שיתוף - לביקורת צנתק וברח.

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

קצת לפני שלמדה ראיית חשבון, עבדה במוקד מכירות. דיברה עם מענה קולי ועם אנשים שלא הפסיקו לגדף אותה בכל פעם שהשמיעה את הפתיח המוכר. ניסתה להסביר שהיא בסך הכל עושה את העבודה שלה. סגרה את הטלפון בנימוס.

עשרה אחוז מהלקוחות המדומיינים שלהם היו נחמדים, שאלו בתמימות למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים. חזרה 'בתוכיות' מרשימה אחרי כל מה שאמר להם הבוס ביום הראשון שהגיעה לחברה. חמש אחוז מתוכם השתכנעו. השאר הבטיחו לחשוב על זה. לא חשבו.

שנאה את העבודה ב"חייסוד ". שנאה לשכנע אנשים בלתי משוכנעים, לשמוע את הצעקות שלהם. שנאה להתחנן על פרוטות שנסגרו בגין כל דיל שנסגר.

אבל בשביל לממן את הלימודים, היא המשיכה לעבוד שם. המשיכה להסביר לאנשים למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים, אף על פי שידעה בוודאות שעל החיים עצמם - לאיש באמת אין ביטוח.

כשחגגה שבוע ראשון בעבודה, הבינה עד כמה היא צדקה. בגלל שיחה נכנסת משיראל.

הטלפון שלה בכלל היה על שקט. אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה. במקרה ראתה אותו מהבהב, כאילו שולח אליה אותות אזהרה.

ענתה בהבהוב השלישי. קולה הרועד של אחותה נשפך אל החלל.

"רות את לא מבינה מה קרה", ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.

"מה קרה??", אחזה בשולחן העץ. כאילו הוא יוכל לעזור לה.

"אבא"

"מה איתו??"

"הוא במצב קשה. תאונת פגע וברח. רות, אין לי זמן לדבר כרגע. בבקשה תתפללו חזק".

"רגע! את לא יכולה להשאיר אותי ככה!! רק לפני שעה דיברתי איתו. אני - "

הטלפון אותת לה שהיא מדברת עם עצמה.

מבולבלת היא ניתקה את השיחה. ארזה את הדברים שלה ויצאה. ככה, מול העיניים הפעורות של אביב.

לא, היא לא יכולה לתת לו הסברים. אין לה זמן לתחקירים. זה החיים של אבא שלה על המאזניים עכשיו.


כל הדרך אל תחנת האוטובוס אמרה פרקי תהילים שזכרה בעל פה, עצרה את הקו הראשון שדהר אל התחנה. הנהג באמת לא הבין למה היא בוכה כשהיא שואלת אותו אם האוטובוס מגיע לרחוב התאנה.

בסוף הגיעה אל הבית.

התקשרה לאמא שלה. היא לא ענתה. צלצלה גם לנתי, חדווה, שיראל ואריאל גם הם לא ענו. כאילו השאירו אותה מחוץ למסגרת. המשיכו להתנהל כמשפחה.

רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה להירדם. הניחה את הנייד קרוב אליה.

אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.

הבינה שמשהו רע קרה. חטפה אותו בשתי ידיים רועדות.

מבלי להביט על הצג, לחצה על המקש הימני. ואז שמעה קול רדיופוני. בוכה ומתנגן. מבקש שתעצור רגע, תשמע כמה שלומי היתום זקוק לתרומה שלה עכשיו.

אצבעותיה - חיוורות מפחד ומזיעות מחרדה, שמטו את הנייד אל הכרית.

הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.

לראשונה בכל היום המטורף הזה, כשעמדה מול השמים השחורים, וניסתה לשווא להרגע מהאוויר הקריר שבחוץ, חשבה על האיש ההוא, שברח רגע אחרי שהשאיר את אבא שלה שרוע על הכביש.

'אולי זה בכלל נער שרק אתמול קיבל רישיון' הרהרה לעצמה. 'או שיכור שלא הבחין בין ירוק לאדום'. ואולי סתם אדם חסר מצפון שהמשיך הלאה, לא טרח לבדוק מי נשאר בשוליים.

הלוואי והייתה יכולה לראות את אותו האיש. להביט לו בעיניים רק לרגע. לצעוק לו: "מה אתה יודע על החיים בכלל? על משפחה?? מה??"

אחזה במכשיר שבידה. דמעה שוב. חזרה אל המספר האחרון, זה שבקול חנוק מבכי ביקש שתתרום לשלומי. רצתה לצעוק בקול לא לה: "מי אתה בכלל? מה אתה יודע על כאב? על דאגה? למה החיים של שלומי חשובים יותר מהחיים שלי? למה??"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מרתק וזורם. אבל לא הבנתי.
יש המשך?

מעניין אותי, הכתיבה בהשראת דבורי רנד?

אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה
לא הסכים לה להתעסק איתו, או לא הסכים שתתעסק איתו
אם מדברים על התעסקות של תמר עם הטלפון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הכתיבה שלך מרתקת בצורה יוצאת דופן!!!!!
(רוצה לשמוע על כמה? קראתי תוך כדי עלייה במדרגות, ומוצאת עצמי עוצרת מלכת...)
והסיפור, הוא ... מדהים. אה כן, אציין גם שאני שונאת לקרוא סיפורים קצרים לא מודפסים, ותאמת בכלל שונאת סיפורים קצרים כי עד שמרותקים- הם כבר מסתיימים , אז כזה חבל על הזמן , אבל השארת אותי עד הסוף!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כתוב מהמם!
את ממש אלופה!!!
מעניין אותי, הכתיבה בהשראת דבורי רנד?
גם אני חושבת שזה מזכיר מאוד!
זה קורה לכותבים רבים אפילו לא במודע
כמו שבמוזיקה נהיה ז'אנר ישי ריבו -
בכתיבה נהיה ז'אנר דבורי ראנד.
נתקלתי הרבה בתופעה הזאת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מעניין אותי, הכתיבה בהשראת דבורי רנד?
גם אני חושבת שזה מזכיר מאוד!
קטונתי. לא מתיימרת להיכנס לנעליה של הסופרת הדגולה. האמת שפעם ראשונה שאומרים לי את זה. מעניין אותי למה זה הזכיר לכם? בגלל ריבוי הנקודות? כי מאז ומתמיד אני כותבת ככה. אוהבת להכניס הרבה נקודות בסוף כל כמה מילים. בעיניי זה נותן משקל ומשמעות לכל מילה.

וההשראה של הקטע עצמו נלקחה מעשרות הצנתוקים שאני מקבלת יומם וליל.
הקטע נכתב לפני שלושה חודשים ונגנז. כשהמלחמה התחילה הצנתוקים הפסיקו. אבל לצערי הם חזרו במלוא העוצמה. מקווה שאיכשהו זה יגיע גם לעיניים הנכונות
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
מעניין אותי למה זה הזכיר לכם? בגלל ריבוי הנקודות?
גם.
התמציתיות מאפיינת מאוד את דבורי רנד,
אבל גם האומנות בכתיבה שלך מזכירה אותה.
ובעצם זה קשור אחד לשני.

פעם גם לי אמרו שהכתיבה שלי מזכירה קצת את שלה.
לא הבנתי למה,
עד שעליתי על הנקודה:
היא באופן קבוע נוהגת לתאר באמצעות
משפטים מושאלים, שמובעים בתור מציאות קיימת.

וגם את השתשמשת בזה,
לדוגמה:
ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.
לא תיארת באריכות שהיא הרגישה כאילו הלב שלה נתלש.
כתבת את הדימוי המושאל בתור מציאות...
אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.
הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.
כנ"ל..
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לגבי הדימויים הקצרים הנ"ל שמחליפים תיאורים רגשיים ארוכים, בכתיבה של דבורי רנד זה הרבה הרבה יותר מורגש. לא פה ושם אלא כל הזמן.
היא גם לא משתמשת הרבה בכינויי גוף, אלא מתחילה את המשפטים בפעלים, מה שגם אפשר לקרוא פה.
ועדיין לא מצליחה כל כך למצוא השוואה אמיתית. בלי להוריד מאף אחת כמובן. שתיהן כותבות נפלא. דבורי כותבת יפהפה בסגנון שלה, והודיה כותבת יפהפה בסגנון שלה.
גם אם יש דמיון קל, הוא מינורי לדעתי ולא מורגש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
היא גם לא משתמשת הרבה בכינויי גוף, אלא מתחילה את המשפטים בפעלים, מה שגם אפשר לקרוא פה
נכון לגמרי!
קלטתי את זה גם כשאמרו לי שהכתיבה שלי דומה לשלה
אני ממש לא חושבת שזה נכון, אגב
פשוט מאוד -
העירו לי את זה כשתבתי טור וחרגתי מכמות המילים שאפשרו לי,
אז במסגרת הקיצוצים מחקתי את כינויי הגוף🤣
ועדיין לא מצליחה כל כך למצוא השוואה אמיתית.
צודקת
ולפעמים זה אפילו מעליב שאומרים שהכתיבה נראית חקיינית...
(@הודיה לוי. סורי, זו לא הייתה הכוונה, התכוונו להחמיא!)
ברור שזו אינה חקיינות
אבל אנשים נתפסים לדפוס כתיבה שמזכיר להם סופר מסוים וכבר מחליטים שהכתיבה דומה.
ככה זה...
מתי נזכה לקרוא קטע משלכם?
סבלנות, אני עדיין ירוקה בפורום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
פליז תגידי לי שיש המשך....
האמת שאין המשך כי זה לא סיפור בהמשכים: )

אבל לא הבנתי.
מה לא היה מובן? הרעיון של הסיפור?
לא הסכים לה להתעסק איתו, או לא הסכים שתתעסק איתו
אם מדברים על התעסקות של תמר עם הטלפון.
צודקת. הייתי צריכה לכתוב להתעסק בו או שתתעסק איתו.

גם.
התמציתיות מאפיינת מאוד את דבורי רנד,
אבל גם האומנות בכתיבה שלך מזכירה אותה.
ובעצם זה קשור אחד לשני.

פעם גם לי אמרו שהכתיבה שלי מזכירה קצת את שלה.
לא הבנתי למה,
עד שעליתי על הנקודה:
היא באופן קבוע נוהגת לתאר באמצעות
משפטים מושאלים, שמובעים בתור מציאות קיימת.

וגם את השתשמשת בזה,
לדוגמה:

לא תיארת באריכות שהיא הרגישה כאילו הלב שלה נתלש.
כתבת את הדימוי המושאל בתור מציאות...


כנ"ל..
וואו. פרשנות מעניינת במיוחד. תודה עליה.
@הודיה לוי. סורי, זו לא הייתה הכוונה, התכוונו להחמיא!)
זה בסדר: ) לקחתי את זה כמחמאה. תודה לכולם על המחמאות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
בס"ד

קצת לפני שלמדה ראיית חשבון, עבדה במוקד מכירות. דיברה עם מענה קולי ועם אנשים שלא הפסיקו לגדף אותה בכל פעם שהשמיעה את הפתיח המוכר. ניסתה להסביר שהיא בסך הכל עושה את העבודה שלה. סגרה את הטלפון בנימוס.

עשרה אחוז מהלקוחות המדומיינים שלהם היו נחמדים, שאלו בתמימות למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים. חזרה 'בתוכיות' מרשימה אחרי כל מה שאמר להם הבוס ביום הראשון שהגיעה לחברה. חמש אחוז מתוכם השתכנעו. השאר הבטיחו לחשוב על זה. לא חשבו.

שנאה את העבודה ב"חייסוד ". שנאה לשכנע אנשים בלתי משוכנעים, לשמוע את הצעקות שלהם. שנאה להתחנן על פרוטות שנסגרו בגין כל דיל שנסגר.

אבל בשביל לממן את הלימודים, היא המשיכה לעבוד שם. המשיכה להסביר לאנשים למה כדאי להם לעשות ביטוח חיים, אף על פי שידעה בוודאות שעל החיים עצמם - לאיש באמת אין ביטוח.

כשחגגה שבוע ראשון בעבודה, הבינה עד כמה היא צדקה. בגלל שיחה נכנסת משיראל.

הטלפון שלה בכלל היה על שקט. אביב לא הסכים להתעסק איתו בזמן העבודה. במקרה ראתה אותו מהבהב, כאילו שולח אליה אותות אזהרה.

ענתה בהבהוב השלישי. קולה הרועד של אחותה נשפך אל החלל.

"רות את לא מבינה מה קרה", ככה פתחה שיראל את השיחה שלהם. תלשה לה את הלב.

"מה קרה??", אחזה בשולחן העץ. כאילו הוא יוכל לעזור לה.

"אבא"

"מה איתו??"

"הוא במצב קשה. תאונת פגע וברח. רות, אין לי זמן לדבר כרגע. בבקשה תתפללו חזק".

"רגע! את לא יכולה להשאיר אותי ככה!! רק לפני שעה דיברתי איתו. אני - "

הטלפון אותת לה שהיא מדברת עם עצמה.

מבולבלת היא ניתקה את השיחה. ארזה את הדברים שלה ויצאה. ככה, מול העיניים הפעורות של אביב.

לא, היא לא יכולה לתת לו הסברים. אין לה זמן לתחקירים. זה החיים של אבא שלה על המאזניים עכשיו.


כל הדרך אל תחנת האוטובוס אמרה פרקי תהילים שזכרה בעל פה, עצרה את הקו הראשון שדהר אל התחנה. הנהג באמת לא הבין למה היא בוכה כשהיא שואלת אותו אם האוטובוס מגיע לרחוב התאנה.

בסוף הגיעה אל הבית.

התקשרה לאמא שלה. היא לא ענתה. צלצלה גם לנתי, חדווה, שיראל ואריאל גם הם לא ענו. כאילו השאירו אותה מחוץ למסגרת. המשיכו להתנהל כמשפחה.

רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה להירדם. הניחה את הנייד קרוב אליה.

אחרי חצי שעה הפלאפון שלה צלצל. קיצר לה שלוש שנות חיים.

הבינה שמשהו רע קרה. חטפה אותו בשתי ידיים רועדות.

מבלי להביט על הצג, לחצה על המקש הימני. ואז שמעה קול רדיופוני. בוכה ומתנגן. מבקש שתעצור רגע, תשמע כמה שלומי היתום זקוק לתרומה שלה עכשיו.

אצבעותיה - חיוורות מפחד ומזיעות מחרדה, שמטו את הנייד אל הכרית.

הדמעות ירדו כמו טיפות של גשם ראשון על כפות הידיים שלה. כשהגיעה אל המרפסת, הן התחזקו. הפכו לגשמים.

לראשונה בכל היום המטורף הזה, כשעמדה מול השמים השחורים, וניסתה לשווא להרגע מהאוויר הקריר שבחוץ, חשבה על האיש ההוא, שברח רגע אחרי שהשאיר את אבא שלה שרוע על הכביש.

'אולי זה בכלל נער שרק אתמול קיבל רישיון' הרהרה לעצמה. 'או שיכור שלא הבחין בין ירוק לאדום'. ואולי סתם אדם חסר מצפון שהמשיך הלאה, לא טרח לבדוק מי נשאר בשוליים.

הלוואי והייתה יכולה לראות את אותו האיש. להביט לו בעיניים רק לרגע. לצעוק לו: "מה אתה יודע על החיים בכלל? על משפחה?? מה??"

אחזה במכשיר שבידה. דמעה שוב. חזרה אל המספר האחרון, זה שבקול חנוק מבכי ביקש שתתרום לשלומי. רצתה לצעוק בקול לא לה: "מי אתה בכלל? מה אתה יודע על כאב? על דאגה? למה החיים של שלומי חשובים יותר מהחיים שלי? למה??"
מכיוון שהכותבת ידועה ברגישות המיוחדת שלה, וגם המגיבות הן מאותו זן, ארשה לעצמי להאיר נקודה מסויימת:
רות מתמודדת עם עניין משפחתי סבוך ובנוסף עם פציעה חמורה של אביה. היא במצוקה קשה.
השיחה שהבהילה אותה עסקה בבקשת עזרה לילד שגם לו כנראה יש סיפור משפחתי קשה. יתום. עני. הוא במצוקה קשה.
קראתי את הצעקה שלה בפסקה האחרונה שוב, ופתאום שמעתי בתוכי את הילד שלומי עונה לה: "ומה את יודעת על כאב, על געגוע אינסופי, על שבתות ללא אבא, על מסיבות חומש, על חגים, על אמא אלמנה כאובה שהחיים קשים לה, על יום יום יום יום בלי דמות של אבא. מה את יודעת על עוני, על מחסור, על מקרר ריק באופן קבוע."

לאמא שלי יש מגנט על המקרר: "היה נדיב תמיד, אף פעם לא תדע עם מה מתמודד מי שמולך" (תרגום חופשי מאנגלית)

ורק עוד משו קטן: צנתוק בשעה 3.30 לפנות בוקר זה עוול נוראי ולא משנה מי המבקש ומי המתבקש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מכיוון שהכותבת ידועה ברגישות המיוחדת שלה, וגם המגיבות הן מאותו זן, ארשה לעצמי להאיר נקודה מסויימת:
רות מתמודדת עם עניין משפחתי סבוך ובנוסף עם פציעה חמורה של אביה. היא במצוקה קשה.
השיחה שהבהילה אותה עסקה בבקשת עזרה לילד שגם לו כנראה יש סיפור משפחתי קשה. יתום. עני. הוא במצוקה קשה.
קראתי את הצעקה שלה בפסקה האחרונה שוב, ופתאום שמעתי בתוכי את הילד שלומי עונה לה: "ומה את יודעת על כאב, על געגוע אינסופי, על שבתות ללא אבא, על מסיבות חומש, על חגים, על אמא אלמנה כאובה שהחיים קשים לה, על יום יום יום יום בלי דמות של אבא. מה את יודעת על עוני, על מחסור, על מקרר ריק באופן קבוע."

לאמא שלי יש מגנט על המקרר: "היה נדיב תמיד, אף פעם לא תדע עם מה מתמודד מי שמולך" (תרגום חופשי מאנגלית)

ורק עוד משו קטן: צנתוק בשעה 3.30 לפנות בוקר זה עוול נוראי ולא משנה מי המבקש ומי המתבקש.
הבעיה כאן היא לא בשלומי, אלא דווקא באלו שמתיימרים להיות השליחים שלו. לקחת את הפרטים של אלו שתורמים בכדי להטריד אותם נון סטופ, נראה לי הרבה יותר מלא הוגן. וזה לא ממש משנה באיזה שעות מדובר.
לאמא שלי יש מגנט על המקרר: "היה נדיב תמיד, אף פעם לא תדע עם מה מתמודד מי שמולך" (תרגום חופשי מאנגלית)
אני ב"ה תורמת הרבה, בעיית הצנתוקים מבחינתי היא בעיה אחרת. לא משהו שקשור לנדיבות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
הבעיה כאן היא לא בשלומי, אלא דווקא באלו שמתיימרים להיות השליחים שלו. לקחת את הפרטים של אלו שתורמים בכדי להטריד אותם נון סטופ, נראה לי הרבה יותר מלא הוגן. וזה לא ממש משנה באיזה שעות מדובר.

אני ב"ה תורמת הרבה, בעיית הצנתוקים מבחינתי היא בעיה אחרת. לא משהו שקשור לנדיבות.
לגמרי.
צודקת.
הם מטרידים נוראות!!!
ואשרייך שאת תורמת. תבורכי!

נגעתי בנקודה אחרת שעלתה מתוך הסיפור המאד נוגע שכתבת.

זה בכלל לא סותר את הבעיה החמורה של הצנתוקים. מצטרפת לכל מה שעשוי לשנות את המצב הנוראי הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
"היה נדיב תמיד, אף פעם לא תדע עם מה מתמודד מי שמולך" (תרגום חופשי מאנגלית)
תרגמתי kind ל"נדיב" , אבל למעשה לא מדובר בנדיבות כספית דווקא. אולי יותר מדויק לתרגם ל "אדיב"
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
נגעתי בנקודה אחרת שעלתה מתוך הסיפור המאד נוגע שכתבת.
זה כבר באמת נושא אחר, על השיווק היום והדריכה על אנשים בדרך. הכל למען המטרה.
(יש כאן בפרוג פרסומת כזאת, "חם לכם בבית? תחשבו על מי שקר לו" או משהו כזה. זה כל פעם מעצבן אותי. מה עם אלה שאכן לא חם להם והם קוראים את זה?)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה