שיר צרות של "תאומים."

  • הוסף לסימניות
  • #1
את השיר הזה כתבתי מחוויה אישית. הוא מוקצן במידה רבה כמובן.
אבל אני חושבת שכל זוג עם תאומים צריכים לקרוא אותו,
וגם מי שאין להם תאומים, כדאי להבין ולהיות רגישים לאחרים!
אשמח גם לשמוע איך אנשים אחרים מתמודדים עם זה... הכוונה לרגשות העולים כאן בשיר.
כל זוג לוקח את זה אחרת, אבל מה שכן – מי שלא יודע מה זה לגדל תאומים פשוט לא יבין לעולם.

המסר בשיר: כשבן אדם עובר קושי כלשהו, הוא רוצה ממך תמיכה.
יהיה זה הכי נורא לומר לו: זה יעבור.
ויהיה זה הדבר הכי יפה לומר לו: אתה צודק, זה לא פשוט, ספר לי על זה... ורק לתת לו לפרוק, גם אם לכם זה נשמע כמו "צרות של עשירים."

שחים לי,
זאת מתנה משמיים,
לקבל שניים.

ואני קהת חושים,
מול אותם שמדברים,
וסוגרת תתריסים,
לפטפוטים המתריסים.

מכריזים: "זה יעבור",
אל תפלי לזה הבור,
של צרת הדור,
לראות הכל שחור.

הם עוד יגדלו,
ביחד תבלו,
תקני להם זוג אופניים,
אושר פי שניים.

ואני קהת חושים,
מלמוליהם כמו זבובים,
מפזמים, מעצבנים,
פשוט לא מבינים.

נכון שהם מתוקים!
כמה כיף לך בחיים!
הלוואי גם לי היו נותנים
להתברך כך בתאומים.

ואני מרחיקה מבט,
מתרחקת מעט,
לא להגיב בבת אחת,
למרות שזה צבט.

שחים – זה לבטח דיכאון,
את צריכה יותר לישון,
קחי חופשה בבית מלון,
תאומים זה לא אסון!

ואני ממצמצת,
מול אמירה שאותי קוצצת,
ואת כל כוחי מוצצת,
ובינינו – תאום חוצצת.

ולבינתיים – יש כאן שניים,
עבודה כפליים,
לחתל, להאכיל, להלביש, לחיים!
להרגיע, לאהוב, מזגו לי עוד קצת יין.

ראשי נעשה סחרחר,
ליבי דווה, שחרחר,
בפי הטעם מר,
נוזל אדום, שלא עזר.

בעלי להרגיע מגיע,
עֵד יחיד באזור להציע:
"שיגידו – 'מתנה מהרקיע'
אבל הקושי – מכריע!"

והם צפים, והם עולים,
כמו גלים, מיליון מילים,
אוחזים בנשק אלים,
ואותי כובלים.

וככה הם שחים עדיין,
ולא מבינים בינתיים,
שלגדל כאן שניים,
צריך יותר משני ידיים.

את הנפש הם בולעים,
לא משאירים טיפת חורים,
וסיפוק אימהי טועמים,
הלוואי ולפעמים.

ושוב אני נופלת,
(גם כאן כשאני כותבת),
לשכנע עוד עיוורת,
שֶׁמְּקַנְּאָה אומרת,
באמא שתאומים מגדלת.

הפסקתי לשמוע לפטפטת,
טורקת את הדלת,

ליבי סוגרת, ונסגרת.
...

ואני כבר לא קהת חושים,
כשסותרים לי בפנים,
עברתי קורס הדרכת הורים,
פשוט לובשים – מסכת פורים.

...

בחדר ענק, על ספה בצד אח,
בליונר יושב, על מיליון הוא שח.
איך (לא עלינו) קרה לו כך??!!
בזעם, מעיף משחק של שח.

למחרת, מגיש לו משרת מסכה,
הוא חייב ללכת לפגישה,
ולא מתאים, זאת פשוט בושה,
לחשוף בפני כולם, כל הרגשה.

...

שחים לי: 'צרות של עשירים',
תרקדי, תדליקי קצת שירים,
יש אנשים בבית חולים,
על כָּאֵלּוּ דברים נפלאים,
לא מתלוננים...
....

אני יודעת כבר! (וברור לי!) (הם צודקים.)

...

בסוף יום, על הדום,
מרימה רגליים.
מה אומר? ...ניצחוני השניים.
לוחשת תודה לשמיים.
תביאו לי עוד קצת יין, לחיים!
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #4
השיר מביע יפה מאד את התחושות.
מרגישים שנכתב מהלב.
ההתמודדות עם תגובות של סביבה שיפוטית מול קושי שנחשב בעיניה ל"צרות של עשירים", מוכרת ומעוררת הזדהות גדולה.
מאחלת לך המון כוח ונחת!!

מיותר לכתוב במפורש מה המסר בשיר. השיר מביע אותו מצויין.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

אחד בלי שם

קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.

הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.

תשאלו למה?!

כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.

הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.

כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.

כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!

הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.

איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.

מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.

חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.

אטומה.

אז הוא בורח.

הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!

הוא בן אדם!

גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.

כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.

גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.

והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.

הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.

התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.

והנה הוא הגיע למקומו.


הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.

וזה עושה לו טוב.

אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.

הנכונה.

אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.

האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!
מאוד רציתי לכתוב קטע מנקודת מבט של ילדה קטנה במשפחה עם מתמודדים. קטע בוסרי אבל אמיתי מידי.

תמיד כולם צחקו שיש לי אוזניים של פיל.
בכלל אין לי אוזניים של פיל, סתם מעליבים אותי.
חוץ מזה, שפיל בכלל לא שומע כלום. בדקתי את זה בחופש הגדול כשהלכנו לגן חיות; צעקתי "פיל, רוצה ממתק?" והוא אפילו לא הניד עפעף. סתם שטויות של מוטי ודוד.

אבל הבנתי למה הם מתכוונים – הם התכוונו שאני תמיד שומעת הכל.
נגיד, אתמול אמא בכתה בחדר ואף אחד לא שמע. רק אני שמעתי. יש לי אוזניים של... של... פיל אלוף בשמיעה!
אחר כך אבא נכנס לחדר ושמעתי את אמא לוחשת לו מתוך הבכי שהיא לא יכולה יותר, ואולי כדאי להתייעץ איתו. אני בכלל לא יודעת מה הם רוצים לשאול ומי זה ה'איתו' הזה. אולי הם רוצים לקנות לי הפתעה והם מתייעצים עם המוכר בחנות? הלוואי. למרות שלאחרונה נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר אותי.

אני חוזרת מהבית ספר ורוצה לספר לכולם על המדבקות שהחלפתי, ועל חיה הגנבת שאמרה שהיא לא נפסלה בחבל וסתם המציאה תירוצים שהיא רצתה לשתות ושיוכי דחפה אותה. היא סתם שקרנית מתגנבת.
אבל אין לי למי לספר. אמא אומרת לי שזה לא הזמן ושאיזו מתוקה אני, ובערב היא תקשיב להכל וזה מאוד מעניין אותה. אני רואה שזה לא מעניין אותה בכלל. כנראה שיש לי גם עיניים של פיל אלוף.

רגע, אני שומעת שאמא מדברת על מוטי. היא אמרה שהראש-ישיבה אמר שאין על מה לדבר והוא לא חוזר לשם.
זה מצחיק שאומרים "אין על מה לדבר" – אם אין לכם על מה, אז פשוט תשתקו!
אבל בעצם, למה מוטי לא חוזר לישיבה? כבר נמאס לי שהוא בבית.
בהתחלה חשבתי שיהיה כיף והוא יעשה איתי צחוקים כמו פעם, אבל הוא בכלל לא מתייחס אליי. לא אכפת לו ממני.
אכפת לו רק מהפלאפון החדש שלו וזהו. אני לא מגלה לו שראיתי את הפלאפון, אבל אני פילה ואני רואה הכל.
הוא כל הזמן במיטה, קבור בתוך הפלאפון המוזר הזה, ואבא ואמא כל הזמן עצובים והבית שלנו נהיה מקום מעצבן. הלוואי שאמא תסכים שאעבור לגור בבית של צביה! שם תמיד כיף ושמח, ואין בכלל "דיכאון". מה זה דיכאון? אני לא באמת יודעת, אבל זה נשמע לי מתאים למה שקורה אצלנו. פעם שמעתי את הבחורה של שמאי אומרת לחברה שלה שהיא בדיכאון מהמצב בכיתה. אז זהו, אני בדיכאון מהמצב בבית, ונראה לי שכל המשפחה נדבקה בזה.

בכל פעם שאני נכנסת לחדר של הבנים, מוטי מציץ מתוך השמיכה. הוא כל הזמן מתחבא שם עם הפלאפון שלו וחושב שאני לא מבינה מה הוא עושה. אבל אני מבינה הכל. אני עוברת ליד החדר שלהם שוב ושוב כדי לראות אם הוא כבר יצא מהמחבוא, אבל תמיד יש על המיטה שלו רק גוש גדול של שמיכה שלא סידרו בבוקר. הוא בתוכה. וגם הפלאפון.

טוב, אני חייבת ללכת לישון. אמא אמרה לי קודם ואני לא רוצה שהיא תראה שאני עדיין ערה ותהיה עוד יותר עצובה, אז אני הולכת מהר להתארגן. אבל אני בכלל לא רוצה לישון. כשאני ישנה אני חולמת על פילים שבוכים בתוך חדרים סגורים, וזה עושה לי עצוב.

אז נשארתי ערה בכוח. שמרתי חזק על העיניים שלי שלא ייעצמו, ומדי פעם קמתי בשקט לבדוק שהמדבקה הכי נדירה שלי לא נאבדה. פתאום שמעתי מישהו יוצא מהחדר של הבנים. זה בטח מוטי. קמתי בשקט וצעדתי כמו פיל שיודע ללכת בלי להשמיע קול. מוטי ראה אותי וחייך חיוך קטן. הוא נראה קצת עצוב, והמצח שלו היה מקומט כמו החולצה הלבנה של אבא כשהוא נרדם על הסטנדר.

מוטי שאל אותי בלחש למה אני ערה. אמרתי לו שסתם, ושבכלל – למה הוא כל היום במיטה ולמה הפלאפון שלו יותר מעניין מאנשים? הוא שוב חייך את החיוך הקטן הזה. הפעם ראיתי בבירור שהוא עומד לבכות. ואז הוא לחש לי: "את לא מבינה כלום, ילדה קטנה ומתוקה".

רציתי להגיד לו שהוא גם מתוק ושהוא יותר לא מבין כלום.
שיתוף - לביקורת ים סוער
"לא יכול להיות! לא יכול להיות שדוד אֶלֶן נעלם!"
זעק פַסֵר בן החמש ורקע ברגלו בעצבנות
"הוא הבטיח לי אגוזים מסוכרים!"
חִשְׁבֶר ניסה להרגיע את בנו הזועף
אך לא מצה מילים,
"דוד אלן הוא..." ניסה להתחיל
"דוד אלן הוא מה," זעק פסר בשנית,
"הוא מתחבא ממני כי אין לו אגוזים מסוכרים?"
"דוד אלן באמת נעלם",
חשבר לא מצא איך להסביר לילדו
שדודו מת.
"הוא לא מתחבא ממך."
פסר לא נרגע,
"איך נעלם, איך, לאן הוא הלך?"
חשבר איך להרגיע את בנו,
אז הוא בחר בדרך שגם תרגיע את עצמו.
"רוצה שנלך לחוף, לצוף על המים?" אמר לבנו.
"לא, לא רוצה!" פסר התחיל להשתולל
"לאיפה הוא הלך, אבא, לאיפה הוא הלך?"
פסר הפיל עוד כיסא.
חישבר החליט להגיד את האמת.
"הוא עכשיו משמים מותק." אמר.
"אז אנחנו הולכים עכשיו לשמים
לדוד אלן שיביא לי אגוזים מסוכרים"
פסר החליט על מטרה אחד, ולא להרפות ממנה.
חשבר החליט גם הוא להשאר על אותו קו.
"אז שנצא לצוף?"
"ככה דוד אלן הגיע לשמים?"
שאל פסר בתמימות, אך מתוך רוגז.
"מה? כשיש גלים גדולים גדולים
אז הם מביאים אותך לשמים?"
'הוא לא יודע עד כמה הוא צודק, פסר'
הרהר חשבר 'הוא לא יודע שבדיוק כך,
אלן הלך אל הים ולא חזר משם, וכנראה מת.
מת, איזה מילה גסה'
"אאאבא!" פסר משח בשרוולו.
"כן, אפשר לומר"
חשבר אמר תוך כדי התנערות מהמחשבות.
"אז בא נלך עכשיו לחוף!"


§•צ¦×•§

חשבר נזכר, תוך כדי ציפה,
בשיר של משורר הידוע, ששמע פעם.
"פרידה, סיום, גמר.

לא נראה אותו מחר."
העצב מתחיל להכנס, לתפוס את המקום.
"סוף ערוד, שממון"
'רק שאחרי שערוד נגמר,
יכולים לבוא אחריו עוד אלפי ערודים,
ואלן, לא יחזור, נשאר רק שממון'
"האם המוות, חידלון?"
חשבר מצא את עצמו שר, ושואל.
"האם המוות, חידלון?"
"קשה להכיל,

אני רץ מקיר אל קיר"
הדמעות מתחילות להיווצר,
חשבר מוצא את ליבו סוער בים רגוע.
"לפני יומיים פה היה,

עלה לו השמימה"
'אוי, למה, למה אלן היה צריך,
למה אלן היה צריך לטבוע?'
"לא ידעתי שזה מפגש אחרון,
'גם אני לא'
ושישוב רק בארון"
'אך אלן לא זכה לשוב,
ולהיקבר במקום מולדתו'
"פרידה קשה, מכאוב"
סוף בית.
הדמעות כבר יורדות מאליהן,
משום אלן.
"אנ לא יכול להמשיך,
ועכשיו גם חשבר
הוא לא נגמר, התהליך"
לא נגמר, כי סיפור חייו נגמר.
"שנפרדים ממישהוא, זה קשה,
אבל לאט הלב נרגע, כמו אולשה"

המלך בסטיאן אוֹלְשֶׁה, שכל ימיו היה רגוע.
אבל כאן פורץ הגעגוע.
"אבל כשפתאום נעלם,
בלי להתריע מוקדם."

'זה נכון, אין דומה פרידה בידיעה,
לידיעה פתאומית, שהוא לא יחזור.'
"הלב בוכה, דמעות רבות כמו חול,
יותר אי אפשר לצאת במחול"

'איך אפשר בכלל לצאת במחול,
כשאלן לא פה.'
"דמעות, עצבות בלי סוף,
דמעות רבות כמו מים בחוף"

גם חשבר בוכה,
דמעות, מים בחוף.
"אבל הים ממשיך, מהסער יורד."
'באמת צריך להירגע, אחרי שפורקים,
גם אחרי סערה, הים בסוף נרגע.'
"מזכיר לנו מישהוא שממנו אי אפשר להיפרד."
בסוף נרגעים, ואם מתבוננים,
נשארת רק מילה אחת,
אלוקים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה