ישבתי שם, בסלון בדירה הבני ברקית, עם מנין מצומצם מבני המשפחה, בדמדומי חמה של יום ל"ב בעומר.
הלב השבור של כולנו, נשבר שוב, הפצע נפתח מחדש, כי זה היה היארצייט סעודה הראשון לקרוב משפחתינו, שפתיל חייו נגדע באיבו בשיא פריחתו אך ורק פני 13 חודש.
באמצע ישב האבא, יהודי ת"ח חשוב שחייו נהרסה עליו בפתע פתאון, מנסה בכל כוחו לעצור בעד הדמעות, וגם אנחנו ניסינו כאילו להיראות רגיל, לא יודע למה, אולי בגלל הנימוס?
חילקו שם געפילטע פיש וקוגל, אכלנו באונס, בעוד הגוש הקשה הזה עולה שוב בגרון, אחד סיים את הש"ס, האבא נעמד לומר קדיש, קדיש אחר בן, ילד שעשועים שעדיו היה לגדולות, אבל לא זכה לכך בגזירת עליון, משמים, שאין אנחנו יכולים להבין.
ופתאום...
פתאום, מבעד החלון מבחוץ נשמע יללה מצמררת, ומזוויע שאי אפשר לתאר.
זה לא היה קול בכי, לא קול אזעקה, גם לא קול סירנה, זה היה תזמורת של הבית הכנסת ליד שהתחיל לנגן בקולי קולות, "בר יוחאי" "ואמרתם כה לחי", אותם ניגונים כל כך קדושים, אבל לצערינו מעוררים להמון אנשים כל כך כאב וצער.
אי אפשר לתאר מה עבר עלינו אז, פרץ הדמעות מן העיניים של האבא כבר לא יכלו לעצור, המבוכה ששרתה בינינו היה כל כך קשה שאין לתארו במילים...
הנושאים החמים
