למסירה קבלתי במייל משתפת

[מיוחדת]

מה שהגננת /הרב/המורה/המנהלת וכל מי שיודע ל'דבר'
שכחו לומר לנו...
שכחו לספר לנו על הרחמים האינסופיים של אלוקים,
על האהבה הבלתי נתפסת שלו לברואיו יצירי כפיו,
בכל שיעורי היהדות יש אומנות לדלג תמיד על 'יודע יצרם'
ו'כבקרת רועה עדרו' זה החלק המאיים והמנותק
אז אני רק מזכירה לנו,
שה' כולו אהבה ורחמים, ולמילים כבקרת רועה עדרו יש עוד משמעות ה' לוקח כל נשמה ונשמה
מלטף ומחבק שואל ובוכה איתה,
על מה שעברה השנה, על האכזבות והכאב הטלטלות והבכי, על הפגיעות והקשיים על החלום להיות עוד קצת קרובה לאלוקים.
והוא זוכר, זוכר כל התגברות' קטנה' שהיא גדולה ולך, לך זו הייתה הקרבה עצומה.
ויודע יצרם זה במלוא המובן, באיזה דור אנחנו
ומה עובר עלינו,
יש אהבה כזו שהיא בלי סוף, רחמים בלי גבול
משהו שאנחנו בכלל לא תופסים...
למה כתבתי את זה? לא כדי שנוותר לעצמינו, פשוט שנבוא בגישה קצת יותר נכונה
ונוריד את מפלס החרדה שאינו יעיל, נרים את מפלס ההכרה וההבנה של גודל היום חשיבותו וקדושתו.
נדבר עם אבא בהכי הכי פשוט...
(החלטתי לכתוב את זה אחרי שכמה מכרות ספרו לי על חרדות בלתי נשלטות... חשבתי על זה שכנראה לא לחינם אנחנו לא גרות על הנהר ולא רואות את הדגים רועדים

אלא אנחנו הדגים שחיים בנהר שוצף וגועש עולם סוחף ומשטה, מורות יקרות תחליפו את הסיפורים כי האנשים של היום מחומר אחר הם קרוצים...)
שלכם
ברכי

 

[היסמין יר]

יפה מאוד!
הגישה הזאת יוצרת חיבור אמיתי ואיכותי
(קרוב יותר לגישת החסידות)

 

[יבר]

יפה מאוד!
הגישה הזאת יוצרת חיבור אמיתי ואיכותי
(קרוב יותר לגישת החסידות)

התחברתי מאוד (ואני ליטאית)
תודה על הדברים !

 

[דגל]

אאה ממש מרגש ויפה התחברתי מאד

 

[מיוחדת]

למען הסר ספק
אני לא כתבתי את הדברים,
קבלתי את זה במייל והעברתי הלאה.
(אני לא ברכי)

 

[משפחת לוי...]

תודה. מחזק ונצרך.

 

[סטודיו פלאש]

בעד
קדימה
לשנות גישה

 

[YAELJ]

מורות יקרות תחליפו את הסיפורים כי האנשים של היום מחומר אחר הם קרוצים...

לו יהי.

 

[בן ציון הלמ]

לא הייתי מגיב בעשי"ת,
אבל לא כבודי מונח כאן על כף המאזנים,
אלא כבודו של מרנא הגרי"ס זיע"א,
שאת מימיו אנו שותים בצמא ולאורו אנחנו הולכים.
לזלזל באמירה של הדגים בים רועדים,
זה נובע או מזלזול בגדולי עולם -
ואין לי אפילו צד שמישהו כאן נגוע ברעה הזו.
יותר נראה לי שיש כאן חוסר הבנה יסודי,
בדרך של הגרי"ס זיע"א,
ובערבוב מושגים של דרך עבודה חסידית או ליטאית.
אין כאן המקום להרחיב,
אבל בקצרה חשוב להדגיש,
שזה שמדברים על פחד מהדין לא אמור להכניס לחרדות,
ואדרבה היא הנותנת,
מי שפוחד -
ראוי לשמוח ובא לידי שמחה אמיתית !
מי שלא מבין את הפחד,
השמחה שלו אינה במקומה.
כמו אדם של"ע חולה במחלה הנוראה ולא מבין את מצבו.
גמר חתימה טובה.

 

[תאורת חרום]

בקיצור אדיש מידי לא טוב
וגם חרדתי מידי גם לא טוב
עיין קטיפה האחרון

 

[חלון הזדמנות]

מי שפוחד -
ראוי לשמוח ובא לידי שמחה אמיתית !
מי שלא מבין את הפחד,
השמחה שלו אינה במקומה.
כמו אדם של"ע חולה במחלה הנוראה ולא מבין את מצבו.
גמר חתימה טובה.

דברים נכונים מאד,
אבל למיטב הבנתי, פותחת האשכול פונה מראש לאלו שכן מפחדים, להלן הציטוט:

(החלטתי לכתוב את זה אחרי שכמה מכרות ספרו לי על חרדות בלתי נשלטות...

כך שנראה שמה שקיבלנו כאן, זו רק נקודת מבט נוספת למי שדווקא כן חושש ומבין את עומק משמעות הזמן. גישה שמאירה ומסבירה שאלו גם ימים מדהימים של קירבה עמוקה, שמחה ואהבה עוטפת.

 

[soomsum]

מה שהגננת /הרב/המורה/המנהלת וכל מי שיודע ל'דבר'
שכחו לומר לנו...
שכנראה לא לחינם אנחנו לא גרות על הנהר ולא רואות את הדגים רועדים אלא אנחנו הדגים שחיים בנהר שוצף וגועש עולם סוחף ומשטה, מורות יקרות תחליפו את הסיפורים כי האנשים של היום מחומר אחר הם קרוצים...)
שלכם
ברכי

זה אולי נכון...
אבל הגבול בין זה, לבין "אלוקים אוהב אותי איך שאני עם כל החסרונות" הוא דק מאוד, וד"ל

 

[דג הכסף]

לעניות דעתי גם בגישה החסידית לא מדברים על חוסר פחד אלא על יראת הרוממות,
ובר"ה מתמקדים בעניין המלכת ה', בחדש אלול המלך בשדה וכו'
בסופו של דבר כולנו עובדים את אותו מלך וזה לא משנה מאיזה גישה,
בואו נתמקד באהבת ישראל (בין השאר כמובן)

 

[אהרן שטיימן]

אני מקווה שמה שהולך כאן זה טעות ולא בורות...

אני לא מבין למה מנכסים ל"גישה החסידית" את החלק הטוב והנעים וכו', ואילו לליטאים את החלק הרציני והמפחיד, ולא רק זה אלא גם מעוותים את משנתו של ר' ישראל סלנטר זי"ע...

כבוגר ישיבה שמשנתה היא - תורתו של הסבא מסלבודקא, כשכמובן זה צמוד למשנתו של הגרי"ס זי"ע, אני חושב שזה ממש לא נכון, וכל השיחות בישיבה בתקופה זו עסקו בעיקר בחלק של האהבה והרחמים של הקב"ה ולזה שאנחנו זה לא הגוף שלנו אלא הנשמה שלנו שהיא חלק אלוק ממעל, וכולה טהורה ומרוממת (אגב, זה הכוונה גדלות האדם...) וזה כלל לא סתירה שיש דין וכו', אדרבה ברגע שמבינים שתשובה זה בעצם החלטה ורצון פנימי שלנו לקרבת ה' ממילא אנחנו מוציאים את הטוב שבנו וכו'... וגם אז יותר קל לזכות בדין,
או בתמצות - זה שיש דין זה לא סותר רחמים וזה שיש רחמים לא סותר את חומר הדין, ומדברים על שתיהם עם הדגשה בעיקר - על החלק הטוב והנעלה של תשובה וקרבת ה' ורוממות ה' וכמובן הרחמים האין סופיים של "אבינו" ואז "מלכנו"... וההבנה של "וגילו ברעדה" שמגיעה לאחר שאנו מבינים את רוממות נשמתינו, ואז מגיעה הרעדה מרוממות ה', אך וודאי וודאי שלא מביאה ללחץ ולחרדות ועצבות וכו', אלא להיפך לשמחה ולהרגשת "ואני קרבת אלוקים לי טוב"...

אגב, - המשל של "דגים שבים רועדים" משום מה השתרש בציבור כי ר' ישראל סלנטר אמר אותו, אך צר לי לאכזב, זה דווקא הגיע מאחד מגדולי החסידות....

 

[בשעות הפנאי]

מה שהגננת /הרב/המורה/המנהלת וכל מי שיודע ל'דבר'
שכחו לומר לנו...

מאד מאד התחברתי לתוכן.

אבל הנימה של "מה הם שכחו לומר לנו"... עם קריצה מוסווית כזו.. עושה עוול לדור המחנכים הישן שלמרות שלא היו חפים מטעויות חשבו ועדיין חושבים שככה ראוי לעבוד את ה' והתכוונו ללמד אותנו את עבודת ה' בצורה המושלמת ביותר - לטובתינו, ולכן לדעתי הנימה הביקורתית שלא לומר מתנשאת הזו עושה להם עוול! ושוב, למרות שאני מסכים ומתחבר לגמרי עם הדברים עצמם.

 

[בשם]

מה שהגננת /הרב/המורה/המנהלת וכל מי שיודע ל'דבר'
שכחו לומר לנו...
שכחו לספר לנו על הרחמים האינסופיים של אלוקים,
על האהבה הבלתי נתפסת שלו לברואיו יצירי כפיו,
בכל שיעורי היהדות יש אומנות לדלג תמיד על 'יודע יצרם'
ו'כבקרת רועה עדרו' זה החלק המאיים והמנותק
אז אני רק מזכירה לנו,
שה' כולו אהבה ורחמים, ולמילים כבקרת רועה עדרו יש עוד משמעות ה' לוקח כל נשמה ונשמה
מלטף ומחבק שואל ובוכה איתה,
על מה שעברה השנה, על האכזבות והכאב הטלטלות והבכי, על הפגיעות והקשיים על החלום להיות עוד קצת קרובה לאלוקים.
והוא זוכר, זוכר כל התגברות' קטנה' שהיא גדולה ולך, לך זו הייתה הקרבה עצומה.
ויודע יצרם זה במלוא המובן, באיזה דור אנחנו
ומה עובר עלינו,
יש אהבה כזו שהיא בלי סוף, רחמים בלי גבול
משהו שאנחנו בכלל לא תופסים...
למה כתבתי את זה? לא כדי שנוותר לעצמינו, פשוט שנבוא בגישה קצת יותר נכונה
ונוריד את מפלס החרדה שאינו יעיל, נרים את מפלס ההכרה וההבנה של גודל היום חשיבותו וקדושתו.
נדבר עם אבא בהכי הכי פשוט...
(החלטתי לכתוב את זה אחרי שכמה מכרות ספרו לי על חרדות בלתי נשלטות... חשבתי על זה שכנראה לא לחינם אנחנו לא גרות על הנהר ולא רואות את הדגים רועדים

אלא אנחנו הדגים שחיים בנהר שוצף וגועש עולם סוחף ומשטה, מורות יקרות תחליפו את הסיפורים כי האנשים של היום מחומר אחר הם קרוצים...)
שלכם
ברכי

גילוי נאות מאוד
ברכי זו אני
כתבתי את הדברים לקבוצה של חברות יקרות
אחרי ששתיים מהקבוצה התקשרו במוצ'' ש וספרו על חרדות בלתי נשלטות...
אם הייתי חושבת שזה מתאים לכלל הקהל הייתי מפרסמת: או מעדנת
אז נא אל תבקרו ותדונו כי לא לכם שלחתי את המייל , ובכלל אחשוב לפני שאני שולחת מיילים כי הכל מגיע לפרוג בסוף
אני מבינה שהשיתוף נעשה כדי לעורר ולעזור לאחרות
@מיוחדת אשרייך שאלו שיתופייך ואת יכולה להיות יותר מרגועה 'נתפסת על דברי תורה'
הכל בסדר
העיקר שמישהו יתחזק מזה ומישהו אחר ישמחוהשלישי יתעצבן או יבקר. .. ומישהי אחת כתבה
שתהיה לכולנו שנה טובה וגמר חתימה טובה
ברכי

 

[Tweenset]

מה שנקרא "וגילו ברעדה"

הימים הנוראים הם תמהיל של פחד ורעדה מאימת הדין
לצדיקים יראת הרוממות
והפשוטים יראת העונש
אבל יראה!

יחד עם שמחה על המלכת ה'
וקרבת אלוקים

זה לא בא ברגע.. זו עבודה שכל אחד צריך לעשות עם עצמו.
והמורות כנראה רצו להכניס קודם כל את המורא בלבבות מהימים האלו, וכנראה שהן הצליחו בכך.
והימים אלו "ימי הרחמים והסליחות" ולא "ימי הפחד והאימה"
ובאמת שמים על זה פחות דגש, אבל בד"כ בכיתות הגבוהות יותר נותנים לכך יותר את הדעת. אולי לא בכל המקומות.

 

[בשעות הפנאי]

ובכלל אחשוב לפני שאני שולחת מיילים כי הכל מגיע לפרוג בסוף

 

[היסמין יר]

האמת שצריך לקחת גם מיראה וגם מאהבה כל דבר במינון הנכון שמחבר את האדם
ואכן שימו לב לדבר הבא
יר אה
אה בה
שימו לב להתמזגות של המילים

 

[יעלולה]

המורות לא שכחו, כנראה זה היה בדיוק כשהיית חסרה!
אני כבר 20 שנה מחוץ לסמינר, וכבר אז שילבו בין גילו לרעדה, בין אבינו למלכנו, השילוב הזה הוא ההכנה הכי נכונה לקראת יום המלכת ה', כי רק מלך אוהב מאפשר לחזור ולשוב אליו למרות הכל. הימים הללו היו ועדיין הכי מיוחדים בשנה.
גמר חתימה טובה