הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אחרי הזדמנויות רבות בהם יצא לי לכתוב המון לפני מבחנים, קטעים שאמנם יצאו יפהפיים בחלקם אבל בעיקר גרמו לי להגיע למבחן חסרת אונים באופן נואש, החלטתי לנסות להפוך את זה לטובתי, ולו במקצוע אחד- היסטוריה.
הגעתי למסקנה שלכתוב סיפור מנקודת מבט מעניינת על אירועים היסטוריים שונים יכול להפוך את הלמידה לחוויתית, כיפית, מעניינת, ובעיקר מלמדת ומחדירה את החומר היטב..
אז החלטתי לנסות את זה.
והתוצאה ההתחלתית לפניכם, ניסיון לראות האם זה באמת יכול לעזור.
אשמח שתחוו את דעתכם.
ואם יש כאן תלמידות נוספות שמתחברות לרעיון- אשמח לקרוא קטעים שלכן ולשמוע את חוות דעתכן ועצותיכן על דרך הלמידה הנלוזה הזו....
אולי,יום אחד נוכל להפוך את זה אפילו לאתר בו יוצעו סיפורים מדהימים ללמידת היסטוריה ותו"י בדרך חוויתי.... אבל זה כבר דמיונות שלי.....
לראות את ההורים שלך ואת שני האחיות הקטנות שלך נרצחים מול העיניים זה לא משהו שלא מותיר חותם על הנפש. והמראות המזעזעים האלו עולים מולי בלילות כמו בימים, מייסרים את הגוף והנשמה ולא מניחים לי לרגע.
חבריי למסע- שני נערים בני גילי, ילדה קטנה ושלושה גברים מבוגרים, שותקים כולם, כל הזמן. וגם אני.
הדרך לפולין ארוכה ורצופת מכשולים, ואני תוהה כמה עוד נצטרך לעבור, והאם נשרוד את כל זה.
"אנחנו לא נשרוד את זה", מסנן אברהם אשר, המבוגר שבינינו, כאילו קורא את מחשבותיי.
"אנחנו נשרוד את זה, אברהם אשר, אנחנו נשרוד. וכשנגיע לפולין גדול או ללובלין או לווהלין או לכל קהילה יהודית אחרת- יקבלו אותנו בזרועות פתוחות, ונוכל שוב לשבת וללמוד, כמו בימים הטובים מפעם....", אני לא יודע למה אני אומר לו את זה, כשאני בעצמי לא מאמין במה שאני אומר.
הוא מרים אליי עיניים זקנות, שבעות ימים, שותק את כל מה שיש לו לומר. ואני נבהל לגלות כמה דומות העיניים האלו לעיניים של הילדה הקטנה שצועדת איתנו ברגליים רזות, כושלות. וההבדל ביניהם, למרבה החרדה, הוא למעלה מ40 שנה.
"שמעתי שרבי שלמה לוריא הוציא ספר", נשמע פתאום קולו הצרוד משתיקה של ישראל מאיר.
"מה?" אני מסתובב אליו, לא מבין מאיפה זה בא לו פתאום.
"רבי שלמה לוריא. בן דוד של אמא שלי. הוא הוציא ספר על... לא יודע. אבל זה חייב להיות משהו גאוני ממש, לא? הוא גדול עולם", העיניים של ישראל מאיר לא ממוקדות, ואני תוהה כמה הוא יודע על מה שהוא מדבר.
"הוא באמת הוציא ספר", אומר אברהם אשר, ניצוץ קטן של קורת רוח נדלק בו, נכבה כמעט מייד.
"באמת?!" הוא מצליח להלהיב גם אותי, קצת.
"כן. וזה ספר מדהים! וגם רבי משה איסרליש בתהליכי כתיבת ספר, אני יודע", ישראל מאיר מתעורר לחיים, מתאר, בלחיים שהופכות ורדרדות, איך הוא שמע על כך לפני שהגיעו גלים נוספים של פרעות שלקחו איתם את ארבעת אחיו ואחיותיו הנותרים.
"חייב להיות שהוא כבר גמר את הספר, לא?", שואל חיימק'ה, פעם אברך משי, היום משהו שדומה לשבר כלי.
"הלוואי", אני ממלמל, מביט על הדרך הבלתי סלולה בה אנחנו צועדים כבר ימים על גבי ימים, מורעבים, מותשים, צמאים ומשוועים למעט חום של קהילה יהודית וקצת מרק, אם אפשר.
"מה הלוואי?" מתיז פתאום יהושע, קטן ממני בחודשיים בלבד, ועבר לא פחות ממני. "מה יעזור לך ספר אם הראש שלך לא פתוח ללמוד! לא ראיתי גמרא כבר לאיודע כמה זמן, בסדר? ועכשיו אתה רוצה לפתוח ספר שגדול עולם כתב, ועוד להבין, מה?" הלעג שלו מסווה מרירות ועצבות אינסופית, ואני רוצה לבכות בשבילו. בשביל כולנו.
המשך הדרך לא פחות קשה.
אנחנו לא מדברים עוד על הספרים של גדולי העולם שבדור, כן מהרהרים בעתידנו.
"אתה חושב שיש לנו סיכוי באמת להצליח ללמוד משהו עוד?" שואל אותי יהושע בקול אבוד.
"אני לא יודע", אני לוחש בכאב, לוחץ את ידו בפרץ של רגש שלא ברור לי מספיק. "אני לא יודע".
הגעתי למסקנה שלכתוב סיפור מנקודת מבט מעניינת על אירועים היסטוריים שונים יכול להפוך את הלמידה לחוויתית, כיפית, מעניינת, ובעיקר מלמדת ומחדירה את החומר היטב..
אז החלטתי לנסות את זה.
והתוצאה ההתחלתית לפניכם, ניסיון לראות האם זה באמת יכול לעזור.
אשמח שתחוו את דעתכם.
ואם יש כאן תלמידות נוספות שמתחברות לרעיון- אשמח לקרוא קטעים שלכן ולשמוע את חוות דעתכן ועצותיכן על דרך הלמידה הנלוזה הזו....
אולי,יום אחד נוכל להפוך את זה אפילו לאתר בו יוצעו סיפורים מדהימים ללמידת היסטוריה ותו"י בדרך חוויתי.... אבל זה כבר דמיונות שלי.....
לראות את ההורים שלך ואת שני האחיות הקטנות שלך נרצחים מול העיניים זה לא משהו שלא מותיר חותם על הנפש. והמראות המזעזעים האלו עולים מולי בלילות כמו בימים, מייסרים את הגוף והנשמה ולא מניחים לי לרגע.
חבריי למסע- שני נערים בני גילי, ילדה קטנה ושלושה גברים מבוגרים, שותקים כולם, כל הזמן. וגם אני.
הדרך לפולין ארוכה ורצופת מכשולים, ואני תוהה כמה עוד נצטרך לעבור, והאם נשרוד את כל זה.
"אנחנו לא נשרוד את זה", מסנן אברהם אשר, המבוגר שבינינו, כאילו קורא את מחשבותיי.
"אנחנו נשרוד את זה, אברהם אשר, אנחנו נשרוד. וכשנגיע לפולין גדול או ללובלין או לווהלין או לכל קהילה יהודית אחרת- יקבלו אותנו בזרועות פתוחות, ונוכל שוב לשבת וללמוד, כמו בימים הטובים מפעם....", אני לא יודע למה אני אומר לו את זה, כשאני בעצמי לא מאמין במה שאני אומר.
הוא מרים אליי עיניים זקנות, שבעות ימים, שותק את כל מה שיש לו לומר. ואני נבהל לגלות כמה דומות העיניים האלו לעיניים של הילדה הקטנה שצועדת איתנו ברגליים רזות, כושלות. וההבדל ביניהם, למרבה החרדה, הוא למעלה מ40 שנה.
"שמעתי שרבי שלמה לוריא הוציא ספר", נשמע פתאום קולו הצרוד משתיקה של ישראל מאיר.
"מה?" אני מסתובב אליו, לא מבין מאיפה זה בא לו פתאום.
"רבי שלמה לוריא. בן דוד של אמא שלי. הוא הוציא ספר על... לא יודע. אבל זה חייב להיות משהו גאוני ממש, לא? הוא גדול עולם", העיניים של ישראל מאיר לא ממוקדות, ואני תוהה כמה הוא יודע על מה שהוא מדבר.
"הוא באמת הוציא ספר", אומר אברהם אשר, ניצוץ קטן של קורת רוח נדלק בו, נכבה כמעט מייד.
"באמת?!" הוא מצליח להלהיב גם אותי, קצת.
"כן. וזה ספר מדהים! וגם רבי משה איסרליש בתהליכי כתיבת ספר, אני יודע", ישראל מאיר מתעורר לחיים, מתאר, בלחיים שהופכות ורדרדות, איך הוא שמע על כך לפני שהגיעו גלים נוספים של פרעות שלקחו איתם את ארבעת אחיו ואחיותיו הנותרים.
"חייב להיות שהוא כבר גמר את הספר, לא?", שואל חיימק'ה, פעם אברך משי, היום משהו שדומה לשבר כלי.
"הלוואי", אני ממלמל, מביט על הדרך הבלתי סלולה בה אנחנו צועדים כבר ימים על גבי ימים, מורעבים, מותשים, צמאים ומשוועים למעט חום של קהילה יהודית וקצת מרק, אם אפשר.
"מה הלוואי?" מתיז פתאום יהושע, קטן ממני בחודשיים בלבד, ועבר לא פחות ממני. "מה יעזור לך ספר אם הראש שלך לא פתוח ללמוד! לא ראיתי גמרא כבר לאיודע כמה זמן, בסדר? ועכשיו אתה רוצה לפתוח ספר שגדול עולם כתב, ועוד להבין, מה?" הלעג שלו מסווה מרירות ועצבות אינסופית, ואני רוצה לבכות בשבילו. בשביל כולנו.
המשך הדרך לא פחות קשה.
אנחנו לא מדברים עוד על הספרים של גדולי העולם שבדור, כן מהרהרים בעתידנו.
"אתה חושב שיש לנו סיכוי באמת להצליח ללמוד משהו עוד?" שואל אותי יהושע בקול אבוד.
"אני לא יודע", אני לוחש בכאב, לוחץ את ידו בפרץ של רגש שלא ברור לי מספיק. "אני לא יודע".
