הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #2
"כולם כבר בחופש". המילים מתפזרות בבית, נבלעות בטריקת דלת חזקה.
"רק אנחנו עדיין לומדים. אוף!" הוא מתלונן מיד כשחזר מהתלמוד תורה, פניו אדומות מהשמש שקפחה עליו במשך עשר דקות ההליכה אל הבית. "אני רוצה ללכת לבריכה".
"ביום שישי, צדיק". היא מוזגת לו כוס מים, מרגיעה, "כשיהיה בין הזמנים, תוכל ללכת יותר, בסדר?!"
הוא הסכים, בקושי, להמתין עד יום שישי. סופר את הימים עד אליו, ממתין בקוצר רוח להפוגה השבועית שלו.
ביום רביעי הוא כבר הכין את התיק, הכניס בגד ים, מגבת, קנה חטיפים.
ביום חמישי הוא הכניס בחיוך בקבוק מים למקרר, קורץ לתיק שכבר היה מוכן על השידה בחדרו.
"אמא, כואב לי הראש".
זו הפעם השלישית ברציפות שהיא שומעת את המילים הללו, הפעם השלישית בתוך שלושה שבועות.
עד עכשיו היא לא חשבה שיש כאן משהו מוזר, חריג. משהו שצריך להדליק נורה אדומה.
כעת כן.
בכל יום שישי בצוהריים היא שומעת את המילים הללו. רואה את בן האחת עשרה שלה שוכב על המיטה, בלי כוח, לא נע. פנים סמוקות, ידיים אוחזות ראש כואב.
כאילו שכח הילד שהיום יום שישי, לו הוא מחכה במשך כל השבוע. כאילו שכח שהוא רוצה ללכת לבריכה עם חברים, שהתיק כבר מוכן.
"אתה לא מרגיש טוב? יש לך חום?" היא התקרבה אליו, בודקת מצח סמוק, לא מגיעה לכלל החלטה. "מה אתה מרגיש?"
"יש לי בחילות". הקול שלו חלש, עיניו מעורפלות. "וכואב לי הראש".
"אתה ככה כבר כמה שבועות". היא מציינת. "מה קורה?"
הוא שותק לרגע, לוגם נשימה. "לא יודע".
היא שולחת אליו מבט ארוך, הוא מתנשף. "רוצה מים?"
הוא מניד בראשו. "חם לי". אומר, עוצם עיניים.
"רק אנחנו עדיין לומדים. אוף!" הוא מתלונן מיד כשחזר מהתלמוד תורה, פניו אדומות מהשמש שקפחה עליו במשך עשר דקות ההליכה אל הבית. "אני רוצה ללכת לבריכה".
"ביום שישי, צדיק". היא מוזגת לו כוס מים, מרגיעה, "כשיהיה בין הזמנים, תוכל ללכת יותר, בסדר?!"
הוא הסכים, בקושי, להמתין עד יום שישי. סופר את הימים עד אליו, ממתין בקוצר רוח להפוגה השבועית שלו.
ביום רביעי הוא כבר הכין את התיק, הכניס בגד ים, מגבת, קנה חטיפים.
ביום חמישי הוא הכניס בחיוך בקבוק מים למקרר, קורץ לתיק שכבר היה מוכן על השידה בחדרו.
※※※
"אמא, כואב לי הראש".
זו הפעם השלישית ברציפות שהיא שומעת את המילים הללו, הפעם השלישית בתוך שלושה שבועות.
עד עכשיו היא לא חשבה שיש כאן משהו מוזר, חריג. משהו שצריך להדליק נורה אדומה.
כעת כן.
בכל יום שישי בצוהריים היא שומעת את המילים הללו. רואה את בן האחת עשרה שלה שוכב על המיטה, בלי כוח, לא נע. פנים סמוקות, ידיים אוחזות ראש כואב.
כאילו שכח הילד שהיום יום שישי, לו הוא מחכה במשך כל השבוע. כאילו שכח שהוא רוצה ללכת לבריכה עם חברים, שהתיק כבר מוכן.
"אתה לא מרגיש טוב? יש לך חום?" היא התקרבה אליו, בודקת מצח סמוק, לא מגיעה לכלל החלטה. "מה אתה מרגיש?"
"יש לי בחילות". הקול שלו חלש, עיניו מעורפלות. "וכואב לי הראש".
"אתה ככה כבר כמה שבועות". היא מציינת. "מה קורה?"
הוא שותק לרגע, לוגם נשימה. "לא יודע".
היא שולחת אליו מבט ארוך, הוא מתנשף. "רוצה מים?"
הוא מניד בראשו. "חם לי". אומר, עוצם עיניים.
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #5
אם כן זה היה שיתוף - לביקורת ולא סיפור בהמשכיםהייי, זה לא יפה!!
חשבתי שכבר עכשיו נקרא שלוש פרקים ברצף
הבנת הנקרא...
- הוסף לסימניות
- #6
מתנצלתהייי, זה לא יפה!!
חשבתי שכבר עכשיו נקרא שלוש פרקים ברצף
מקווה להעלות את שני הפרקים עד סוף שבוע הבא... אז זה לא יימשך יותר מידי.
תודה רבה!
- הוסף לסימניות
- #7
"עם איזה חברים היית ביום חמישי?" היא מתקרבת אליו, מנסה להבין את מלמוליו השקטים.
"לא זוכר". העיניים שלו מזוגגות, אדומות, בורקות.
"מה זאת אומרת לא זוכר?" רק ממראה עיניו היא נבהלת. "מה עשית? עם מי היית?"
"חברים". הוא אומר, מסב את פניו אל הקיר.
היא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת, כמעט עד הסוף. הנייד כבר היה בידיה, אצבעותיה מחייגות מספר אחר מספר, לכל החברים של בנה הצעיר.
היא מציגה את עצמה, מגיעה במהירות לשאלה: "היית אתמול בלילה עם הבן שלי?"
התשובות כולן זהות. כן, הם היו איתו, אבל באיזה שלב כולם חזרו לבית. הבן שלה נשאר. לא יודעים עם מי, ומה עשה.
"עם מי היית?" היא שואלת שוב, דורשת לשמוע שמות, שקט עונה לה.
בערב שבת הוא לא קם מהמיטה לתפילה, גם לא לארוחה. רק בשתים בלילה הוא התעורר, והקיא. כלום.
היא חשדה.
לא רוצה לחשוד, אבל הכתובת רשומה על הקיר.
"עישנת, נכון?" היא בלעה דמעות, קרח בקולה. מכירה את הסיטואציה מבן אחר שלה, גדול יותר. כואבת שלא זיהתה את הסימנים לפני כן.
"לא". הוא מנסה לגחך. "מה הקשר?"
"עישנת עם ילדים יותר גדולים ממך". היא קובעת. "ולא משהו רגיל".
הוא מוחה: "לא נכון. למה נראה לך?!"
"כי אתה נראה ככה", היא מצביעה עליו, "כל יום שישי, החברים שלך לא יודעים איפה היית, ואני משערת מה ניסית לעשות. אבל הגוף שלך קטן. הוא לא יכול להכיל את מה שאתה מכניס לגוף". היא כואבת.
"לא קשור". הוא עוצם עיניים.
"אני לא מבינה, אתה רוצה למות?" הקול שלה רועד. "אם תגיד לנו מה קורה איתך, נוכל לעזור לך!"
הוא שותק.
"עישנת חומרים מסוכנים!" היא אומרת את זה, רוצה לזעזע אותו. את בן האחת עשרה שלה.
"די, אמא".
היא מתרחקת, זעזוע בעיניה.
היא תברר את זה.
עד תום.
"לא זוכר". העיניים שלו מזוגגות, אדומות, בורקות.
"מה זאת אומרת לא זוכר?" רק ממראה עיניו היא נבהלת. "מה עשית? עם מי היית?"
"חברים". הוא אומר, מסב את פניו אל הקיר.
היא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת, כמעט עד הסוף. הנייד כבר היה בידיה, אצבעותיה מחייגות מספר אחר מספר, לכל החברים של בנה הצעיר.
היא מציגה את עצמה, מגיעה במהירות לשאלה: "היית אתמול בלילה עם הבן שלי?"
התשובות כולן זהות. כן, הם היו איתו, אבל באיזה שלב כולם חזרו לבית. הבן שלה נשאר. לא יודעים עם מי, ומה עשה.
"עם מי היית?" היא שואלת שוב, דורשת לשמוע שמות, שקט עונה לה.
※※※
בערב שבת הוא לא קם מהמיטה לתפילה, גם לא לארוחה. רק בשתים בלילה הוא התעורר, והקיא. כלום.
היא חשדה.
לא רוצה לחשוד, אבל הכתובת רשומה על הקיר.
"עישנת, נכון?" היא בלעה דמעות, קרח בקולה. מכירה את הסיטואציה מבן אחר שלה, גדול יותר. כואבת שלא זיהתה את הסימנים לפני כן.
"לא". הוא מנסה לגחך. "מה הקשר?"
"עישנת עם ילדים יותר גדולים ממך". היא קובעת. "ולא משהו רגיל".
הוא מוחה: "לא נכון. למה נראה לך?!"
"כי אתה נראה ככה", היא מצביעה עליו, "כל יום שישי, החברים שלך לא יודעים איפה היית, ואני משערת מה ניסית לעשות. אבל הגוף שלך קטן. הוא לא יכול להכיל את מה שאתה מכניס לגוף". היא כואבת.
"לא קשור". הוא עוצם עיניים.
"אני לא מבינה, אתה רוצה למות?" הקול שלה רועד. "אם תגיד לנו מה קורה איתך, נוכל לעזור לך!"
הוא שותק.
"עישנת חומרים מסוכנים!" היא אומרת את זה, רוצה לזעזע אותו. את בן האחת עשרה שלה.
"די, אמא".
היא מתרחקת, זעזוע בעיניה.
היא תברר את זה.
עד תום.
- הוסף לסימניות
- #10
- הוסף לסימניות
- #13
- הוסף לסימניות
- #15
וואווו לוטם.
ראיתי את הסיפור עכשיו וכרגיל- בלעתי אותו בביס אחד (הוא גם קצר מאוד אז...)
נגעת בנושא שמפחיד כל אמא לדעתי....
אני חושבת שזה מגיע טיפה יותר מאוחר.... גיל העשרה הבינוני- ישיבה קטנה. בר מצווה. כזה.
הילדים בגיל 11 עדין תמימים וטיפשים יחסית- והכי-נגעלים.
אבל הגיוני לי הסיפור. מסתדר עם הדור....
יש עוד פרק??
ראיתי את הסיפור עכשיו וכרגיל- בלעתי אותו בביס אחד (הוא גם קצר מאוד אז...)
נגעת בנושא שמפחיד כל אמא לדעתי....
אני חושבת שזה מגיע טיפה יותר מאוחר.... גיל העשרה הבינוני- ישיבה קטנה. בר מצווה. כזה.
הילדים בגיל 11 עדין תמימים וטיפשים יחסית- והכי-נגעלים.
אבל הגיוני לי הסיפור. מסתדר עם הדור....
יש עוד פרק??
- הוסף לסימניות
- #16
בעז"ה יש עוד פרק נוסף.
מקווה להעלות אותו עד יום שלישי.
היום לצערי גם המצב הזה קיים...
אפילו בגיל 11 או אפילו פחות מכך.
בעז"ה.
- הוסף לסימניות
- #18
- הוסף לסימניות
- #19
יש, תודה!!
- הוסף לסימניות
- #20
ביום חמישי לאחר מכן, היא החליטה לנסות. רק לנסות, פעם אחת.
כשהוא ביקש לצאת, שמע את המילה לא. גם כשכעס, צעק ובכה.
"היום אתה לא יוצא". היתה התשובה הלקונית. "אתה זוכר מה קרה שבוע שעבר, נכון?! נראה מה יהיה מחר".
מחר, ביום שישי, הוא הרגיש מעולה, בלי זכר לילד השמוט שהיה בשבוע שעבר. הוא הלך לבריכה, יצא לתפילה, ישב בשולחן שבת, כמו כולם.
כשהגיע יום חמישי נוסף, הוא ביקש שוב לצאת, שכנע, הבטיח שהוא לא עושה שטויות. שהוא ירגיש טוב ביום שישי. הוא רק רוצה לצאת קצת עם חברים.
היא הסכימה לו.
בהסתייגות.
הוא יצא מהבית, חיוך מרוח על פניו. ראשו נע אחורה מידי כמה שניות עד שהגיע אל קצה הרחוב. שם המתינו לו חברים שלו, השכיחו ממנו זהירות.
מאחור, עמדה דמות חשוקת שפתיים, מביטה בהם. הם יותר גדולים ממנו.
הם חייכו אליו, טפחו על גבו, לחצו ידיים. התייחסו אליו כאל בן גילם. לא כאחד הקטן מהם בארבע שנים.
הציעו לו סיגריה, הוא נטל אותה ביד בוטחת. מצמיד לפה. שואף, נושף.
עשן.
הליכה של חמש דקות הובילה אותם אל בית מדיף ריחות, הם נכנסו, יצאו אחרי שתי דקות, קופסאות ביד.
"אז לאיפה הולכים?"
"אליי. הכל כבר מוכן".
הם פסעו במהירות, מדברים תוך כדי, צוחקים. לא מעיפים מבט אחור.
פסיעה אחת הכניסה אותם אל חצר קטנה, חשוכה. בין רגע הם התמקמו במעגל סביב נרגילה גדולה, נוזל שקוף שט בתוך כלי הזכוכית.
הפיה עברה מפה לפה, אחד אחרי השני, במעגל. כל אחד בתורו שואף, מפריח אדים לבנים לאוויר, מעביר הלאה.
דמות עומדת בצל, עדיין לא עברה את השער, רואה את הבן שלה, אחת עשרה שנים. טועה, ושוב. ושוב.
אין פלא שלאחר מכן כל כך כואב לו הראש.
השער לפתע מאחוריה. היא בפנים. עומדת בשקט בתוך עיגול אור. הם מבחינים בה ומשתקים באחת. ילד אחד מרים אליה עיניים. משפיל אותן.
"בוא".
הוא התרומם בשקט. שיניו נעוצות בשפתו בכוח.
החומר הכחול שנמצא במקום בו אמור להיות הטבק נשאר מאחור. היא לא בודקת מה הוא בדיוק, איך קוראים לו, ואיזה חומר זה. לא רוצה לדעת.
יודעת רק דבר אחד.
כל עוד זה יהיה תלוי בה, הילד הזה לא ייצא לבד. גם לא עם חברים.
כשהוא ביקש לצאת, שמע את המילה לא. גם כשכעס, צעק ובכה.
"היום אתה לא יוצא". היתה התשובה הלקונית. "אתה זוכר מה קרה שבוע שעבר, נכון?! נראה מה יהיה מחר".
מחר, ביום שישי, הוא הרגיש מעולה, בלי זכר לילד השמוט שהיה בשבוע שעבר. הוא הלך לבריכה, יצא לתפילה, ישב בשולחן שבת, כמו כולם.
כשהגיע יום חמישי נוסף, הוא ביקש שוב לצאת, שכנע, הבטיח שהוא לא עושה שטויות. שהוא ירגיש טוב ביום שישי. הוא רק רוצה לצאת קצת עם חברים.
היא הסכימה לו.
בהסתייגות.
הוא יצא מהבית, חיוך מרוח על פניו. ראשו נע אחורה מידי כמה שניות עד שהגיע אל קצה הרחוב. שם המתינו לו חברים שלו, השכיחו ממנו זהירות.
מאחור, עמדה דמות חשוקת שפתיים, מביטה בהם. הם יותר גדולים ממנו.
הם חייכו אליו, טפחו על גבו, לחצו ידיים. התייחסו אליו כאל בן גילם. לא כאחד הקטן מהם בארבע שנים.
הציעו לו סיגריה, הוא נטל אותה ביד בוטחת. מצמיד לפה. שואף, נושף.
עשן.
הליכה של חמש דקות הובילה אותם אל בית מדיף ריחות, הם נכנסו, יצאו אחרי שתי דקות, קופסאות ביד.
"אז לאיפה הולכים?"
"אליי. הכל כבר מוכן".
הם פסעו במהירות, מדברים תוך כדי, צוחקים. לא מעיפים מבט אחור.
פסיעה אחת הכניסה אותם אל חצר קטנה, חשוכה. בין רגע הם התמקמו במעגל סביב נרגילה גדולה, נוזל שקוף שט בתוך כלי הזכוכית.
הפיה עברה מפה לפה, אחד אחרי השני, במעגל. כל אחד בתורו שואף, מפריח אדים לבנים לאוויר, מעביר הלאה.
דמות עומדת בצל, עדיין לא עברה את השער, רואה את הבן שלה, אחת עשרה שנים. טועה, ושוב. ושוב.
אין פלא שלאחר מכן כל כך כואב לו הראש.
השער לפתע מאחוריה. היא בפנים. עומדת בשקט בתוך עיגול אור. הם מבחינים בה ומשתקים באחת. ילד אחד מרים אליה עיניים. משפיל אותן.
"בוא".
הוא התרומם בשקט. שיניו נעוצות בשפתו בכוח.
החומר הכחול שנמצא במקום בו אמור להיות הטבק נשאר מאחור. היא לא בודקת מה הוא בדיוק, איך קוראים לו, ואיזה חומר זה. לא רוצה לדעת.
יודעת רק דבר אחד.
כל עוד זה יהיה תלוי בה, הילד הזה לא ייצא לבד. גם לא עם חברים.
נערך לאחרונה ב:
