
אבל בתור אחת מתמודדת נפש שמחפשת דרכים להגיע למקום בריא ויציב, אני מאמינה שאם הנפש משתגעת היא צריכה תשובה, פתרון, איזה שינוי פנימי שיביא לה מזור.
בינתיים המחשבה שאני מלכה לא באמת עזרה לי במאה אחוז, אולי קצת בהתחלה.
אני כנראה צריכה פתרון תודעתי נוסף.
אבל זה היה מעניין להכנס לתודעה כזו, ונראה לי שאחזור לשם שוב...
כי בתור בני מלכים כל אחד מאיתנו מלך או מלכה, ויתכן שהנשמה פשוט כמהה להגיע למצב התודעתי הזה, למי שהיא באמת!

מה השלבים להיות מלך/מלכה יהודים:
1. להאמין שה' הוא המלך של כל העולם אין אתר פנוי ממנו ולהאמין שמידותיו של ה' הן י"ג מידות רחמים.
2. לקבל על עצמנו י"ג מידות רחמים, על הטבע שלנו, להכנע לטוב ולהכיר בטוב שקיים בנו.
3. לאהוב את עצמי ולהכנע לפני ה' להבין שאינני מושלם ולבקש תמיד סליחה לפניו
4. להבין שאני לא נפרד, אלא חלק מה' וחלק מהעולם, ולפיכך יש לי יכולת לייצר עולם טוב על ידי תודעה חומלת וטובה
5. לקבל את זה שאני מלך/מלכה - בשבילי נברא העולם.

בשביל אדם מתמודד נפש המחשבה שאני מלך זו מחשבה מאוד חשובה, כי אדם מתמודד נפש הוא אדם שמתמודד עם שלל תחושות ורגשות לא פרופורציונליים, ולפי דעתי המחשבה שאני מלך גורמת לאדם לחוש שכל מה שעובר עליו זה למטרה גבוהה, אבל לא רק הוא מלך אלא כולם סביבו מלכים כי יש עיקרון של שיוויון בעולם, ולחשוב שרק אני מלך/מלכה זה לא בריא לנפש, לדעתי.

חשבתי לכתוב כאן פירוט על אופי המלך הזה, אבל תחליטו אתם, אם תרצו להיכנס לתודעה כזו, איזה מלך הייתם? ואם בא לכם תכתבו בתגובות תשובה - אפיון למלך שאתם.
אם תרצו אכתוב לכם מה החשיבה שלי.

אם הייתי מצליחה לחשוב ככה ולהיכנס תמיד לתודעה כזו הייתי מרגישה יותר יציבה, כי זה מרגיע לחשוב שיש לי שליטה.
מצד שני, אולי עדיף לשחרר את השליטה ולבקש שה' ישלוט.
זה קצת קשה להגיע להבנה שאני מלכה אמיתית.
אבל זה כן מעניין מאוד, ואולי אולי גם אמיתי, ואני ממליצה גם לאנשים שאין להם התמודדות נפשית לנסות להיות בתודעה של מלך.
כי יש בעולם אנשים שליליים בתודעה של מלך, אז למה שאנשים שמאמינים בבורא עולם לא יצליחו להכנס לתודעה כזו באנרגיה טובה ומאמינה בטוב?
בינתיים אני מחפשת דרכים נוספות כדי להגיע לבריאות נפשית, אני חושבת שאמונה שלמה בה' זו הדרך הכי טובה, אבל קשה להגיע לשם.
*
יש לי דרך נוספת להתמודד עם מחשבות רעות, הדרך הזו מבוססת על דבריה של גב' עינת מים:
לתת לה' מיד כל מחשבה לא טובה שעולה בי.
מישהי אמרה לי שהיא אומרת על מחשבות לא טובות 'בטל ומבוטל'
והוספה שלי: לבקש סליחה על המחשבה הזו ולבקש מה', במקום המחשבה הלא טובה, אור וטוב.
אם אגלה דרך נוספת להתמודד עם קשיים נפשיים, וזה מעניין אתכם, כתבו כאן בתגובות ואעלה כאן בהמשך בלי נדר.

בינתיים פתרון נוסף שנשמע מובן מאליו אבל אני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש, כי שוכחים...: להתבונן על מה שיש ולהתפעל מכל דבר, ממש מכל דבר, ולומר תודה על כל פרט.


שבוע טוב ובשורות טובות
סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.
שיתוף - לביקורת זאת'י מאתמול
ליל ראשון של חנוכה. הקורונה בעיצומה, ובימים קרים אלו הסכנה להדבקות אף עולה.
גשם עז ניתך ארצה, שוטף אספלט אפור ומלוכלך. מי היה מואיל בטובו לעשות את העבודה השחורה הזו אלמלא הגשם? אלוקים יודע.

חנות החד פעמי הקטנה שקקה אדם. מספר המרצפות המנוקדות שחיפו על הרצפה, היה מעליב ביחס לכמות האנשים שבה. שירה, אחראית משמרת ממושקפת, תזזה בין אישה לרעותה, מחווה דעה על שילובי צבעים מרהיבים לעריכת שולחן עבור ערב לביבות משפחתי ומגבש. וכמובן, לא שוכחת חלילה להזכיר לכל המי ומי - 'מי שעדיין לא שם לב, השלט בדלת הכניסה ברור דיו. אין כניסה בלי מסיכה!'

נס שהתווספה למערכת עובדת חדשה. פשוט נס חנוכה. מי חשב שיהיה כזה עומס - אם כל השנה, על כל חגיה, החנות המתחרה שלהם עוקפת אותם בפער בהשגת יעדים. ושלא תטעו - בחנות שלהם מייבאים את המוצרים הכי הכי טובים! פשוט המתחרים השקיעו יותר בפרסום.

הנה היא באה לכיוונה, כנראה בדיוק צריכה אותה.

"יעל, נכון?" שירה מוודאה עם העובדת החדשה שמתקרבת אליה ובידיה סט צלחות תכול. "הראש שלי לא עובד בלחץ המטורף הזה". היא מתנצלת על השאלה המטופשת.

"כן". יעל מחייכת. "הכל טוב. יש לנו עוד כזה במלאי?" היא מרימה את הסט, מנופפת בו.

"וואו, כל מה שעל המדף נגמר?" ברוך הוא וברוך שמו. שושי המנהלת תשמין מנחת. ספק אם תעבור בין המשקופים הצרים. "אני אבדוק במחסן אם נשאר עוד. ו... יעל". שירה עוצרת אותה רגע מלהסתובב אל עבר הלקוחה שממתינה בקוצר רוח לתשובה. "רוצה לצאת איתי להפסקת צהרים? יש עוד שלושה בנות. הן תסתדרנה". היא קורצת. מעניין להכיר אותה יותר, נראית בחורה לעניין.

"בטח!" יעל מאשרת בשמחה אמיתית. למה לא. לשבת לאכול לבד אף פעם לא כל כך נחמד.

---

"אז איך את מסכמת את העבודה?" שואלת שירה את יעל לאחר שהתמקמו שתיהן סביב שולחן האוכל בחדר הפנימי.

"האמת בסדר". יעל נוגסת בכריך עשיר מעשה ידיה. אמא כבר מזמן לא מכינה לה. אין לה כל כך כח. "ואת, אחלה אחראית". מחזירה לה קריצה על מקודם.

שירה צוחקת, צלחת הפסטה שלה לקראת סיום. "תודה. זו העבודה שלי כבר שנים אז חסר לי לזייף".

"אה, וואו. כל הכבוד לך". יעל מדברת קצר ותמציתי. מסתוריות ובגרות מעבר לגילה נלוות לעיניה של יעל, ומעלים בשירה סימני שאלה לפשרן.

רגע לפני שפצתה שירה את פיה שוב לשחרר את השאלה הבאה, נפתחה הדלת שמאחריה. היא הסתובבה. אביגיל, עובדת בעלת וותק של מספר שנים, עמדה נסערת בפתח.
"כן?" בטח לקוח עם דרישה מסוימת, חוסר במלאי או תקלה בקופה. ברקע נשמעו צעקות, גורמות לשירה לפקפק בהשערותיה.

"עוד פעם האישה המסכנה ההיא". אביגיל נושפת בתסכול. "היא פשוט חופרת! אמרתי לה לצאת מאה פעם אבל אין עם מי לדבר!"

"זאת'י מאתמול?" שירה מקווה שלא. אין לה כוחות לאנשים מהסוג הזה.

יעל מכחכחת בגרונה, משתנקת באמצע הביס. הצעקות מבחוץ נשמעות לה מוכרות מדי. רק-לא-זה. שירה מסתובבת אליה, שואלת אם היא בסדר. היא מהנהנת לחיוב, מרכינה ראש. אסור שיראו שהיא חיוורת.

"כן, היא. עוד פעם בלי מסיכה". אביגיל כועסת ממש. למה אנשים כאלה חסרי אחריות? זו ממש סכנת נפשות! "ועוד איך היא קוראת לי ליד כולם? בחורה עזת פנים. אני. בחורה. עזת. פנים". ידיה נקפצות לאגרופים.

שירה קמה ממקומה אל עבר הלוקיישן. היא תשים לאישה הזו סוף אחת ולתמיד. אביגיל כמעט ורצה אחריה, מפנה אותה לכיוון הנכון. יעל נותרה קפואה במקומה, רעש מחריש אזניים תוקף אותה, לחץ בחזה.

"הנה היא". מצביעה אביגיל. "תראי עוד איך היא ממשיכה לעמוד על שלה בצעקות על שילת. אישה משוגעת".

ממקומן ראו השתיים את שילת הקופאית, עומדת חסרת אונים. "את חייבת לשים מסיכה גברת, זה נוגד את החוק".

"מה את אומרת". קולה של 'זאתי מאתמול' גבוה מאד, וטון דיבורה מזלזל. "מעניין לי ת'סבתא. אמרתי לך שאסור לי לשים מסיכה!"

"הי הי הי גברתי". שירה מפציעה מאחוריה. כל ההצגה הזו לא לעניין, לקוחות יברחו מהחנות. "זה לא הטון ולא המילים המתאימות לחנות שלנו. אם לא טוב לך עם הכללים, המתואמים עם החוק יש לציין, פשוט תצאי מהחנות ואל תחזרי לכאן. יש מספיק מקומות לקנות בהם חד פעמי".

"את לא תדברי אליי ככה". טון דיבורה של הגברת עדיין בדציבל מכובד, אך מיתריה רועדים ודמעות עלו בעיניה. "אסור לי לשים מסיכה. אני יכולה להיחנק. את רוצה לחנוק אותי? זה מה שאת רוצה!" היא מתנשפת, דמעותיה זורמות. "את משתפת איתם פעולה!"

שירה התבלבלה. לזה לא ציפתה. "סליחה גברתי, על מי את מדברת?"

"את יודעת טוב מאד על מי אני מדברת". האישה לא נרגעה. חלק מהאנשים סביבן הידק את טבעת החנק הסוגרת עליהם, והחלק השני התרחק, רגיש לסטואציה. "בטח יעל ספרה לך, נכון? היא גם לא מאמינה לי. היא אומרת לי שאני עושה לה בושות. שאני אמא רעה. היא שונאת אותי". היא ממש בוכה. היא רק רצתה לבקר את יעל בחנות החדשה שבה היא עובדת. לאחל לה בהצלחה ולהביא לה שוקולד. למה היא נגדה גם כאן?

יעל. העובדת החדשה. ההתנהגות המוזרה שלה בחדר האוכל.

זו אמא שלה.

האגרוף שקבלה שירה לבטן היה מוחשי. אביגיל שלידה פערה את פיה בהלם, ושאר העובדות שנכחו בסיטואציה נבלעו אל תוך עצמן. לא שמענו לא ראינו.

האסימון אצל שירה החל לרדת לאט לאט, והיא התקדמה אל עבר חדר האוכל במהירות. רוצה להתנצל, רוצה לוודא, רוצה לדעת.

הפתק המאולתר שמצאה מונח ברישול על יד חצי הכריך של יעל, הפיל לגמרי את האסימון ברעש מחליא.

"גם אם אמא שלי היא חולה בנפש, זה לא אומר שהיא לא בנאדם.
לכאן אני לא אחזור יותר.
היית מדהימה שירה, אני יודעת שזו לא אשמתך".

---






נושא כאוב מאד לכתוב עליו, אבל גם נורא חשוב🙏
כתבתי
מאמר באותו הנושא, למי שמעוניין לקרוא ועוד לא קרא. והלוואי ותעלה המודעות קצת יותר.
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!
ב"ה

להשקיט את רוחי הסוערת הלכתי, אל הכותל, לאבנים עתיקות יומין שגובהן עד הרקיע ועד בכלל.

לאחר מכן פניתי לעבר גרם מדרגות העתיק שעולה מעלה מעלה ובפניה קלה שמאלה מצאתי את עצמי אצל דויד מלך ישראל חי וקיים.

פירשתי שיחתי, כששתי בנות חמד פונות אלי במתק שפתיים:

"אולי את רוצה להשתתף בשיעור?

אמנם התפלאתי, הרי להתפלל הגעתי ומה לי ולשיעור עכשיו, כמובן שאמרתי להן שאינני פנויה כרגע, אבל הן לא הרפו, השיעור כאן קרוב ואת מוזמנת לבוא ואפילו לכמה דקות.

ומי אני שאסרב, ואולי שליחות המה לבקש ממני להגיע למקום בו אני אמורה להמצא.

אז הלכתי אחריהן לחדר קטן שלא הכרתי, "חדר תהילים" שמו, חדר עתיק עם תאורה עמומה, ישבו שם כמה נשים מהסביבה ועוד כמה אורחות ודיברו על מחיית עמלק, שכן ערב פורים היה זה.

בצד החדר צדו עיני מן מראה של אבנים מעוגלות, ומעליהן קורות מרובעות שבאמצען תלוי חבל וכד מים.

כמה יפה הוא הבאר שיצרתם השתוממתי בפני מארחות השיעור, לקחתן חלק שהיה בחדר המעניין הזה, וכדי לתת לו מראה ייחודי השוויתם לו מראה של באר, מה שקרוי להשתמש בחלק החסר ולתת לו יתרון, אמרתי ושאלתי בו זמנית.

לא ולא, הן ענו, מניעות את ראשן לאות לאו, זו אכן באר מים חיים בואי ותראי בעצמך הן הזמינו אותי.

ואכן למרבה ההפתעה במעמקי הבאר זרמו מים.

אני רוצה ליטול כאן ידיים הבעתי בפניהן את משאלתי.

"את יודעת הן סיפרו לי, הצדיק ה"בבא סאלי" זי"ע לפני שהיה הולך להתפלל בכותל היה מגיע קודם לכן לכאן ונוטל כאן את ידיו הקדושות.

הסרתי את טבעותי ונטלתי ידי בחרדת קודש, מימי הבאר העתיק שמי יודע עד להיכן מימיו מגיעים ומה עומק סודו.

רק מאוחר יותר בליל שבת קודש, כשקראתי את מגילת שיר השירים שהוא כולו קודש קודשים וקראתי את המילים: "מעיין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון" לרגע חזרתי למקום ההוא.

לבאר המים החיים, והלא נוזליו מגיעים מן הלבנון שמרמז על מקום המקדש.

זו היתה אחת הפעמים בה קיבלתי הארה מהמקום.

בפעם נוספת חיפשנו את המקום בו היה מתפלל רבי אשר פריינד זצ"ל, הגענו במוצאי שבת קודש, שזהו הזמן בו מתעוררת זכותו של דויד מלך ישראל, וכמו ששמענו מצדיקים נסתרים עניין מלווה מלכה בקבר דויד המלך מעורר את עניין הגאולה, את מלכות בית דויד ואת הכוח של בן ישי שיבוא ויגאלנו.

ואפילו שמעתי אומרים שדויד המלך בכבודו מגיע למלווה מלכה המתקיים כל מוצאי שבת בהר ציון.

שעת ערב מאוחרת וחשיכה אבל בסייעתא דשמייא פגשנו אישה שהכירה את המקום, שנמצא לצד רחבת האבן כדקה הליכה בשביל עפר.

ושם במקום בו שמיים וארץ מתחברים עולה מאליה תפילה של ושבו בנים לגבולם.

באחת הפעמים שהגענו, בנסיעה של שעת לילה מאוחרת מביתר עילית, עשרים וחמש דקות מפרידות בינך ובין המקום ששוב אנו זוכים לבוא ולהתרפק בו.

שם במוצאי שבת קודש כאשר חשים את הייחוד של הזמן והמקום וממש מרגישים את הכוח של מלווה מלכה.

בצד הרחבה העליונה יותר, ישבה משפחה והעמידה שולחנה, פרסה לה מפה לבנה, הביאה בסליה מזון וצידה, וכלים בידי בניה לשמוע דברי תורת מלווה מלכה, היה זה משובב נפש לראות את החיבור למקום.

עוד עשרים ושלוש דקות ואנחנו כבר חזרה בבית, אבל הזיכרון הזה של מוצאי שבת ומלווה מלכה בקבר דויד נותן את הכוח לשבוע הבא עלינו לטובה.

ומכאן אשתף בכמה סיפורים ששמעתי על גדולת הסעודה של מלווה מלכה, שהרב שטיינמן זצ"ל אמר שמי שיאכל פת לא יתחרט על כך.

ואם באכילה עסקינן, אז לא כל כך קשה הוא הדבר.

וסיפור על הרב עובדיה זצ"ל שהיה בדרכו לבית החולים בעקבות התקף לב, אבל האמבולנס מחכה עד אשר יאכל הרב במצבו זה, כזית פת.

את הפסוקים של ה"נ" כדאי מאוד לומר בשעת הסעודה, על פי סוד מהמקובלים, כי הלא בכוחן לבטל כל מיני עין הרע, ובכוחן להוות הגנה אדירה כנגד עינא בישא, ואת הפסוק הראשון לומר שלוש פעמים, וכי מי אינו זקוק לשמירה עליונה והגנה.

ובנוסף כדאי מאוד לומר לפחות פרק תהילים אחד, כי הלא הרי מדובר בסעודתו של דויד המלך נעים זמירות ישראל.

מי ייתן וימשיך לנבוע המעיין ממקור שרשו ונזכה להדבק באור עליון שנמשך ומגיע עד למקום הר ציון זה שכנת בו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה