קינה לחברה שבורה

[נשוי טרי]

אֵיכָה… אֵיכָה נֶחְרַב הַלֵּב,
כָּל יוֹם בְּשׂוֹרָה — וְכָל בְּשׂוֹרָה חֶרֶב.
כָּל יוֹם דְּמָעָה נוֹסֶפֶת,
וְכָל דְּמָעָה — מַעְמִיקָה אֶת הַסֶּדֶק.
עַל תִּינוֹקוֹת… עַל טְהוֹרִים,
שֶׁעֲדַיִן לֹא אָמְרוּ “אַבָּא”, לֹא קָרְאוּ “אִמָּא”,
רַק נָשְׁמוּ — וְזֶה הָיָה כָּל שִׁירָם,
וּבְרֶגַע… נִדְמַם הַשִּׁיר.
אֵיכָה חֶדֶר שֶׁמָּלֵא הָיָה מַבָּט,
נִמְלָא עַכְשָׁיו שְׁתִיקָה.
עֲרִיסָה שֶׁהָיְתָה “בְּרֵאשִׁית” —
נֶהְפְּכָה לִ“סוֹף” בְּלִי הַרְגָּשָׁה.

הוֹסִיפוּ עוֹד דֶּמֶע עַל הַדֶּמֶע:
דְּרִיסַת יֶלֶד בְּיָמִים שֶׁהַלֵּב מִמֵּילָא רָצוּץ.
כְּבִישׁ קַר, בַּרְזֶל קָשֶׁה,
וְיֶלֶד רַךְ… שֶׁנִּשְׁבַּר.
אֵיכָה יֶלֶד שֶׁיָּצָא לַחַיִּים,
נִקְטַף בְּלֹא עֵת — בְּלֹא סִימָן.
וְהַבֵּית צוֹעֵק: “מִי יַחֲזִיר?”
וְאֵין מַשִּׁיב.

וְעַל בָּחוּר… בָּחוּר שֶׁנָּפַל בַּהֲמוֹן,
בֵּין רַגְלַיִם וּבֵין דְּחִיקוֹת,
בֵּין זַעֲקַת דּוֹר לְגְזֵרָתוֹ,
וְהוּא — בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ… וְנִשְׁמַט.
אֵיכָה סֵפֶר שֶׁנִּשְׁאַר פָּתוּחַ,
וְהַדַּף עוֹד לַח — מִדִּמְעוֹת.
אֵיכָה בָּחוּר שֶׁכֻּלּוֹ תְּפִלָּה,
נֶעֱשָׂה “כּוֹתֶרֶת” — וְהַלֵּב נִקְרָע.

וְהִנֵּה… יֵשׁ צַעַר שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לַצַּעַר,
כְּשֶׁדָּם נְקִי נִשְׁפָּךְ בַּדְּרָכִים —
מִי רָץ? מִי מִתְרַעֵם? מִי נִזְעָק?
אֵיכָה יֵשׁ מֵתִים שֶׁאֵין לָהֶם דּוֹבֵר,
וְתְאוֹנוֹת שֶׁכְּאִלּוּ נֶאֱמְרוּ עֲלֵיהֶן: “כָּךְ הַחַיִּים”…
וְהָרְשׁוּיוֹת מַבִּיטוֹת — וּמַמְשִׁיכוֹת,
כְּאִלּוּ יֶלֶד שֶׁנִּדְרַס — הוּא רַק מִסְפָּר בַּדּוּ"חַ.
אֵיכָה נוֹפֵל יֶלֶד — וְאֵין רַעַשׁ,
אֵיכָה נִשְׁפָּךְ דָּם — וְאֵין מַנְהִיג קָם,
אֵיכָה יֵשׁ אֵם שֶׁקּוֹבֶרֶת,
וְאֵין אַף אֶחָד שֶׁנוֹשֵׂא עִמָּהּ.

וּמִנֶּגֶד… כְּשֶׁתִּינוֹקוֹת נִפְטָרִים בִּגְזֵרַת שָׁמַיִם,
דְּבָרִים נִסְתָּרִים שֶׁאֵין לָאָדָם הַשֵּׂג,
אָז הָעוֹלָם מִתְעוֹרֵר בְּפֶתַע פִּתְאוֹם,
וְהַקּוֹלוֹת נִשְׁמָעִים בִּלְשׁוֹן חַדָּה כְּסַכִּין.
אֵיכָה דָּמֵנוּ מִתְנַפֵּחַ בְּכֹתֶרֶת,
רַק כִּי שְׁמֵנוּ “חֲרֵדִים”…
אֵיכָה דִּמְעָתֵנוּ נַעֲשֵׂית נִסּוּי לַצִּבּוּר,
וְהַצַּעַר הַטָּהוֹר — נִמְכָּר בְּשׁוּק.
אֵיכָה מַגְדִּילִים אֶת הַשּׁוֹנִי,
מַנְפִּיחִים אֶת הָרָעָשׁ,
לֹא מִפְּנֵי שֶׁאִכְפַּת לָהֶם מִתִּינוֹק,
אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאִכְפַּת לָהֶם מִי אֲנַחְנוּ.
וְאָנוּ — בֵּין הַקְּבוּרוֹת לַכּוֹתֶרֶת,
בֵּין הַשְּׁבָרִים לַפִּרְשָׁנוּת,
אוֹחֲזִים בַּאֱמוּנָה,
וְכֹבְשִׁים דְּמָעוֹת שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם…
שְׁמַע קוֹלֵנוּ הַנִּשְׁבָּר.
אֲנַחְנוּ לֹא מְבַקְשִׁים כָּבוֹד,
לֹא מְבַקְשִׁים נִצָּחוֹן,
רַק שֶׁיּוּרַד הַצַּעַר מֵעַל עַמְּךָ.

וְאִם זֶה גְּזֵרָה — חוּס עָלֵינוּ,
וְאִם זֶה נִסָּיוֹן — תֵּן כֹּחַ,
וְהָפֵךְ לָנוּ אֶת הָאֵבֶל לְשִׂמְחָה,
וְאֶת הַצַּעַר הַזֶּה — לִגְאֻלָּה בִּמְהֵרָה.

 

[נשוי טרי]

מקפיץ

 

[דודה]

דמעות.
צמרמורת.
קינה עצובה וכואבת.
תמיהה עוצמתית ונוקבת.