שיתוף - לביקורת קפה שחור

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה היה לילה לח. הלחות הייתה חזקה כל כך, עד שכשהן חזרו הביתה, היו זגוגיות המשקפיים שלהן מלאות אדים. "איחרתם", כמו תמיד היא חיכתה להן, ישובה על הכורסא הברודה ומנמנמת קלות. שער ראשה היה פרוע במקצת, ושיווה לה מראה מרתיע במעט יותר משהייתה גם ככה. "סליחה, דודה" היא מלמלה בשקט, משפילה את ראשה הנמוך בלאו הכי. אחותה הגבוהה נחפזה למטבח, מותירה אותה, כמו תמיד, להתעמת לבדה מול הדודה הנזעמת. אבל האחרונה לא הייתה פנויה הלילה להתנצלויות. "לילה מבורך, שיהיה לכן" קראה לעברן בעת שחרקו פסיעותיה על המדרגות המחלידות, המובילות לקומה השנייה, "ובפעם הבאה, כבדנה קצת יותר את האישיות שגידלה אתכן מיום עומדכן על דעתכן". היא הניפה את דלת הברזל הכבדה שבסוף מעלה המדרגות, וטרקה אותה בחבטה, מותירה את הנמוכה בחברת מילות הסליחה החרישיות ששיגרה לחלל, ואת הגבוהה בחברת כוס הקפה הרחבה שלה, בוחשת ובוהה. הנמוכה ליטפה בעדינות את תלתליה הבהירים, מסלקת מהן אגלי לחות מרדניות. מסדרת פסוקת בשערותיה בהיסח הדעת, אגב מסדרת את מחשבותיה בטור עורפי. אחר פנתה למטבח, ובחנה את תוכנו הדל בעיני השקד שלה. אישוניה התמקדו בדמות התמירה שישבה של הכסא שבור הרגל, בוחשת קפה שחור. "סליחה, אתי" מלמלה הנמוכה לעבר הדמות שלא הועילה להרים לכבודה את ראשה, "לא הייתי צריכה לעכב אותך. זאת אשמתי". היא נאנחה קלות, אחר סובבה את עורפה ופנתה לקיטון השינה שבקצה הסלון. גם היא, וגם אחותה שהתענגה על קפה שחור, מריר ובוצי, ללא סוכר שנעדר מביתן כבר שבועות אחדים, ידעו שזאת לא אשמתה, לעולם ומעולם זו איננה אשמתה. אבל תמיד, תמיד זאת היא שתתנצל, שתיקח אחריות. שתתקן, שתמזער נזקים. בשקט. מבלי שאף אחד ידע מה באמת קרה שם. וכולם, בצדק, יאשימו אותה. את המודה באשמה.

עכשיו בהתה המודה באשמה בשמיכת הבד הזולה שנחה למרגלותיה. העבירה את ידה הכחושה על פני החורים הרבים שקישטו אותה, ואם לדייק, על פני חתיכות הבד שקישטו את הכלום הריק. היא חייכה אליהן חיוך שרק אנשים כמוה יכלו לחייך, ושקעה בשינה עמוקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
זה פשוט... אין לי מילים

הערה קטנטונת:
אולי היה כדאי לחלק לפסקאות, זה היה מקל על הקראיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
זה פשוט... אין לי מילים

הערה קטנטונת:
אולי היה כדאי לחלק לפסקאות, זה היה מקל על הקראיה.
תודה רבה!
תודה על ההערה הנכונה
יש אפשרות לערוך את הפוסט?
משתמש חדש
כאן על הצג בוודאי שזה הרבה יותר נח, אבל אם זה היה מודפס, בספר למשל, אני מניחה שכן מקובל לכתוב בצורה כזאת (?) תקני אותי אם טועה
יש בזה משהו יותר זורם, אין כל כך מקומות בטקסט שדורשים פסקה חדשה
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כאן על הצג בוודאי שזה הרבה יותר נח, אבל אם זה היה מודפס, בספר למשל, אני מניחה שכן מקובל לכתוב בצורה כזאת (?) תקני אותי אם טועה
יש בזה משהו יותר זורם, אין כל כך מקומות בטקסט שדורשים פסקה חדשה
לדעתי גם בטקסט מודפס לא מקובל כל כך לכתוב ככה.
הטקסט אמור להיות מפוסק כראוי, כולל אנטרים במקומות הדרושים.
מאוד קשה לקרוא קטע כשהוא בא ברצף כזה של מילים בלי הפסקות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מעלה שוב מפוסק, את הטקסט המלא

ב"ה

-פרולוג-

זה היה לילה לח. הלחות הייתה חזקה כל כך, עד שכשהן חזרו הביתה, היו זגוגיות המשקפיים שלהן מלאות אדים.

"איחרתן", כמו תמיד היא חיכתה להן, ישובה על הכורסא הברודה ומנמנמת קלות. שער ראשה היה פרוע במקצת, ושיווה לה מראה מרתיע במעט יותר משהייתה גם ככה.

"סליחה, דודה" היא מלמלה בשקט, משפילה את ראשה הנמוך בלאו הכי. אחותה הגבוהה נחפזה למטבח, מותירה אותה, כמו תמיד, להתעמת לבדה מול הדודה הנזעמת. אבל האחרונה לא הייתה פנויה הלילה להתנצלויות.

"לילה מבורך, שיהיה לכן" קראה לעברן בעת שחרקו פסיעותיה על המדרגות המחלידות, המובילות לקומה השנייה, "ובפעם הבאה, כבדנה קצת יותר את האישיות שגידלה אתכן מיום עומדכן על דעתכן".

היא הניפה את דלת הברזל הכבדה שבסוף מעלה המדרגות, וטרקה אותה בחבטה, מותירה את הנמוכה בחברת מילות הסליחה החרישיות ששיגרה לחלל, ואת הגבוהה בחברת כוס הקפה הרחבה שלה, בוחשת ובוהה.

הנמוכה ליטפה בעדינות את תלתליה הבהירים, מסלקת מהן אגלי לחות מרדניות. מסדרת פסוקת בשערותיה בהיסח הדעת, אגב מסדרת את מחשבותיה בטור עורפי. אחר פנתה למטבח, ובחנה את תוכנו הדל בעיני השקד שלה. אישוניה התמקדו בדמות התמירה שישבה של הכסא שבור הרגל, בוחשת קפה שחור.

"סליחה, אתי" מלמלה הנמוכה לעבר הדמות שלא הועילה להרים לכבודה את ראשה, "לא הייתי צריכה לעכב אותך. זאת אשמתי".

היא נאנחה קלות, אחר סובבה את עורפה ופנתה לקיטון השינה שבקצה הסלון.

גם היא, וגם אחותה שהתענגה על קפה שחור, מריר ובוצי, ללא סוכר שנעדר מביתן כבר שבועות אחדים, ידעו שזאת לא אשמתה, לעולם ומעולם זו איננה אשמתה.

אבל תמיד, תמיד זאת היא שתתנצל, שתיקח אחריות. שתתקן, שתמזער נזקים. בשקט. מבלי שאף אחד ידע מה באמת קרה שם. וכולם, בצדק, יאשימו אותה. את המודה באשמה.

עכשיו בהתה המודה באשמה בשמיכת הבד הזולה שנחה למרגלותיה. העבירה את ידה הכחושה על פני החורים הרבים שקישטו אותה, ואם לדייק, על פני חתיכות הבד שקישטו את הכלום הריק. היא חייכה אליהן חיוך שרק אנשים כמוה יכלו לחייך, ושקעה בשינה עמוקה.



-א-

המכונית הכחולה נסעה במהירות גבוהה על הכביש הריק, בעוד טור מכוניות אינסופי מזדחל בנתיב הנגדי. לפתע, כמו משום מקום, הופיעה מכונית אדומה מדגם חדיש, עוקפת את המכונית הכחולה, מבצעת סטייה מסוכנת שמאלה ופוגעת בחבטה מצמררת בטור המכוניות.

המכוניות התהפכו על הכביש בקול מחליא, וצעקה רמה נשמעה: "אריאל, גש הנה מותק!".

המותק קם מרצפת החדר שלו, משגר חיוך מתנצל לחברו שישב שם, מסדר את המכוניות שהתהפכו מחדש במקומותיהן בכביש.

צאתו הפתאומית של חברו דווקא לא מפריעה למוטי. להפך. כעת יוכל לחקור קצת יותר מקרוב את החלק התחתי של המכונית החדשה, הכחולה והנחשקת. אריאל הוא קצר הרוח שמופיע בפני אימו, מצר על המשחק, שנגדע באיבו. על פניו, הוא אינו מראה דבר מן התחושות הללו. חיוך גדול מכסה את פניו, והוא רץ, נופל לזרועותיה בחיבוק גדול.

"אריאל מותק" לחשה אל הילדון החבוק בזרועותיה "תוכל להביא לי כוס מים מן המטבח?"

אריאל הזדקף מיד, מותח את כתפיו אחור. "מיד, אמא!" קרא ורץ אל המטבח. אחר מלא שלשה כוסות מים. את הראשונה הגיש לאמו בחיוך גדול, ואת השניים הנותרות לקח עמו אל חדרו. שיהיה לו ולמוטי. זה מצמיא נורא לשחק במכוניות, בטח אם הן חדשות ומלהיבות.

"תגיד" שואל אותו מוטי בפרצוף רציני, בעת שהוא לוגם מכוס המים הקרים שבידו "זה לא מציק לך, שאמא שלך כל רגע קוראת לך לדבר אחר? מה, היא ילדה קטנה שלא יכולה להסתדר לבד? ולמה אתה מחייך ושמח כשאתה רץ אליה?".

אריאל נתן בו מבט ממושך, שמבוגרים היו אומרים עליו שהוא למוד סבל וצער. אבל מוטי הוא ילד. בסך הכל ילד. ואריאל צריך להסביר לו כל דבר.

"תראה.." הוא פותח בשקט, מסיע את המכונית האדומה קדימה ואחור "אתה יודע שאמא שלי מאוד עצובה מאז שאבא שלי, אאאה, נסע מכאן, ואני גם חושב שהיא קצת חולה בגלל זה".

הוא הרים את ראשו מהמכונית האדומה, מבקש לבחון את מידת הבנתו של בן שיחו. אבל מוטי רק בהה בו.

נו בטח, חלף הרהור במוחו של אריאל. למוטי אין אבא שלפני המון זמן החליט לקום ולעזוב את הבית שלו. את אשתו ואת הילד הקטן שלו. לו יש אבא, אמא, ושלושה אחים גדולים שמפנקים אותו. לי אין.

אריאל תפס את הכוס הריקה שלו וכיווץ אותה בכאב ובזעם. "אז זהו" הוא מחץ את הכוס עד שנשברה "אז אני משתדל לשמח את אמא שלי כמה שאני יכול, מבין?".

מוטי הנהן בשקט, ואריאל היה משוכנע שהוא לא הבין. רק חיים מבין. והמחשבה עליו גרמה לקצת רוגע לחדור לליבו הקטן. "עזוב, מוטי" הוא שמט את הכוס השבורה ותפס במכונית הראשונה שתפסה ידו "בוא נמשיך לשחק, גם ככה כבר שום דבר לא משנה".

מוטי שמח על סיומה של השיחה הכבדה, ונסחף במהירות ובהתלהבות אל המשחק. אריאל אך בקושי הצטרך למשחקו הסוער. הבנה כאובה חדרה למוחו, מדגדגת את התודעה ומגרדת אותה.

הוא לעולם, לעולם לא יוכל עוד לשחק בשחרור כזה כמו מוטי. לעולם לא. והכל בגלל אבא. למה הוא עשה להם את זה? באחת הוא קם, בועט ברגלו במכוניות המסודרות. טור המכוניות נהרס ברגע, ואלו עפו לכל עברי החדר, מפילים ושוברים בדרכם חפצי נוי עדינים.

מוטי בהה בו המום, אבל זה לא היה אכפת לו. "לא רוצה!" הוא צרח, ליתד דיוק צווח, משתולל ובועט בכוח במכוניות האומללות. "לא רוצה לשחק איתך יותר! למה לך יש ולי אין אבא, אה? ולמה אתה לא מבין את זה??"

*

הוא תופך בעדינות באצבעותיו הארוכות, המושלמות, על אדן העץ הרחב שבתחתית החלון הענק שבקיר משרדו. הוא צפה בהנאה בנוף עוצר הנשימה של הרחובות הסואנים כפי שניבטו מחלון גורד השחקים, והניח לעצמו להיסחף לרגע בזיכרונותיו.

מאז שהיה ילד, ואחר כך נער ובחור, אצבעותיו המחוטבות הבהירו דבר אחד לכל מי שרק התבונן אותן. כולם אמרו שהוא נועד להיות פסנתרן דגול. מוזיקאי מחונן.

אילו רק לא יבחר להמשיך בלימודי המשפטים המשמימים.

אבל הוא בחר בהם, נוטש את פסנתר הכנף היקר, מחופה העץ הלבן, להזדקן בכבוד בבית הוריו, בעוד הוא מתגורר במעונות הסטודנטים, ומתקדם בהצטיינות בלימודי המשפטים שכה אהב.

כמו בכמעט כל תחום שנגע בו, גם בלימודי המשפטים הוא זכה להצלחה מטאורית. משרד עורכי הדין המהודר שניהל בכוחות עצמו שנתיים בלבד לאחר גמר לימודיו היווה ההוכחה החותכת ביותר לכך.

הוא העביר את ידו מעל פניו, כמו מבקש לעצור את פרץ הזיכרונות. הוא טפח לעצמו בסיפוק עצמי על הכתף, ואחר צבט את לחיו, מנהג ילדות נושן שנהג בו כל אימת שביקש להתרכז. התיק הכבד שקיבל לטיפולו אמנם היה כרוך בכבוד רב, אך הוא דרש אחריות ומסירות רבה. זאת עוד קודם שנדבר על הסיכונים. מוטב שיתרכז בו.

הוא ניתק את עצמו באנחה מן הנוף המפעים שכה אהב ומזיכרונות הילדות, והתיישב באדנותיות על כיסא העור המרופד אדום. צלצול המצילה גרם לו לקפוץ בבהלה קלה מכיסאו, אך הוא צנח לתוכו כשנזכר שהוא הזמין את ג'ונסון על מנת לדון עמו בעניין בוער. הוא לא אהב את ההפרעה, במיוחד לא לאחר שהצליח לאסוף את עצמו, אך אישר במילים ספורות את כניסתו של ידידו.

אבל לבוש השחורים שנכנס לחדר מבלי להשמיע כל רחש, לא היה ג'ונסון. למעשה, ג'ונסון כהה העור מעולם לא לבש שחורים. אפילו לא כשאמו נפטרה. ומעולם, מעולם לא חבש כובע גרב ונשא נשק מאיים בזרועותיו.

מעולם גם לא נעץ מזרק, מלא בחומר שקוף וקטלני, אל תוך וורידו של ידידו הטוב.

ולכן, מעולם לא גרם לו לשקוע בשינה עמוקה כל כך כמו זו ששקע בה עכשיו. שינה ממנה לא יקיץ לנצח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מהמם, כמו שציפיתי.;)
המכונית הכחולה נסעה במהירות גבוהה על הכביש הריק, בעוד טור מכוניות אינסופי מזדחל בנתיב הנגדי. לפתע, כמו משום מקום, הופיעה מכונית אדומה מדגם חדיש, עוקפת את המכונית הכחולה, מבצעת סטייה מסוכנת שמאלה ופוגעת בחבטה מצמררת בטור המכוניות.

המכוניות התהפכו על הכביש בקול מחליא, וצעקה רמה נשמעה: "אריאל, גש הנה מותק!".
:LOL:
קצת ניתוח שלי:

הקטע עם אריאל נוגע ללב, למרות שאריאל חושב קצת יותר כמו מבוגר, אולי כדאי להפוך את אותם מחשבות / מסקנות / תובנות שלו ליותר ילדותיות. בכל אופן הוא ילד.

הפסנתרן (שלא הוזכר שמו) מרגיש כמו קרבן תמים לאיזה מזימה שפלה. (משערת שגם הפרולוג ותחילת הפרק קשורים אליה) זה האקשן בסיפור. מה שאהבתי שלא פתחת את הקטע עם דמות שחורה שחודרת לחדר וכו' ז"א לא איזה סצנת אימה קלאסית, אלא נתת להתחבר אל הדמויות. האוירה היא שלוה שנקטעה באחת.

וסתם ככה שינית קצת את הפרולוג, לא? (חוץ מהפיסוק) נראה לי שהדגשת יותר את האופי והאפיון של הדמויות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מהמם, כמו שציפיתי.;)

:LOL:
קצת ניתוח שלי:

הקטע עם אריאל נוגע ללב, למרות שאריאל חושב קצת יותר כמו מבוגר, אולי כדאי להפוך את אותם מחשבות / מסקנות / תובנות שלו ליותר ילדותיות. בכל אופן הוא ילד.

הפסנתרן (שלא הוזכר שמו) מרגיש כמו קרבן תמים לאיזה מזימה שפלה. (משערת שגם הפרולוג ותחילת הפרק קשורים אליה) זה האקשן בסיפור. מה שאהבתי שלא פתחת את הקטע עם דמות שחורה שחודרת לחדר וכו' ז"א לא איזה סצנת אימה קלאסית, אלא נתת להתחבר אל הדמויות. האוירה היא שלוה שנקטעה באחת.

וסתם ככה שינית קצת את הפרולוג, לא? (חוץ מהפיסוק) נראה לי שהדגשת יותר את האופי והאפיון של הדמויות.
מהמם, כמו שציפיתי.;)

:LOL:
קצת ניתוח שלי:

הקטע עם אריאל נוגע ללב, למרות שאריאל חושב קצת יותר כמו מבוגר, אולי כדאי להפוך את אותם מחשבות / מסקנות / תובנות שלו ליותר ילדותיות. בכל אופן הוא ילד.

הפסנתרן (שלא הוזכר שמו) מרגיש כמו קרבן תמים לאיזה מזימה שפלה. (משערת שגם הפרולוג ותחילת הפרק קשורים אליה) זה האקשן בסיפור. מה שאהבתי שלא פתחת את הקטע עם דמות שחורה שחודרת לחדר וכו' ז"א לא איזה סצנת אימה קלאסית, אלא נתת להתחבר אל הדמויות. האוירה היא שלוה שנקטעה באחת.

וסתם ככה שינית קצת את הפרולוג, לא? (חוץ מהפיסוק) נראה לי שהדגשת יותר את האופי והאפיון של הדמויות.
תודה רבה!
תודה על הביקורת המפורטת!

בקשר לאריאל, הוא ילד חכם ורגיש, אם כי מסכימה שניתן לכתוב את המחשבות שלו בצורת חשיבה קצת יותר ילדותית
אילו מחשבות שלו למשל נראו לך בוגרות מדי?

תודה על ההארה עם הפסנתרן

ולא, חוץ מתיקון שגיאה דקדוקית אחת ופיסוק לא נגעתי בפרולוג
מדהים איך שהפיסוק נותן אופי לכתיבה..
תיאור האופי של הנמוכה נכנס לפסקה אחת, אולי זה גם מה שגרם לזה לבלוט יותר
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
בקשר לאריאל, הוא ילד חכם ורגיש, אם כי מסכימה שניתן לכתוב את המחשבות שלו בצורת חשיבה קצת יותר ילדותית
אילו מחשבות שלו למשל נראו לך בוגרות מדי?
זה-

אריאל נתן בו מבט ממושך, שמבוגרים היו אומרים עליו שהוא למוד סבל וצער. אבל מוטי הוא ילד. בסך הכל ילד. ואריאל צריך להסביר לו כל דבר.
נראה לי שילד לא אמור לחשוב על בני גילו שהם בסה"כ ילדים למרות שהוא בוגר.
נו בטח, חלף הרהור במוחו של אריאל. למוטי אין אבא שלפני המון זמן החליט לקום ולעזוב את הבית שלו. את אשתו ואת הילד הקטן שלו. לו יש אבא, אמא, ושלושה אחים גדולים שמפנקים אותו. לי אין.
ילד בד"כ לא חושב על אביו ואימו בתור בעל ואישה. בשבילו הם אבא ואמא.
אולי כדאי לשנות ל - את האמא שלו והילד החמוד שלהם - או משהו כזה.
מוטי הנהן בשקט, ואריאל היה משוכנע שהוא לא הבין. רק חיים מבין. והמחשבה עליו גרמה לקצת רוגע לחדור לליבו הקטן. "עזוב, מוטי" הוא שמט את הכוס השבורה ותפס במכונית הראשונה שתפסה ידו "בוא נמשיך לשחק, גם ככה כבר שום דבר לא משנה".
עזוב זה מילה של מתבגרים, יכול להיות שדי יותר יסתדר כאן.
הוא לעולם, לעולם לא יוכל עוד לשחק בשחרור כזה כמו מוטי. לעולם לא. והכל בגלל אבא. למה הוא עשה להם את זה? באחת הוא קם, בועט ברגלו במכוניות המסודרות. טור המכוניות נהרס ברגע, ואלו עפו לכל עברי החדר, מפילים ושוברים בדרכם חפצי נוי עדינים.
לא נראה לי שילד יודע להגדיר מהו שחרור, אולי רק לחשוב שהוא לא יוכל לשחק כמו שמוטי משחק. בלי להגדיר את התחושה שלו.

ולא, חוץ מתיקון שגיאה דקדוקית אחת ופיסוק לא נגעתי בפרולוג
מדהים איך שהפיסוק נותן אופי לכתיבה..
תיאור האופי של הנמוכה נכנס לפסקה אחת, אולי זה גם מה שגרם לזה לבלוט יותר
ואוו, באמת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
זה-


נראה לי שילד לא אמור לחשוב על בני גילו שהם בסה"כ ילדים למרות שהוא בוגר.

ילד בד"כ לא חושב על אביו ואימו בתור בעל ואישה. בשבילו הם אבא ואמא.
אולי כדאי לשנות ל - את האמא שלו והילד החמוד שלהם - או משהו כזה.

עזוב זה מילה של מתבגרים, יכול להיות שדי יותר יסתדר כאן.

לא נראה לי שילד יודע להגדיר מהו שחרור, אולי רק לחשוב שהוא לא יוכל לשחק כמו שמוטי משחק. בלי להגדיר את התחושה שלו.


ואוו, באמת?
יפה,נכון, תודה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת רק הקרקע מזכה אותך.
קטע קצת ארוך, במחילה.

רק אדם שרגליו נגעו בקרקע הקשה.
שטיפסו, אחת אחת, את כל 8,848 קומותיו של ההר.
יכול לקבל את תואר, מטפס האוורסט.

---

בהרי ההימלאיה. ממוקם לו הר.

האוורסט מתהדר ב-8,848 מטר. מקבל בידיים פתוחות טפסנים מקצועיים. ומאתגר את משתוקקי כיבוש ההר בגובה אין סופי. 7,200 אנשים נגעו בפסגת ההר. ורק בודדים מהם נרשמו כשיא.

----


אי שם, שכן לו הר. ההר ישב על הקרקע, מאכלס ב8,848 קומותיו, בתים. אנשים. חיים.

בקומה 8,801 הנוף היה עוצר נשימה. בתים נמוכים, מחופים בגגות אפורים, אכלסו משפחות. אבא, אמא. אחים ואחיות. בבית הסמוך גרו סבא סבתא. והבתים הסובבים היו של השכנים.

---

בסוף היום, בו השמש תעתע בהרים, הטילה צל ארוך. יצאה דמות מהבית. קָטַע תיל בידיה. מוכנה לחתוך את הגדר שניצב במרחק ניכר מהגג האפור.

בצעדים שקטים היא חתכה את התיל, משתוקקת לראות את הנוף. להביט מלמעלה על הקרקע.

את הנוף, היא לא ראתה באותו יום. וגם לא בימים הבאים. אבאאמא שגילו אותה, הרחיקו את הגדר מהקצה. שומרים עליה בציפורניים. שורטים אות הדמות כל פעם שניסתה, שוב. להתקרב לקצה.

---

ביום אפרורי אחד, כשלילה עטף את הבתים, נותן לירח להסתתר. דלת קלופה בקצוות נפתחה באיטיות. רעש הטריקה עומעם מאחורי צווחת עורב. קולות של טבע לא הפריעו לדמות להמשיך הלאה בנחישות.

עיניה של הדמות לא נעה לצדדים. סומכת על החושך שיהיה לה למגן. אורות ירוקים שברחו מהצמחים שמרו שלא תמעד.

בצעדים מהססים, שנחישות שולטת בהם. התקרבה הדמות לקצה ההר. החבל שגירד את כתפיה, הזכיר לה את מטרת בואה.

היא נתנה לאור הירוק להאיר לה את הקרקע. לחפש יתד יציב מספיק, כדי להשחיל אותו בקרקע הקשה. לחקוק פעם ראשונה פסיעה לכיוון הקצה.

את החבל היא קשרה בזריזות, לא רוצה לחכות לקרני השמש לבלבל אותה.

כוכב חצוף שהביט בה, יכל היה לראות את המבט המצועף שהלבישה על פניה, את הראש שלא הסתובב אחורנית. ואז, במהירות שהדחיקה את הכוכב חזרה לעלטה. הדמות נאחזה בחבל. בידיים חשופות.

היתד לא הצליח לראות את נחיתתה המרשימה כשנגעה בקרקע. בעור שהתקלף, בדם שלא הפסיק לנזול. אי אפשר לשפשף ידיים חשופות בחבל בלי לצפות לכאב.

מצב הידיים לא השפיע על מצב רוחה של הדמות. בצעדים אטים של זר הנקלע למקום חדש. התחילה להלך בין העצים. לנסות להתרגל לחושך. צמרות העצים הסתירו את הירח שלא האיר. לא הסגירו את הכוכב שהציץ שוב.

---

שוב פעם לילה ללא ירח. הדמות לא הפגישה את ראשה בגזע העצים. חודש הספיק לה להתרגל לעלטה, לחיות אותה.

קולות משונים מתחת הקרקע אכזבו אותה. מסבירים לה שלא ירדה לסוף הצוק. כפי שחשבה.

הפתח שלא נמצא לתהום, הוביל אותה לחפש את החבל שהתווה את הדרך שלה לקרקע. הוריד אותה 8,801 קומות.

החושך התחיל לחנוק אותה. נהנה להתל בה שוב ושוב. למנוע ממנה למצוא את החבל.


שלושה לילות נוספים ללא ירח הביאו בסופם את החבל. פרום בקצוות. מעוטר בטיפות אדומות. מבט חטוף בידיה גילו לה שהפצעים הספיקו להגליד. שכחה לבדוק מהמזכרת שנשארה לה מהסוויטה בקומה העליונה.

הכאב שנגרם לה כשהפצעים הסגורים פגשו את החבל החשוף, לא הרתיעו אותה מלהיאחז בו חזק. להרים רגל. ועוד אחת.


להבין שלטפס, לא אפשרי כשמגיעים עם אותם כוחות של הדרך ללמעטה.


פעמים רבות רגליה נגעו בקומות מעל הקרקע. אך הן שלחו אותה חזרה לעצים. לחושך. הפצעים שהגלידו, נפתחו שוב כשנפגשו בחבל. יורדות לסופו.

---

כששוב פעם, הקולות מהתהום קרצו לה. רצה הדמות לחבל.

היא ניסתה להיאחז בו. אך להפתעתה, במקום שהחבל יעלה אותה, החבל ירד אליה בשריקה מהירה. צולף בה בקצהו שהיה קשור ליתד.

מספר ללא מילים על אנשי ביתה שבעטו במזכרת היחידה שהשאירה.

---

הפעם הדרך הייתה פתלתלה יותר. מאתגרת את כל החושים הלוחמניים של הדמות. לא היה לה חבל להסתמך עליו. היא נאלצה לפצוע את רגליה, ידיה, ואת ראשה שנחבט בקרקע כל פעם שנפלה ללא חבל, לעמעם את הנחיתה.

אך הפעם. לא נפלה לקרקע. רק מעידות קטנות, נמוכות.

בעיניים צורבות מאבק ההר הביטה הדמות ללמעלה. לא רואה צבעים שקישטו רקיע. רואה רק הר גבוה, גבוה. דרך ארוכה לקומת הגג, 8,848

---

יום אחד מצאה את עצמה באזור מוכר. אורות ירוקים שהאירו צמחים קרצו אליה. רעש מנוע המזגן נשמע לה מוכר.

היא חזרה הביתה.

אך במקום לרוץ לדלת העץ המתקלפת. עמדה מול יתד שבור. חצי מקל טבוע באדמה הקשה.

עיניה הדומעות הצליחו להבחין בפסיעה שטיפסה על החותמת שהשאירה. על דרכה חזרה לדלת הקלופה.

ובפסיעות קטנות, דומות לגודלן של כל אלא ששתקו כשהצליחה, שעמדו בקצה הצוק. מביטות בדאגה כלפי מטה. מחפשות את שערותיה.

בכוח הצליחה הדמות להוציא את היתד, לנער רגבי עפר שדבקו בו, היו לשורשים. את 47 הקומות שטיפסה. נפלה. ונפלה. וטפסה. עברה עם המקל. חבר דרך.


ובלילה מואר, שבו הירח חגג את גודלו המרשים. תקעה הדמות את היתד בקומת הגג.


פעמים רבות הצליחה הדמות להגיע לשם. להנות מהתה המתוק שהוצע בבר.

אך רק הפעם, יכלה ללכת לעמדה מרוחקת. לקבל כוס קפה רותחת.

להירשם בספר של גינס. כשיא.

על טיפוס האוורסט. במלואו.
בעיר גדולה במרכז הארץ, בין רחובות צבעוניים ואיזור תעשייה אפור, שכב לו טכנאי מחשבים רזה בשם רונן במיטתו בעיניים פקוחות, ולא הביט על שום דבר מיוחד.
רונן לא היה איש מחשבות ולא הוגה דעות, אך לבו היה מלא געגוע למשהו שלא ידע לקרוא לו בשם.
בכל בוקר היה נכנס לרכבו הקטן בודק את הרשימה ונוסע אל האנשים שהזמינו שירות, לפי סדר הידוע רק לו, בעצם גם לו לא.
הוא היה דופק בדלת ”רונן הטכנאי”, מכריז ולוחץ על הידית עוד לפני שקראו לו להכנס. היה מבקש קפה, יושב מול המחשב הסורר ומנסה תוך כדי עבודה לדלות עובדות על אופיו של המשתמש. בצהריים היה עוצר בקפה נאמן לארוחת צהריים שכולה סוכרים, שומנים וקמח לבן. את רגליו הניח תמיד על המושב שמולו עד שהמוכרת הצעירה אמרה לו ”אדוני” והוא מיהר להוריד אותם ולנגב את סנטרו מאבקת הסוכר. הוא היה חבר של אבא שלה עוד מנווה שאנן, בימים העליזים של חיפה.
בלילות היה רונן יושב ליד חלונו ומביט באורות הכרך הנשברים אל הגגות, מצטעקים במילים חסרות משמעות.

הבוקר הזה רונן לא ילך לעבודה.
כי...
לא יודע כי ככה.
הוא שלח יד ארוכה אל חבל התריס ולא הגיע אליו.
הוא דחף את עצמו, גופו יוצא באלכסון גמיש מן המיטה, ואצבעותיו נמתחות עד שמוצאות את החבל.
התריס ירד עד הסוף.
בדיין בקע אור מהצדדים, ופסי אבק מסתחררים חצו את החדר האפל.
רונן משך את עצמו בחזרה מתחת לשמיכה נתפס ברהיטים שונים ותחב את ראשו מתחת לכר.
הוא לא היה עייף בכלל אבל נרדם מרוב שממון.

שנתו היתה טרופה,
לרגע נפל לתוך חלום צלול, ראה את עצמו הולך בדרך שלא הכיר. עצים אדומים צמחו סביבו, וענפיהם לטפו את ראשו ברכות של צמר גפן. הוא הגיע למדרגות שעולות היישר לשמיים, מדרגות צרות ללא מעקה, וקול דיבר אליו, אמר לו דברים שהוא לא שמע מעולם כמותם.
אחר כך ירדו השמיים לאיטם במדרגות הצרות, צעד צעד, בזהירות, ונצבו לפניו כחולים וילדותיים, כמו שמיים בספר לפעוטות.
ורונן רצה לחבק אותם אך גילה שאין לו ידיים, הוא שמע את הקול קורא אליו אם הוא כבר מסכים, הוא רצה לשאול ”מסכים למה?” אך גילה שאין לו פה ואז התעורר, ומבוהל קם והלך למטבח, אולי שם ימצא תשובה.

רונן צלצל לאמא שלו וסיפר לה את חלומו, ואמא רק אמרה לו: “יש לי ביום שני תור לדוקטור שוהם”.
ורונן אמר לה: ”כן”.

באותו צהריים ישב רונן ובחש בקפהו עד שהתקרר לחלוטין, ואז הוציא את הכפית וצייר פסים לאורך השולחן טובל אותה שוב ושוב בנוזל החום, כשסיים, קם והתרחק מעט כדי לבחון את יצירתו. אחר כך יצא מהמטבח וחזר עם מצלמה.

רונן הדליק את המחשב שבחדר העבודה, הקליד את מה שהקול ההוא אמר לו הוסיף את התמונה שצילם, ושלח את כל זה במייל, לעצמו.

הוא ידע שלמרות שאינו איש מחשבה ובוודאי לא הוגה דעות, הוא יחיה את החלום הזה עד יומו האחרון.
אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו.
תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר שכל מדרגה בו בגודל אחר עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.
כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני, לא ממש יודע.
איך אני אמור בדיוק לספור אותם אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה.
בהתחשב בשעה וב'מעידה' שלי תוך כדי האזעקה כשהילדה הקטנה שלי עלי ומאחורי עוד טור ארוך של 'שכנים' מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות, מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותם כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

האירוע הסתיים!

הגענו למקלט.
ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות - מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

משום מה, כיסא המנהלים המסתובב שמישהו דאג להוריד למקלט נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת אליו.
זה הכיסא של הרב או מה? שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן, נס שלפחות 'בעל הכיסא' לא היה שם כדי לתת לו 'הרגשה טובה' ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו - 'תרגיש בנח לשבת על זה' 'זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו', ו'בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו'...

האירוע הסתיים!
כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד.

האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים ספק נפילות או סתם 'טריקת דלתות' - האופציה האהובה על האימהות שבטוחות שהן מצליחות לשכנע את הילדים שלהן שהנפילה בתל אביב שהשכן המעודכן סיפר עליה היא סתם טריקת דלת מופרעת של השכן הלא מנומס שיורד למלקט רק כדי להניח שם את הדפנות של הסוכה או כדי להוציא אותם בסוכות או כשמתחילה מלחמה.

האירוע הסתיים!
הדיון הקבוע על כמה קרובה הנפילה אם בכלל הייתה כזאת נחתם בדרך כלל בהקראה דרמטית של עדכון ראשוני ע"י יו"ר וועד הבית על כך שעד כה לא דווח על נפגעים או על נזק, בכל זאת, מה הם חושבים שם בחדר החדשות, לוקח זמן לאנשים לצאת מהמקלט ולדווח על רסיס שנפל בקרבת מקום שמתברר בסוף כצינור חלוד שהעירייה עוד לא פינתה.

אם חלילה קורה משהו דרמטי יותר, ההחלטה המשותפת היא להמתין עם זה כמה דקות ועד אז להסתפק ברמזים וסימני ידיים, את העדכונים המפורטים יעשה כל אחד בביתו לפי המדיניות שלו.

האירוע הסתיים!
ומכאן ואילך המקלט עובר לשיחה ערה על החוצפה של האיראנים להפר את שלוות החיים שלנו בפעם השביעית להיום.

הדעות במקלט כיצד נכון להגיב, הן די מגוונות. מעצירת המלחמה ללא תנאי – כי אי אפשר להמשיך ככה, והילדים יצאו משוגעים מהמלחמה הזאת, ועד - 'מצידי לגור במקלט חצי שנה העיקר שיגמרו כבר עם האיראנים האלה'.
אני בדרך כלל לא מתערב בדיונים מעין אלו, מה גם שתרחיש שבו הרמטכ"ל או אישיות ביטחונית דומה תיקלע למקלט שלנו ותשמע את העצות החכמות של השכנים שלי הוא לא ממש תרחיש ריאלי, במקום זה, אני תופס קשרים חדשים ומצטרף למשחק רביעיות משעמם עם רביעיית ילדים טרוטי עיניים.

האירוע הסתיים!
- לפחות מבחינתי, כך הכריז אחד השכנים, זה שתמיד נכנס אחרון למקלט ונשאר לעמוד, וכשנמאס לו הוא פשוט מחליט שהאירוע הסתיים.
ב99% מהפעמים הוא אכן צדק ולכן גם הצליח לגרור אחריו עוד כמה אנשים, כל זה עד לאותה אזעקה נוספת שהפתיעה גם אותו והרסה בין רגע את האמון בתחזית המרגיעה שלו, ומאז הוא עולה לבד לפני כולם, מנסה להחזיר לעצמו את האמון שאבד.

האירוע הסתיים!
ועכשיו זה אמיתי. גם השכן שלא מוריד את האוזניות מהאוזניים הנהן בראשו ואישר שאכן האירוע הסתיים!

אבל בינינו, האירוע רק מתחיל... לרדת את המדרגות היה לונה פארק לעומת הטקס הבא שמנוגד לחלוטין לחוק הכבידה, ואם חשבתי שאם אני מוריד את הילדה אז אשתי מעלה, מתברר שאשתי רוצה הפוך, היא כנראה יודעת שברגע שתבוא ההתרעה לא תהיה לי דרך למצוא אותה ולהעביר אליה את הילדה, כי בפער שבין זמן התגובה שלה לזמן התגובה שלי, אפשר להכין כוס קפה או לחילופין לרדת שלוש וחצי קומות בהליכה מהירה, והיא תמיד בוחרת באופציה השניה...

אז אתם שם ב'פיקוד העורף' שמכריזים בכזו קלות ש'האירוע הסתיים', זו לא חכמה לקחת אחריות רק על אירוע אחד קטן ונקודתי, נראה אתכם לוקחים פיקוד גם על אירועי המשנה של האירוע שתחת אחריותכם.


זהו, לעת עתה האירוע הסתיים. נכון לעכשיו.

צפו להתרעות נוספות בהמשך.
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה