הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זוכרת את המורה ההיא, שלא גמרה להזכיר לנו בלי להתעייף: "בנות יקרות" מבטאה הכבד הסגיר את מוצאה האמריקאי. "אתן צעירות עדיין. פוסעות צעדים ראשונים בסמינר. מתרגשות מהעתיד החדש, הנוצץ והמבטיח. זכורנה רק כי שש שנות הסמינר חולפות כשש שניות".
פערנו עיניים כלא מאמינות. מסתבר שהיא התרגלה לתגובה הטבעית הזו. "כן. זה נראה לכן מוזר כעת. השנים הבאות תגשמנה זאת. תחושו זאת בעצמכן כאלפי התלמידות שקדמו לכן".
היא לא הצליחה לשכנע. בכול זאת, נרעד בי משהו. באמת הם עוברים ככה בהינף יד? ימי הנעורים העליזים, התוססים קראו לי, זרו את מילותיה לרוח.
הימים חלפו, עמוסים ומאושרים. חוגגים ימי נעורים שאין כמותן.
כמה מפתיע, חזיונה של המורה הקשישה התגשם במלואו. מסיבת הסיום חתמה סופית את שש השניות.
"מה שחשוב לי, בנות, שתיקחנה אתכם כצידה לדרך, קודם כול את התוכן, שיעורי היהדות. שיעורי ההכנה לנישואין וכל דבר טוב שקבלתם כאן". המנהלת השתתקה רגע, לוקחת אוויר. "הכול חשוב לאין ערוך. אך בקשה אישית לי אליכן, יקרות שלי. תפילות נשות ישראל פועלות גדולות ונצורות מאז ומעולם. אתן יוצאות כרגע אל העולם הגדול. משימות רבות יציפו את ימיכן. עבודה, בעל, ילדים. המון משימות כאלו ואחרות. בשטף החיים קל מאוד לצערי, לשכוח את הדבר הגדול, המקודש כל כך. תפילתה של אישה. אולי כעת זה נראה מוזר ותלוש. סמוכנה עלי שאני מדברת מניסיון של שנים. נשים אומנם פטורות מתפילה כדי להתפנות לגידול ילדיהן. אך התפילה טבועה בנו גם ללא סידור. השתדלנה להישאר מחוברות לריבונו של עולם גם במילים פשוטות. אל תוותרנה על כך. החיבור הזה יטעין אתכן בכוחות שיעמדו לכן להתמודד עם אתגרי החיים ולגדל דור ישרים מבורך".
שקט מחשמל ענה לה. תסכול ועלבון השתוללו בי. באמת. זה מה שיש לה לומר. ככה היא מעריכה את החינוך שלה. נו, באמת.
*****
אלול תש"פ
השנים שעברו ביעף, הגשימו לצערי את התחזיות המדויקות. עבודה במשרה מלאה. שיירת ילדים, בן פורת יוסף. משכנתא חונקת, אספות הורים וכנסים. מטלות אין סופיות שמותירות אותי בלי נשימה.
והתפילה? לבי נצבט כל פעם מחדש. מתחמקת שוב ושוב בטענה שאני אכן פטורה, ומתי בכלל יש לי זמן? בחמש וחצי בבקר בהתארגנות לחוצה ליציאה לעבודה? אחר הצהריים עם ברכת השם שממלא כל פינה ודקה? בלילה כשאני מרוטה ועיניי נעצמות מאליהן?
אלול דופק על לבי. מקלף את סיבותיי החשובות. נוקף את מצפוני ומותיר אותי חסרת אונים. 'השם, אני רוצה להרגיש אותך. להתרגש כמו פעם בימי הנעורים. כשהכול היה כה פשוט ונגיש. לא רוצה להידחק אל הפינה הזו. החשוכה, הרחוקה ממך. בבקשה, עזור לי'.
הוקל לי מעט, ידעתי שזו התחלה טובה.
כ"ו אלול תש"פ
מוצאת את עצמי בקו 1. מנסה להבין שזו אכן מציאות.
הנסיעה המהירה הובילה אותי אליו. אל שריד בית המקדש.
כמה שנים לא הייתי פה? עדיף באמת לא לדעת.
מכונת השיקוף פלטה את תיק הצד. הובילה אותי לרגע האמת.
התרגשות קלה, לא מוכרת, חלחלה ללבי. מבקשת לחוש אותה. לנער את לבי הקפוא. בוגדני שכמותו לעג לניסיוני הכושלים. צעדתי ברגליים כושלות אל הכותל. תקווה קטנה לחשה לי שמאמציי לא ישובו ריקם.
אבא, אני באה אלייך. רוצה להרגיש אותך במקום הקדוש הזה.
אופס. תור ענק השתרך לפני. סדרנית חמורת סבר נתבה את הנשים הרבות. כמה בודדות מאושרות זכו להיכנס מדי מספר דקות. הערות נשמעו מפה ומשם. דורשות לכסות גם את האף, בבקשה. קורונה ארורה שכמותה. גם לכותל אי אפשר להיכנס בצורה נורמלית?!
הקפסולה קבלה אותי סוף סוף. תפילת הערבית שאמורה הייתה להיות דומעת ונרגשת, נאמרה בצורה רופסת, מהירה ועייפה. 'בשביל זה באתי?' העייפות שלטה בי. 'נו, באמת. כמה את כבר יכולה. ובכלל, את הרי פטורה. מה לעשות? ניסית, לא הלך. השם יקבל את תפילתך גם כך'.
משהו בי התעורר. ניצוץ הנשמה שלא כבה. 'אני נשארת פה' הבטחתי לעצמי נחרצות. 'קוראת תהילים עד שדמעות ירטיבו אותי. ארגיש סוף סוף קרבת אלוקים אמתית'
עשרות פרקי תהילים מלמלתי בשפתיים חרבות. בלב אטום. ואז זה קרה. דמעה קטנה, מזדחלת בחוסר אמון. פותחת סכר לבאות אחריה. 'אוי, השם. תודה!' נשטפת בדמעות, נעטפת בחמימות ישנה. חשה באהבתו של אבא.
"מי שרוצה לגשת לכותל, מוזמנת לגשת כעת" קולה של הסדרנית קטע את דמעותיי.
שוב תור. ארוך יותר. "תקשיבו בנות. אתן נכנסות כעת לדקה ורבע. כשהשעון מצלצל כולכן בחוץ. ברור?"
דקה ורבע! מה אפשר כבר להספיק? קדימה. אני נדחפת אין זמן.
האבנים הגדולות קבלו באהבה את זרועותיי המתרפקות. ראשי חפון, בכי נורא שוטף אותי. "טאטע, הגלות הזו כה כואבת. אפילו לשריד היחיד לא אוכל להתרפק כרצוני. תגאל אותנו. אין לי כבר כוח לא לקורונה ולא לסבול את כאבי הסתר הפנים. בבקשה אבא אהוב שלי. שנה חדשה בפתח. המתק לנו דינים וגאל אותנו!"
צליל השעון קוטע את הרגע הגדול. כמה פסיעות החוצה. רבע שעה של נסיעה תוביל אותי שוב לגאולה. לשאון החיים. יודעת אל נכון שמשהו חדש נולד בי.
מחשבה קטנה צובטת אותי. למה אני צריכה את הקורונה שתפתח את לבי? 'ואולי' לוחש בי קול טהור. 'אולי זה מה שהתכוון בוראך? שנים רבות חכה לך, לתפילתך, לדמעתך. לפעמים צריך להיות שם במקום הצפוף, הכואב. המוליד תפילות וקרבה אמתית. אהבה עוטפת שמעלה כמה טפחים מעל הקרקע'.
פערנו עיניים כלא מאמינות. מסתבר שהיא התרגלה לתגובה הטבעית הזו. "כן. זה נראה לכן מוזר כעת. השנים הבאות תגשמנה זאת. תחושו זאת בעצמכן כאלפי התלמידות שקדמו לכן".
היא לא הצליחה לשכנע. בכול זאת, נרעד בי משהו. באמת הם עוברים ככה בהינף יד? ימי הנעורים העליזים, התוססים קראו לי, זרו את מילותיה לרוח.
הימים חלפו, עמוסים ומאושרים. חוגגים ימי נעורים שאין כמותן.
כמה מפתיע, חזיונה של המורה הקשישה התגשם במלואו. מסיבת הסיום חתמה סופית את שש השניות.
"מה שחשוב לי, בנות, שתיקחנה אתכם כצידה לדרך, קודם כול את התוכן, שיעורי היהדות. שיעורי ההכנה לנישואין וכל דבר טוב שקבלתם כאן". המנהלת השתתקה רגע, לוקחת אוויר. "הכול חשוב לאין ערוך. אך בקשה אישית לי אליכן, יקרות שלי. תפילות נשות ישראל פועלות גדולות ונצורות מאז ומעולם. אתן יוצאות כרגע אל העולם הגדול. משימות רבות יציפו את ימיכן. עבודה, בעל, ילדים. המון משימות כאלו ואחרות. בשטף החיים קל מאוד לצערי, לשכוח את הדבר הגדול, המקודש כל כך. תפילתה של אישה. אולי כעת זה נראה מוזר ותלוש. סמוכנה עלי שאני מדברת מניסיון של שנים. נשים אומנם פטורות מתפילה כדי להתפנות לגידול ילדיהן. אך התפילה טבועה בנו גם ללא סידור. השתדלנה להישאר מחוברות לריבונו של עולם גם במילים פשוטות. אל תוותרנה על כך. החיבור הזה יטעין אתכן בכוחות שיעמדו לכן להתמודד עם אתגרי החיים ולגדל דור ישרים מבורך".
שקט מחשמל ענה לה. תסכול ועלבון השתוללו בי. באמת. זה מה שיש לה לומר. ככה היא מעריכה את החינוך שלה. נו, באמת.
*****
אלול תש"פ
השנים שעברו ביעף, הגשימו לצערי את התחזיות המדויקות. עבודה במשרה מלאה. שיירת ילדים, בן פורת יוסף. משכנתא חונקת, אספות הורים וכנסים. מטלות אין סופיות שמותירות אותי בלי נשימה.
והתפילה? לבי נצבט כל פעם מחדש. מתחמקת שוב ושוב בטענה שאני אכן פטורה, ומתי בכלל יש לי זמן? בחמש וחצי בבקר בהתארגנות לחוצה ליציאה לעבודה? אחר הצהריים עם ברכת השם שממלא כל פינה ודקה? בלילה כשאני מרוטה ועיניי נעצמות מאליהן?
אלול דופק על לבי. מקלף את סיבותיי החשובות. נוקף את מצפוני ומותיר אותי חסרת אונים. 'השם, אני רוצה להרגיש אותך. להתרגש כמו פעם בימי הנעורים. כשהכול היה כה פשוט ונגיש. לא רוצה להידחק אל הפינה הזו. החשוכה, הרחוקה ממך. בבקשה, עזור לי'.
הוקל לי מעט, ידעתי שזו התחלה טובה.
כ"ו אלול תש"פ
מוצאת את עצמי בקו 1. מנסה להבין שזו אכן מציאות.
הנסיעה המהירה הובילה אותי אליו. אל שריד בית המקדש.
כמה שנים לא הייתי פה? עדיף באמת לא לדעת.
מכונת השיקוף פלטה את תיק הצד. הובילה אותי לרגע האמת.
התרגשות קלה, לא מוכרת, חלחלה ללבי. מבקשת לחוש אותה. לנער את לבי הקפוא. בוגדני שכמותו לעג לניסיוני הכושלים. צעדתי ברגליים כושלות אל הכותל. תקווה קטנה לחשה לי שמאמציי לא ישובו ריקם.
אבא, אני באה אלייך. רוצה להרגיש אותך במקום הקדוש הזה.
אופס. תור ענק השתרך לפני. סדרנית חמורת סבר נתבה את הנשים הרבות. כמה בודדות מאושרות זכו להיכנס מדי מספר דקות. הערות נשמעו מפה ומשם. דורשות לכסות גם את האף, בבקשה. קורונה ארורה שכמותה. גם לכותל אי אפשר להיכנס בצורה נורמלית?!
הקפסולה קבלה אותי סוף סוף. תפילת הערבית שאמורה הייתה להיות דומעת ונרגשת, נאמרה בצורה רופסת, מהירה ועייפה. 'בשביל זה באתי?' העייפות שלטה בי. 'נו, באמת. כמה את כבר יכולה. ובכלל, את הרי פטורה. מה לעשות? ניסית, לא הלך. השם יקבל את תפילתך גם כך'.
משהו בי התעורר. ניצוץ הנשמה שלא כבה. 'אני נשארת פה' הבטחתי לעצמי נחרצות. 'קוראת תהילים עד שדמעות ירטיבו אותי. ארגיש סוף סוף קרבת אלוקים אמתית'
עשרות פרקי תהילים מלמלתי בשפתיים חרבות. בלב אטום. ואז זה קרה. דמעה קטנה, מזדחלת בחוסר אמון. פותחת סכר לבאות אחריה. 'אוי, השם. תודה!' נשטפת בדמעות, נעטפת בחמימות ישנה. חשה באהבתו של אבא.
"מי שרוצה לגשת לכותל, מוזמנת לגשת כעת" קולה של הסדרנית קטע את דמעותיי.
שוב תור. ארוך יותר. "תקשיבו בנות. אתן נכנסות כעת לדקה ורבע. כשהשעון מצלצל כולכן בחוץ. ברור?"
דקה ורבע! מה אפשר כבר להספיק? קדימה. אני נדחפת אין זמן.
האבנים הגדולות קבלו באהבה את זרועותיי המתרפקות. ראשי חפון, בכי נורא שוטף אותי. "טאטע, הגלות הזו כה כואבת. אפילו לשריד היחיד לא אוכל להתרפק כרצוני. תגאל אותנו. אין לי כבר כוח לא לקורונה ולא לסבול את כאבי הסתר הפנים. בבקשה אבא אהוב שלי. שנה חדשה בפתח. המתק לנו דינים וגאל אותנו!"
צליל השעון קוטע את הרגע הגדול. כמה פסיעות החוצה. רבע שעה של נסיעה תוביל אותי שוב לגאולה. לשאון החיים. יודעת אל נכון שמשהו חדש נולד בי.
מחשבה קטנה צובטת אותי. למה אני צריכה את הקורונה שתפתח את לבי? 'ואולי' לוחש בי קול טהור. 'אולי זה מה שהתכוון בוראך? שנים רבות חכה לך, לתפילתך, לדמעתך. לפעמים צריך להיות שם במקום הצפוף, הכואב. המוליד תפילות וקרבה אמתית. אהבה עוטפת שמעלה כמה טפחים מעל הקרקע'.
Reactions: אוראל סולטן ו-שירת הכוכבים2 //