פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

לא הבנתי איך פתאום גילה גם בארץ? לא כתבו שהיא חזרה. ותכלס הסיפור נהיה לי לא ברור מבחינת עלילה, בהתחלה אהבתי מאוד את הקטע שהן שתי נשים שמצאו את עצמן ביחד בחו"ל וכל אחת באה עם המטען שלה, יפה. עכשיו ששניהן בארץ, מה הקשר ביניהן? לכאורה כל אחת גרה במקום אחר ונמצאת במקום אחר בחיים שלה. ופתאום השבוע בסיפור איטי עם גילה והן מדברות על הלידה של מרדכלה שהגיעה אחות לילה, אבל לפני זה סופר על דיכאון שלם שהיה לה והגיע הרופא/פסיכיאטר וזה, איך זה קשור אחד לשני? וגם, זה נראה כאילו מנסים לספר סיפור שלם דרך שיחה בין שתי נשים שזה יכול להיות דווקא מעניין אבל לטעמי לא מספיק ברור. דבר נוסף שמציק לי זה המון המון מסרים גלויים וסמויים של הסופרת שמשתילה במהלך הסיפור, אני אוהבת שבסיפור נכנסים באמת לעולם של הגיבורה בספר ולא לעולם הערכים של הסופרת, בטח לא בצורה כל כך בוטה.
מלבד זאת, סליחה כל זה לא היה ביקורת בקטע רע, אני אוהבת את הסיפור מאוד ואת הסופרת מאוד רק ישבו עליי כמה נקודות מציקות ועכשיו הצלחתי לזהות מהם.
ברור שגילה חזרה לארץ, היא רק נסעה לחופשה כדי לנוח, היא לא עברה לגור שם...
רותי היא לא מהסופרות שמאכילות אותך בכפית ומתארות את המסע חזרה לארץ, ואת זה שאיטי וגילה ממשיכות לשמור על קשר בינהן (זה ברור מאליו אחרי מה שהן עברו שם יחד).
 
נערך לאחרונה ב:
לא הבנתי איך פתאום גילה גם בארץ? לא כתבו שהיא חזרה. ותכלס הסיפור נהיה לי לא ברור מבחינת עלילה, בהתחלה אהבתי מאוד את הקטע שהן שתי נשים שמצאו את עצמן ביחד בחו"ל וכל אחת באה עם המטען שלה, יפה. עכשיו ששניהן בארץ, מה הקשר ביניהן? לכאורה כל אחת גרה במקום אחר ונמצאת במקום אחר בחיים שלה. ופתאום השבוע בסיפור איטי עם גילה והן מדברות על הלידה של מרדכלה שהגיעה אחות לילה, אבל לפני זה סופר על דיכאון שלם שהיה לה והגיע הרופא/פסיכיאטר וזה, איך זה קשור אחד לשני? וגם, זה נראה כאילו מנסים לספר סיפור שלם דרך שיחה בין שתי נשים שזה יכול להיות דווקא מעניין אבל לטעמי לא מספיק ברור. דבר נוסף שמציק לי זה המון המון מסרים גלויים וסמויים של הסופרת שמשתילה במהלך הסיפור, אני אוהבת שבסיפור נכנסים באמת לעולם של הגיבורה בספר ולא לעולם הערכים של הסופרת, בטח לא בצורה כל כך בוטה.
מלבד זאת, סליחה כל זה לא היה ביקורת בקטע רע, אני אוהבת את הסיפור מאוד ואת הסופרת מאוד רק ישבו עליי כמה נקודות מציקות ועכשיו הצלחתי לזהות מהם.
לא מבינה איך לא היה ברור החזרה של איטי לארץ. היה לדעתי ברור. אלא אם הכוונה למשהו כמו: ''ואז המטוס המריא לעבר השמיים''
הסיפור ממש לא מתואר כשיחה בין שתי נשים, יש בו גם את הדיאלוג המיוחד הזה אבל הוא חלק ממארג הסיפור.
הן מדברות על מציאות חייהן, שכמו בחיים , מורכבים מהמון סיפורים קטנים שיוצרים את הדמות.
זה לא צריך להיות בסדר כרונולוגי, אלא נותן הצצה למה גילה חושבת/ מרגישה בדרך הזו.
לגבי המסרים - זה כבר תלוי בטעם אישי, אני בכל אופן תמיד מעדיפה ערך מוסף.
 
זה שאיטי חזרה לארץ הבנתי ולא על זה הייתה השאלה שלי. שמחה שאת מעדיפה ערך מוסף, גם אני.

לא מבינה איך לא היה ברור החזרה של איטי לארץ. היה לדעתי ברור. אלא אם הכוונה למשהו כמו: ''ואז המטוס המריא לעבר השמיים''
הסיפור ממש לא מתואר כשיחה בין שתי נשים, יש בו גם את הדיאלוג המיוחד הזה אבל הוא חלק ממארג הסיפור.
הן מדברות על מציאות חייהן, שכמו בחיים , מורכבים מהמון סיפורים קטנים שיוצרים את הדמות.
זה לא צריך להיות בסדר כרונולוגי, אלא נותן הצצה למה גילה חושבת/ מרגישה בדרך הזו.
לגבי המסרים - זה כבר תלוי בטעם אישי, אני בכל אופן תמיד מעדיפה ערך מוסף.
 
אולי בגלל שהוא מבוגר, תקופת האירוסין קצרה יותר?
עדיין, הוא לא עבר, כנראה, את ה25 ואין שום סיבה שיחכה טווח זמן של בחור ליטאי ממוצע. הוא לא חייב לחכות שנה, אבל חודשיים זה גם קצר בהגזמה.
 
עוד מישהי הזדעזעה מהסוף של הפרק השבוע?
היה לי ממש קשה לקרוא, לטעמי ההקבלה לא מתאימה בכלל למרות הכל, קשה מידי ומוקצנת.
וממש הלכתי עם הרגשה רעה מהשורות האחרונות הן היו כתובות חזק וחד מדי, לדעתי אפילו קצת פוגעניות
 
זה אמור לצאת כספר לפסח?
 
חושבת שלא, הסיפור עדיין בהמשכים בבתוך המשפחה
 
  • תודה
Reactions: dag
נוסף שמציק לי זה המון המון מסרים גלויים וסמויים של הסופרת שמשתילה במהלך הסיפור, אני אוהבת שבסיפור נכנסים באמת לעולם של הגיבורה בספר ולא לעולם הערכים של הסופרת, בטח לא בצורה כל כך בוטה.
איפה את רואה שזה בא לידי ביטוי?
 
לא קראתי עדיין.
מה הייתה ההקבלה?
איך ההורים חילצו את שבי המוכה.
לי זה לא הרגיש הקבלה, אגב.

בזוגיות, לכל צד יש את החובה והזכות להיות בוגר. לא הורה, לא ילד.
מה שלא קורה אצל גילה, היא מרגישה כמו ילדה שנקלעה לשיחת מבוגרים :(
 
  • תודה
Reactions: cv
איך ההורים חילצו את שבי המוכה.
לי זה לא הרגיש הקבלה, אגב.

בזוגיות, לכל צד יש את החובה והזכות להיות בוגר. לא הורה, לא ילד.
מה שלא קורה אצל גילה, היא מרגישה כמו ילדה שנקלעה לשיחת מבוגרים :(
אני חושבת שמדובר על ההקבלה של הילדה הנכה שנרצחה יחד עם אביה בשביעי לאוקטובר

ולגבי האחות המוכה, לטעמי מה שמשתמע מכאן זה- שגילה מרגישה שמבחינת ההורים שלה, צריך להגיע למצב קיצון כזה כדי שיעטפו אותה (ויהיו מוכנים לקבל אותה חזרה הביתה), וקשיים כמו שלה אפילו לא מתקבלים על הלב
ואז הסופרת הביאה את הדוגמא על הילדה הנכה שידעה שתמיד לא משנה מה, יגוננו עליה- בהשוואה לכאב שלה שנותר חשוף (לא אומרת את דעתי על הדוגמא הספציפית הזו)
 
אני חושבת שמדובר על ההקבלה של הילדה הנכה שנרצחה יחד עם אביה בשביעי לאוקטובר

ולגבי האחות המוכה, לטעמי מה שמשתמע מכאן זה- שגילה מרגישה שמבחינת ההורים שלה, צריך להגיע למצב קיצון כזה כדי שיעטפו אותה (ויהיו מוכנים לקבל אותה חזרה הביתה), וקשיים כמו שלה אפילו לא מתקבלים על הלב
ואז הסופרת הביאה את הדוגמא על הילדה הנכה שידעה שתמיד לא משנה מה, יגוננו עליה- בהשוואה לכאב שלה שנותר חשוף (לא אומרת את דעתי על הדוגמא הספציפית הזו)
לדעתי ההשוואה הייתה כואבת מאוד, ודווקא בגלל זה שיקפה את התחושה הקשה של גילה.
פרק מצמרר.
 
אני חושבת שמדובר על ההקבלה של הילדה הנכה שנרצחה יחד עם אביה בשביעי לאוקטובר

ולגבי האחות המוכה, לטעמי מה שמשתמע מכאן זה- שגילה מרגישה שמבחינת ההורים שלה, צריך להגיע למצב קיצון כזה כדי שיעטפו אותה (ויהיו מוכנים לקבל אותה חזרה הביתה), וקשיים כמו שלה אפילו לא מתקבלים על הלב
ואז הסופרת הביאה את הדוגמא על הילדה הנכה שידעה שתמיד לא משנה מה, יגוננו עליה- בהשוואה לכאב שלה שנותר חשוף (לא אומרת את דעתי על הדוגמא הספציפית הזו)
ההורים שלה עברו ככ הרבה שהם לא מסוגלים לקבל את זה שעוד בת נמצאת במצוקה
ליבם לא מכיל את זה
 
ההורים שלה עברו ככ הרבה שהם לא מסוגלים לקבל את זה שעוד בת נמצאת במצוקה
ליבם לא מכיל את זה
או שהם לא מודעים לכך שאלימות יכולה להיות גם לא פיזית.
ונראה שזה חלק גדול ממה שהסופרת מנסה להעביר בספר
(נראה לי שלא סתם היא לקחה שתי מערכות יחסים, שבאחת מהן יש אלימות פיזית, ובשניה אלימות לא פיזית. היא רצתה להקביל ביניהן)
 
בכללי מרגיש שהנושא שמוצף בסיפור הזה הוא נושא האלימות,
אלימות פיזית, אלימות כלכלית, אלימות בשם דת, כל מיני מקומות כאלו בהן האלימות היא שקטה או לא ניתנת להוכחה חד משמעית ולכן היא כל כך מסוכנת ולא ניתנת להשוואה
(יכול להיות שלכן גם קשה לקרוא את ההקבלה של גילה כי אפילו הקוראים שכביכול יודעים מה היא עוברת מזועזעים מהעובדה שהיא משווה את המצב שלה למצד של הילדה הנכה שנרצחה. מצד שני זה כל הקטע- זה ההרגשה של גילה ועם הרגשות אין שום דרך להתווכח)
 
בכללי מרגיש שהנושא שמוצף בסיפור הזה הוא נושא האלימות,
העניין הוא שזה הרבה יותר מורכב ומסועף.
אם נתייחס לפרק האחרון על האחות לילה,
אז לעין אחת זה יראה אלימות לכל דבר, מחיקה של הרגשות והצורך של גילה.
ואילו לעין אחרת (נגיד ההורים שלה) זה יראה כמחווה ליולדת עייפה ו'מה את מתלוננת בכלל'.
וזה בלי לחשוב מאיזה כיוון משני הנ"ל הבעל תכלס מתנהל.
מה שברור שמשהו בה (בגילה) מאפשר את כל זה (לא במודע), מעניין לאן תיקח את זה הסופרת ואם גילה תזהה מה זה.
 
נערך לאחרונה ב:
העניין הוא שזה הרבה יותר מורכב ומסועף.
אם נתייחס לפרק האחרון על האחות לילה,
אז לעין אחת זה יראה אלימות לכל דבר, מחיקה של הרגשות והצורך של גילה.
ואילו לעין אחרת (נגיד ההורים) זה יראה כמחווה ליולדת עייפה ו'מה את מתלוננת בכלל'.
וזה בלי לחשוב מאיזה כיוון משני הנ"ל הבעל תכלס מתנהל.
מה שברור שמשהו בה (בגילה) מאפשר את כל זה (לא במודע), מעניין לאן תיקח את זה הסופרת ואם גילה תזהה מה זה.
בעיני ההורים שלו בהחלט מתנהלים באלימות.

הבעל משתף איתם פעולה, אבל עוד לא הצלחתי להבין אם זה ממקום רע, או שהוא פשוט לא מכיר מציאות אחרת ממה שההורים שלו מטפטפים לו.

אבל אני לא חושבת שההורים פועלים ממקום שרוצה לעזור.
מבחינתם הבדלי המעמדות בין המשפחה שלהם למשפחה שלה לא נמחקו ברגע שהיא התחתנה עם הבן שלהם (איך בכלל הם ניגשו לשידוך הזה?)
ואם היא במעמד נמוך יותר, ברור שהיא לא נחשבת ולא מבינה, והם אמורים להחליט בשבילה.
 
בעיני ההורים שלו בהחלט מתנהלים באלימות.

הבעל משתף איתם פעולה, אבל עוד לא הצלחתי להבין אם זה ממקום רע, או שהוא פשוט לא מכיר מציאות אחרת ממה שההורים שלו מטפטפים לו.

אבל אני לא חושבת שההורים פועלים ממקום שרוצה לעזור.
מבחינתם הבדלי המעמדות בין המשפחה שלהם למשפחה שלה לא נמחקו ברגע שהיא התחתנה עם הבן שלהם (איך בכלל הם ניגשו לשידוך הזה?)
ואם היא במעמד נמוך יותר, ברור שהיא לא נחשבת ולא מבינה, והם אמורים להחליט בשבילה.
אגב התכוונתי להורים שלה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה