קיר בגן

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני צריכה רעיון לקיר בגן בנות בו ישימו את הפתקים שנשלחים מהבית- מעשים טובים וכו
אני רוצה משהו שיהיה לכל בת בנפרד + השם שלה
ורעיון חמוד לכיתוב על הקיר
יש למשהו???????
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אצלינו שמנו דליים קטנים עם תמונות הבנות וכל אחת ממלאה את הדלי שלה.
על בסיס הרעיון שאומר שכל אחת היא דלי שאפשר למלאות עם מחמאות ומילים טובות.
כך לקחנו את הרעיון לפתקים טובים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אצלינו שמנו דליים קטנים עם תמונות הבנות וכל אחת ממלאה את הדלי שלה.
על בסיס הרעיון שאומר שכל אחת היא דלי שאפשר למלאות עם מחמאות ומילים טובות.
כך לקחנו את הרעיון לפתקים טובים.
צריכה עוד רעיונות בסגנון או אפילו רק כיתוב חמוד עליו אוכל להתבסס
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
עשינו פעם מלוא הלב נחת.
מלא לבבות קטנים עם שמות והילדות שמו בפנים אחרי שקראנו שמנו בלב גדול באמצע שהיה משקף...
תנסי לדמיין איזה מלא הוא היה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אנחנו עשינו על דלת עננים גדולים וטיפות יורדות (עם קרטון של קורנפלקס צבוע בגואש ושקף)
למטה היה דשה גזור מחתיכת דשא סינטטי שהייתה בגן והיה כתוב טיפה של נחת
מדי פעם רוקנו לקופסא גדולה של כולם ביחד
בסוף שנה עשינו לכל אחת ואחד ספרון נחת
האמהות מאוד אהבו..
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא ממש רעיון
אבל...

כשבוע לפני ראש השנה
קבלנו מעטפה על שם בתי בת השלוש - מהגננת של השנה שחלפה
ובמעטפה חוברת מוזהבת ובתוכה כ-ל הפתקים הטובים שנשלחו בשנה שחלפה
שיהיה לנו מעשים טובים להגיע איתם לראש השנה...

ההתרגשות הייתה בעננים!!!

(ואם כבר הודעה אז עוד טיפ קטן
הגן של אמא שלי סובב סביב כבשים ורועי צאן שציירה @מלכי וולף האלופה
אז לרועי צאן מחוברות כוסיות שקופות ובהן הפתקים
הטיפ הוא כמובן על הדמויות האחידות, וגם על הכוסות...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה