הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קַח אֶת שֶׁלִּי / מלנכוליה לתשעת הימים
הקורונה, רק תרעננו את זכרונכם, הקורונה בישרה גאולה.
כן, כן: גאולה.
זה לא רק הגימטריה. נכון, הייתה לפחות גימטריה אחת שקורונה זה גאולה שלמה ובית המקדש. אבל, כדאי שנודה בכך, חוץ מלמילים "שוקולד בלגי פרווה", כמעט לכל דבר מצאו גימטריה בקורונה או קוביד או אלכוג'ל (בכ' או בק').
אבל בעיקר התחושה. הקורונה הרגישה כמו גאולה.
זה גם סתם, כי הקורונה הגיעה כמאורע גדול ובלתי מוכר, בלתי צפוי. ומשהו גדול ובלתי צפוי, אצל יהודים – זה תמיד משיח.
אבל הרבה יותר: פעם שמעתי הסבר יפה על הנבואות לעקבתא דמשיחא, ש"בן קם באביו וכלה בחמותה" וכולי, שבעצם הרעיון של זה, הוא שלא ישאר בעולמנו שום דבר יציב ובטוח. ואז יתגלה הדבר היציב האמיתי היחיד: השם אחד ושמו אחד.
והרי אין הגדרה יותר מדוייקת לטרֶפת הקורונה: שום דבר לא נשאר יציב ובטוח. כל סלע שאתה רק מנסה לאחוז בו – מתברר לך כעשוי מגיר. מתפורר תחת האצבעות.
ואיך מרגישים שיש מישהו שמערבב את הכל, כמו שכתבה חיה הרצברג בצורה מדוייקת כל כך, "השם מרופף את הברגים של הבריאה". ואם מרופפים את הברגים – זה לא סתם, בוודאי: מתכוננים להבריג ולבנות משהו גדול.
כך שמעבר לכל הפחד הגדול ופיק הברכיים הממשי של הגל הראשון, היה גם ריח שנישא באוויר, אליו ודאי התכוון משוררנו י' ריבו:
מריחים את המשיח/ יותר מכל אבקת רוכל.
===
הקורונה הייתה צפויה להיות גם המאחד הלאומי. הלא סכנה זה תמיד משהו מאחד. כשיש מבול, תמיד כולם מצליחים איכשהו להכנס יחדיו לתיבה. וזו גם לא הייתה סתם סכנה, אלא מין סכנת רוחב כזאת. אוניברסלית. לא מצוקה של חוג מסויים או אזור ספיציפי, אלא סכנה לכולם. הקורונה דילגה ארצות יבשות וקוסמוסים, וזרעה הרס בכל מי שפגשה, ללא הבדלים.
הקורונה גם לא ישבה, על פניו, על שום קו שבר אידאולוגי. הקורונה וההתמודדות מולה לא קשורים, לפחות לכאורה, לשום אידאה. לא לצדיקים ולא לשאינם צדיקים, ולא לתפיסות השונות על המרחק הרצוי ביניהם. לא רלוונטיות אליה לא הסגירוּת ולא הפתיחוּת, ולא הדגשים השונים של ערכי יסוד שונים ביהדות, וכל ההשקפות השונות שהתברך בהם עם ישראל לשבטיו וחוגיו.
כמו בבית חולים: אם נקלעתם לשם פעם, ונתקעתם שם מספיק זמן כדי שתתחילו להשתעמם ולחקור את הסביבה, שמתם לב בטח, שבית חולים הוא המקום הכי מאחד בעולם. לא רק שלאף אחד אין זמן לריב, אלא שבאמת כולם עסוקים יחדיו רק במטרה אחת משותפת – פשוט להבריא ולחיות, וכל שאר הדברים מתגמדים כל כך.
גם ההתמודדות הזו של הקורונה. היה כל כך ברור שהיא תביא אחדות! היה ברור, שאנחנו מקבלים את המשיח, אולי עם מסכה על האף, אבל עם אור בעיניים. עם סושיאל דיסטנסינג, אבל עם המון המון אחדות.
פחח. כל כך ברור.
===
זה לא יאומן. הכי לא יאומן שבעולם, אבל גם אם נשבור את המקלדת מתסכול, זו האמת המעציבה. דווקא הטרגדיה הזו, הייתה טריגר לכזה בלאגן ציבורי. לכאלו ריבים.
זה דווקא התחיל טוב. היו מנייני חניונים ומרפסות שחולקו לפי בניין ולא לפי "אני מתפלל רק עם הקהילה המדוייקת שלי", וגם מין דיבור כזה שבגלל הקורונה לא זוכים להתקרב אחד לשני, וזה עונש כי לא היינו באחדות, ועכשיו נתקן את זה, והכל.
אבל די מהר, לפני שהצלחנו ללמוד לומר אפי-דמ-יו-לו-גית בנשימה אחת – חזרנו לבלאגן הרגיל. איזה "הרגיל": על סטרואידים! פשוט היה נראה כאילו שבגלל שכל המריבות העתיקות כבר דעכו מאליהן, השטן ייצר את הקורונה, רק בשביל לשפוך דלק על הגחלים שכמעט נכבו.
כמובן, ההתחלה הייתה חרדים – חילונים. החרדים מתקהלים מידי, החילונים משמיצים מידי, החרדים מפיצי מחלות, החילונים אנטישמיים.
ואחר כך, התחלנו להתקוטט בעצמנו. אתם שומרים. אתם לא שומרים. אתם מוייסרים. אתם רוייצחים. לכם לא אכפת הבתי כנסת. לכם לא אכפת החיים שלנו. אתם הולכים כמו עדר אחרי משרד הבריאות. אתם המיתם את עם השם. אתם ואתם ואתם ואתם. בלי לחשוב חצי שניה על כך שעל סיפונה של הטיטאניק (הערת עורך: לא להגזים!), אפשר לדבר קצת "אנחנו".
וכל המיטב שבצקלוננו: הרב שלי. הרבי שלך. למי יש רוח הקודש. למי אין. מי יודע לקבל החלטות. את מי משקרים ולמה. בדעתו של מי צריך להתחשב. בדעתו של מי לא.
אל תספרו לנכדים שלכם, שלא ישלחו אתכם מייד להתסכלות. אבל מה לעשות שזה כך קרה: כמו שבימים כתיקונם (?) בערה המדורה סביב פתק הבחירות, כך מייד כשהפסיקו סבבי הבחירות, הבערנו את המדורה סביב... המסכה. מה ששמעתם, מסכה כירורגית כחולה. פריט טכני שאמור להיות עזר רפואי, הפך להיות סמל סטטוס קהילתי מבדֵל ומפריד.
בקצב הזה, עוד תקופה לא קצרה, גם בבית החולים, יחלקו אינפוזיה מוקפדת לפי מנהג וכללי הקהילה של החולה, ולכל מחוז בפולין או צפון אפריקה יהיה את הטיפולים הרפואים ש"נהוגים אצלהם מקדמת דנא".
וככה נקבל את המשיח?
====
השבוע פגשתי את הקורונה. כך, אצלנו ברחוב. נראית, אגב, ממש כמו שמציירים אותה: כדור שמן, דוחה, עם שפיצים. מתגלגלת ומתגלגלת, משאירה שובל של ריר דביק. מיהרה, הקורונה, היא באמת עסוקה: רק ברחוב אצלנו, השבוע, 3 משפחות חדשות. (נדמה לי שראיתי ילדים של אחת מהם בצרכנייה; תזכירו לי באמת לטפל בהם). אבל היא עוד הספיקה לעבור לידי ולצחקק:
"בחמשה חודשים הבאתי לכם שני גלים, אלפי קברים רעננים שאפילו ללוויה נורמלית לא זכו, 20 אחוזי אבטלה, 60 אחוזי תפוסה בישיבות, חרב איש באחיו, וטירוף אחד גדול. והעתיד נראה מבטיח: לא הצלחתם להכין שום תכנית נורמלית לא לבינהזמנים, לא לחודש אלול, בטח לא לחגים. לי אגב, תודה ששאלתם, דווקא יש הרבה תוכניות להמשך. נורררא מסודרות".
היא חזרה להתגלגל, ואז הסתובבה, מתפקעת מצחוק: "ואת כל זה, שלא נשכח, הרחתם בתור גאולה. איך שדפקתי לכם את חוש הריח...".
זה היה כל כך מתסכל. יסלחו לי הקוראים, רציתי פשוט לחבוט בה חבטות גדולות, עם או בלי להידבק. אבל אז נזכרתי, שהיא משקרת – היא לא הגיעה לכאן לבד. היא בכלל לא מתגלגלת בכוח עצמוני. מישהו שלח אותה. השמים כסאו, והארץ על תהפוכותיה וקורונותיה, הדום רגליו.
אם תמצאי את דודי, קורונה, מה תגידי לו. שחולת ייאוש אני. ותסכול. וריק.
---
בחתונות הקורונה המהוללות, מזמרים עדיין את המקצב הבלתי קשור, למילים היפות והמבטיחות: אני יודע, שבית המקדש השלישי (טטטם), אינו בנוי מאבנים, הוא בנוי, (פם פם) – מדמעות!
הנאד שבשמים, נאדו של בית המקדש, מלא לבטח. בהרבה דמעות טהורות. דמעות של געגוע, דמעות של תפילה, של צער השכינה, של טוהר. אלפיים שנות הם מתקבצות שם, ומחכות בתקווה.
ואולי, בדור של מאוד-עקבתא-דמשיחא, מכניסים לנאד גם סתם דמעה של תסכול. של אין אונים.
בבקשה, קח את שלי.
הקורונה, רק תרעננו את זכרונכם, הקורונה בישרה גאולה.
כן, כן: גאולה.
זה לא רק הגימטריה. נכון, הייתה לפחות גימטריה אחת שקורונה זה גאולה שלמה ובית המקדש. אבל, כדאי שנודה בכך, חוץ מלמילים "שוקולד בלגי פרווה", כמעט לכל דבר מצאו גימטריה בקורונה או קוביד או אלכוג'ל (בכ' או בק').
אבל בעיקר התחושה. הקורונה הרגישה כמו גאולה.
זה גם סתם, כי הקורונה הגיעה כמאורע גדול ובלתי מוכר, בלתי צפוי. ומשהו גדול ובלתי צפוי, אצל יהודים – זה תמיד משיח.
אבל הרבה יותר: פעם שמעתי הסבר יפה על הנבואות לעקבתא דמשיחא, ש"בן קם באביו וכלה בחמותה" וכולי, שבעצם הרעיון של זה, הוא שלא ישאר בעולמנו שום דבר יציב ובטוח. ואז יתגלה הדבר היציב האמיתי היחיד: השם אחד ושמו אחד.
והרי אין הגדרה יותר מדוייקת לטרֶפת הקורונה: שום דבר לא נשאר יציב ובטוח. כל סלע שאתה רק מנסה לאחוז בו – מתברר לך כעשוי מגיר. מתפורר תחת האצבעות.
ואיך מרגישים שיש מישהו שמערבב את הכל, כמו שכתבה חיה הרצברג בצורה מדוייקת כל כך, "השם מרופף את הברגים של הבריאה". ואם מרופפים את הברגים – זה לא סתם, בוודאי: מתכוננים להבריג ולבנות משהו גדול.
כך שמעבר לכל הפחד הגדול ופיק הברכיים הממשי של הגל הראשון, היה גם ריח שנישא באוויר, אליו ודאי התכוון משוררנו י' ריבו:
מריחים את המשיח/ יותר מכל אבקת רוכל.
===
הקורונה הייתה צפויה להיות גם המאחד הלאומי. הלא סכנה זה תמיד משהו מאחד. כשיש מבול, תמיד כולם מצליחים איכשהו להכנס יחדיו לתיבה. וזו גם לא הייתה סתם סכנה, אלא מין סכנת רוחב כזאת. אוניברסלית. לא מצוקה של חוג מסויים או אזור ספיציפי, אלא סכנה לכולם. הקורונה דילגה ארצות יבשות וקוסמוסים, וזרעה הרס בכל מי שפגשה, ללא הבדלים.
הקורונה גם לא ישבה, על פניו, על שום קו שבר אידאולוגי. הקורונה וההתמודדות מולה לא קשורים, לפחות לכאורה, לשום אידאה. לא לצדיקים ולא לשאינם צדיקים, ולא לתפיסות השונות על המרחק הרצוי ביניהם. לא רלוונטיות אליה לא הסגירוּת ולא הפתיחוּת, ולא הדגשים השונים של ערכי יסוד שונים ביהדות, וכל ההשקפות השונות שהתברך בהם עם ישראל לשבטיו וחוגיו.
כמו בבית חולים: אם נקלעתם לשם פעם, ונתקעתם שם מספיק זמן כדי שתתחילו להשתעמם ולחקור את הסביבה, שמתם לב בטח, שבית חולים הוא המקום הכי מאחד בעולם. לא רק שלאף אחד אין זמן לריב, אלא שבאמת כולם עסוקים יחדיו רק במטרה אחת משותפת – פשוט להבריא ולחיות, וכל שאר הדברים מתגמדים כל כך.
גם ההתמודדות הזו של הקורונה. היה כל כך ברור שהיא תביא אחדות! היה ברור, שאנחנו מקבלים את המשיח, אולי עם מסכה על האף, אבל עם אור בעיניים. עם סושיאל דיסטנסינג, אבל עם המון המון אחדות.
פחח. כל כך ברור.
===
זה לא יאומן. הכי לא יאומן שבעולם, אבל גם אם נשבור את המקלדת מתסכול, זו האמת המעציבה. דווקא הטרגדיה הזו, הייתה טריגר לכזה בלאגן ציבורי. לכאלו ריבים.
זה דווקא התחיל טוב. היו מנייני חניונים ומרפסות שחולקו לפי בניין ולא לפי "אני מתפלל רק עם הקהילה המדוייקת שלי", וגם מין דיבור כזה שבגלל הקורונה לא זוכים להתקרב אחד לשני, וזה עונש כי לא היינו באחדות, ועכשיו נתקן את זה, והכל.
אבל די מהר, לפני שהצלחנו ללמוד לומר אפי-דמ-יו-לו-גית בנשימה אחת – חזרנו לבלאגן הרגיל. איזה "הרגיל": על סטרואידים! פשוט היה נראה כאילו שבגלל שכל המריבות העתיקות כבר דעכו מאליהן, השטן ייצר את הקורונה, רק בשביל לשפוך דלק על הגחלים שכמעט נכבו.
כמובן, ההתחלה הייתה חרדים – חילונים. החרדים מתקהלים מידי, החילונים משמיצים מידי, החרדים מפיצי מחלות, החילונים אנטישמיים.
ואחר כך, התחלנו להתקוטט בעצמנו. אתם שומרים. אתם לא שומרים. אתם מוייסרים. אתם רוייצחים. לכם לא אכפת הבתי כנסת. לכם לא אכפת החיים שלנו. אתם הולכים כמו עדר אחרי משרד הבריאות. אתם המיתם את עם השם. אתם ואתם ואתם ואתם. בלי לחשוב חצי שניה על כך שעל סיפונה של הטיטאניק (הערת עורך: לא להגזים!), אפשר לדבר קצת "אנחנו".
וכל המיטב שבצקלוננו: הרב שלי. הרבי שלך. למי יש רוח הקודש. למי אין. מי יודע לקבל החלטות. את מי משקרים ולמה. בדעתו של מי צריך להתחשב. בדעתו של מי לא.
אל תספרו לנכדים שלכם, שלא ישלחו אתכם מייד להתסכלות. אבל מה לעשות שזה כך קרה: כמו שבימים כתיקונם (?) בערה המדורה סביב פתק הבחירות, כך מייד כשהפסיקו סבבי הבחירות, הבערנו את המדורה סביב... המסכה. מה ששמעתם, מסכה כירורגית כחולה. פריט טכני שאמור להיות עזר רפואי, הפך להיות סמל סטטוס קהילתי מבדֵל ומפריד.
בקצב הזה, עוד תקופה לא קצרה, גם בבית החולים, יחלקו אינפוזיה מוקפדת לפי מנהג וכללי הקהילה של החולה, ולכל מחוז בפולין או צפון אפריקה יהיה את הטיפולים הרפואים ש"נהוגים אצלהם מקדמת דנא".
וככה נקבל את המשיח?
====
השבוע פגשתי את הקורונה. כך, אצלנו ברחוב. נראית, אגב, ממש כמו שמציירים אותה: כדור שמן, דוחה, עם שפיצים. מתגלגלת ומתגלגלת, משאירה שובל של ריר דביק. מיהרה, הקורונה, היא באמת עסוקה: רק ברחוב אצלנו, השבוע, 3 משפחות חדשות. (נדמה לי שראיתי ילדים של אחת מהם בצרכנייה; תזכירו לי באמת לטפל בהם). אבל היא עוד הספיקה לעבור לידי ולצחקק:
"בחמשה חודשים הבאתי לכם שני גלים, אלפי קברים רעננים שאפילו ללוויה נורמלית לא זכו, 20 אחוזי אבטלה, 60 אחוזי תפוסה בישיבות, חרב איש באחיו, וטירוף אחד גדול. והעתיד נראה מבטיח: לא הצלחתם להכין שום תכנית נורמלית לא לבינהזמנים, לא לחודש אלול, בטח לא לחגים. לי אגב, תודה ששאלתם, דווקא יש הרבה תוכניות להמשך. נורררא מסודרות".
היא חזרה להתגלגל, ואז הסתובבה, מתפקעת מצחוק: "ואת כל זה, שלא נשכח, הרחתם בתור גאולה. איך שדפקתי לכם את חוש הריח...".
זה היה כל כך מתסכל. יסלחו לי הקוראים, רציתי פשוט לחבוט בה חבטות גדולות, עם או בלי להידבק. אבל אז נזכרתי, שהיא משקרת – היא לא הגיעה לכאן לבד. היא בכלל לא מתגלגלת בכוח עצמוני. מישהו שלח אותה. השמים כסאו, והארץ על תהפוכותיה וקורונותיה, הדום רגליו.
אם תמצאי את דודי, קורונה, מה תגידי לו. שחולת ייאוש אני. ותסכול. וריק.
---
בחתונות הקורונה המהוללות, מזמרים עדיין את המקצב הבלתי קשור, למילים היפות והמבטיחות: אני יודע, שבית המקדש השלישי (טטטם), אינו בנוי מאבנים, הוא בנוי, (פם פם) – מדמעות!
הנאד שבשמים, נאדו של בית המקדש, מלא לבטח. בהרבה דמעות טהורות. דמעות של געגוע, דמעות של תפילה, של צער השכינה, של טוהר. אלפיים שנות הם מתקבצות שם, ומחכות בתקווה.
ואולי, בדור של מאוד-עקבתא-דמשיחא, מכניסים לנאד גם סתם דמעה של תסכול. של אין אונים.
בבקשה, קח את שלי.
נערך לאחרונה ב:
