שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[tmr]

לָמָּה רָצִיתָ לְהִתְקַפֵּל שָׁם
מְסֻרְבָּל בְּחַבְלֵי נִכּוּר
חִשַּׁבְתָּ טַבְלַת אֱמֶת כּוֹשֶׁלֶת
חִיַּכְתָּ כְּשֶׁהִתְפּוֹצֵץ עָלֶיךָ בָּלוֹן

בַּסּוֹף בָּכִיתָ.
כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ לָרִאשׁוֹנָה אֶת צְחוֹק
הַתְּהוֹם

 

[Rut_a]

משהו שכתבתי פעם שלא הצלחתי להתפלל נורמלי וזה הרגיז אותי.
רציתי לכתוב על זה שיר, אבל כידוע שמתיישבים רשמי לכתוב זה חייב להיתקע.....

פשוט להתפלל
ממודה אני
עד שמונה עשרה, כולל.

לדעת להתפלל
ולא להשתפך רק
בתפילת ההלל

אמיתי, להתפלל
ולא לחשוב
על כסף, ומה שהשתקלל

להתפלל
גם כשמישהו
לידך משתעל

ולרצות להתפלל
אפילו שעכשיו
אתה רק מרגיש-------

זהו, כאן זה נתקע.

 

[אתיס]

משהו שכתבתי פעם שלא הצלחתי להתפלל נורמלי וזה הרגיז אותי.
רציתי לכתוב על זה שיר, אבל כידוע שמתיישבים רשמי לכתוב זה חייב להיתקע.....

פשוט להתפלל
ממודה אני
עד שמונה עשרה, כולל.

לדעת להתפלל
ולא להשתפך רק
בתפילת ההלל

אמיתי, להתפלל
ולא לחשוב
על כסף, ומה שהשתקלל

להתפלל
גם כשמישהו
לידך משתעל

ולרצות להתפלל
אפילו שעכשיו
אתה רק מרגיש-------

זהו, כאן זה נתקע.

הזכיר לי משהו שכתבתי לפני כמה ימים:

פעם, חשבתי שיש

אפשרות, שניתן לבקש,

כל מה שלא יעלה על הדעת

ופשוט לקבל

היום הבנתי

שאפשר גם סתם כך,

להתפלל.

 

[שולמית רוז]

ריק נחל האכזב

ומלא בגעגוע

לימים שהיו

ושטפו...



הנחל מנסה

לבכות,

להתמלא מדמעותיו

להימס

ולו מעט.



מנסה

לשנות

אולי

כיוון

של זרם.



לרצות,

להתקרב

ולרדת

ממדרגות

של גאווה.



ריק נחל האכזב

ומלא בגעגוע

לימים שהיו

ושטפו



ועברו הם הימים

והגיעו אחרים

מלאים

וגם יבשים.



הוא לא מבין למה

אבל הוא עדיין

מתגעגע

לימים שהיו

ושטפו.

 

[נ. גל]

אפשר לשבור משהו?
אפשר לשבור עד שלא יהיה כאן משהו?
אפשר לשבור כשאני מרגיש משהו
ורוצה שחלקיקי המשהו יתפזרו

אבל כשאני שובר משהו
שברים - גם הם משהו
ואני טובע בתוך כל המשהו
ושוכח להיות מישהו

 

[שולמית רוז]

אבא הטוב,
אני רוצה שיהיה לי רק טוב
ואתה רוצה שיהיה לי רק טוב
ואני רוצה לעשות רק טוב
אז תן לי, בבקשה, רק טוב!

 

[אתיס]

אבא הטוב,
אני רוצה שיהיה לי רק טוב
ואתה רוצה שיהיה לי רק טוב
ואני רוצה לעשות רק טוב
אז תן לי, בבקשה, רק טוב!

טוב.
קטע קצר שזכה לסיום היום, 4 השורות האחרונות נכתבו לכבודך ובהשראת הנ"ל .

הכל טוב מאיתו יתברך, אבל לא תמיד מרגישים זאת, וככה גדלים...

כשחשבתי שגמרתי

לחשוב כבר על הכל

ומה עוד לא חוויתי

ואיך אפשר עוד לגדול,

גיליתי פתאום

שיש עוד לרוב,

ואפשר רק לחלום

שיהיה לי רק טוב.

 

[Chaya Lea]

עבר, הווה, עתיד
מתערבבים בי
מנסה להחזיק
את המצב לייצב

הכל כל כך פגיע
והמחשבות מציפות
דוחקות רגש
מרחיקות את הרוח

עומדת על אי קטן
סביבי ים כחול
טומן בחובו עולם
גועש וקוצף

שפתיי חרבות
מהמים שסביב
טיפה לא הגיעה
חלחלה דרך פי

והאופק נותר שם
רחוק כתמיד
והתמיד הוא רחוק
שגרתי ומעיק

קרני האור
שכבר נחו עלי
נעלמו זה מכבר
חזרו למרומים

דממה שנכפתה
הותרה זה מכבר
מטילה סורגיה
על עצמי

כך נוצר הכלום
מתערובת של הכל
נולד תסכול
כובש את הריק

אולי הוא מכיר
ביש שמילא
ואולי עוד ממלא
את המקום הזה

 

[ilan p]

קשקשתי את זה פעם -- הגדרה יפה לנ"ל

חבר
היית לי חבר
יותר קרוב מאח
אותה ישיבה
ודומים כל כך
מדברים אל תוך הלילה
שיחות על הנסיונות ...
דיבורים פתוחים
מלב אל לב
היה עם מי לדבר
לחלוק את הכאב

ובסוף ההמתנה
הגיעה המתנה
ופתאום ....
הפתעת ....!
מזל טוב !!
התראסת
שמחתי
צחקתי
בליבי בכיתי
לא ברור בדיוק ממה
אני לא פסיכולוג של נבכי הנשמה

אחי -- נשארנו חברים
ניסית בכח לשדר
אבל ברור לי כשמש
שזה כבר סיפור אחר
והראש שלך אי שם במקום אחר
אותה חברות כבר לא תחזור
הזמן לא יודע לחזור לאחור
ומבין
צריך התגברות
וזה חלק מהבגרות
שבורא עולם רוצה ..............

 

[אתיס]

לא כתוב מידי מקצועי אבל מתאים לכותרת האשכול...


הארועים האלה, שנופלים כרעם

ביום בהיר,

באותו הרגע, טורחים להסביר

הכל, באור הגיוני ונכון

מסדרים בשורה ישרה, ראשון ואחרון

את רצף הסיבות הטבעיות,

תרוצים אמיתים מיישבי תהיות.

אלף ואחד סיפורים למה זה היה צריך לקרות

רווח מול הפסד, על אף ולמרות...

מגיע הרגע, שמוסרים המנגנונים

נופלות החומות

לא יעזרו דברי כיבושים ומיליון נחמות,

לא יועילו יעוץ, תיווך והכונה

דיבורים משמחי לב והקשבה

ברגע בו הדברים מחלחלים עמוק

ונתפסים כמציאות

אל תדברו, תנו לי רק לשתוק

ולבכות.

 

[ilan p]

בהתחלה חשבתי -- באיזה אירועים מדובר ??
קראתי שוב והבנתי - -שזה בעצם יכול להתאים למלא סוגי ארועים בכל התחומים - הכללים והאישיים
מאוד יפה

 

[אריאלל34]

"הם כאן!"

"לא! אין מצב".

"מציאות".

"איך הם מצאו אותנו?"

"לא יודע".

"ותראה מה יש להם בידיים!"

"הם בדרך לחסל אותנו!"

"בלי היסטריה. אנחנו יותר זריזים מהם".

"אבל להם יש ציוד!"

"מה עם החבר'ה שהתמקמו במטבח?"

"מן הסתם כבר נתפסו..."

"מה נעשה?"

"נברח".

"מאיפה? החלון סגור".

"מהדלת".

"אנחנו לא נספיק!"

"שקט! שומעים אותם":

---

"אאאאאאאאהההההההה הצילו! הם זזים!!!"

"תירגעי שרהלה. איפה ראית אותם?"

"כאן!"

"תביאי את המטאטא".

טסססססס

"זהו. הם מתים".

מוכר ולעוס מה לעשות... אם לא ניחשת את הפואנטה כנראה אתה אדם יצירתי ; )

 

[אריאלל34]

ספוילר: לפני הקריאה כדאי לשמוע את השיר המדובר.

- YouTube

Auf YouTube findest du die angesagtesten Videos und Tracks. Außerdem kannst du eigene Inhalte hochladen und mit Freunden oder gleich der ganzen Welt teilen.

www.youtube.com

לחסומים (להוריד כוכביות)

https://send.magicode.me/send-file/file/8c0d6fbd498e6ffe14***826f64ed949f53df816e71/view

חשבתם פעם מי הגאון שכתב את ניגון הצ'יקי? (ניגון חיזוק כאן)

כל כך הרבה גיוון יופי ויצירתיות. צמרמורת לשמוע את המילים החודרות.

הוא התחיל בצ'יקי. מילה יפה שנשמעת טוב באוזן.

בשביל החרוז הוא הוסיף עוד צ'יקי. נוצר לנו צ'יקי צ'יקי.

עכשיו הוא כנראה לא מצא מילה ונאנח "אוי" אז הוא החליט להוסיף את המילה לשיר.

קיבלנו "צ'יקי צ'יקי אוי"

הפעם כדי להחדיר את המסר עמוק יותר הוא הכפיל את ההשורה שנוצרה והנה:

"צ'יקי צ'יקי אוי

צ'יקי צ'יקי אוי אוייייי"

וכן הלאה למשך כל השיר.

תענוג ללב ולאזניים.

כמובן שכל הנ"ל נכתב בהומור ומתוך התעמקות יתירה בשיר

 

[אתיס]

אין על האשכול הזה!! משוגעת עליו



להעלות מה שבא לי, בלי סיום, התחלה או כללים כלשהם.



היא פסעה ברחוב, לכיוון גשר המיתרים.

הכאב מילא אותה, פוצץ. לא ידעה איפה לשים את עצמה. היא נשואה היום ויש לה שלושה ילדים קטנים, מתוקים. שדורשים כל כך הרבה. יש לה בעל, וצריך גם להשקיע בזוגיות. אבל הכאב ממלא אותה, הסבל הנורא שאי אפשר לתאר. היא לא יכולה להמשיך. בהרגשה שלה- אפילו עוד דקה אחת אי אפשר. אפילו לא שניה. מה יקרה אם תשים קץ לסבל הזה? היא מתקדמת לכיוון היציאה מהעיר. שמים גדולים פתוחים, פרושים לפניה. וואדי עמוק, גדול עם קולות מתגלגלים. אין לה ברירה. רק לסבול. איפה תשים את עצמה? היא שורדת, היא שורדת. כבר כל כך הרבה זמן. היא מנופצת, מרוסקת, מרגישה בלי אני, בלי ערך עצמי. רוצה להיות אמיתית, לטפל ולהרגיש טוב יותר. אבל רוצה גם לעצור את הסבל הזה. מייד. כן, יש לה בחירה.

מבהיל...

 

[-חיה-]

אוי איזה כיף שהזכרתם לי את האשכול הזה
הלכתי לנבור קצת ומצאתי שיר חמוד שכתבתי אי פעם:


ענן המחשבות
שהצטרף למילותיי
נמוג
משאיר אותי מגמגמת מבושה

רגש לוהט
שהתנגן בתפילותיי
נסוג
מותיר את נפשי יבשה

לאן הלכתי לי
אני עוד לא יודעת
מותשת מלחפש את עצמי
בארץ האיבוד

אז שתפגשו את עצמי
תמסרו לי שרציתי
זו רק השגרה שהכניסה אותי
לשעבוד

(מצחיק אבל במבט לאחור אני לא ממש מבינה את הרעיון של הבית הראשון.... אולי אתם תחכימו אותי)

 

[שולמית רוז]

מבהיל...

מאוד..
אבל זו מציאות שלצערנו הרב קיימת וכנראה גם לא נדירה.

 

[-חיה-]

ויש גם את זה שכתבתי אי פעם לאתגר חביב:

הם עומדים בחווה, מביטים על הסוס בתוך המכלאה הלועס קש בתאבון.
"אתה רואה את הסוס הזה? הוא גדול ממני פי ארבע וחזק פי עשר, ועדיין הוא נותן לי לשלוט בו".
"וזה רע?" תוהה דביר.
"כל עוד הוא סוס אז זה אמור להיות בסדר".
"אני לא מבין".
"הסוס הזה הוא אני. לא משנה כמה אני חכם ומוכשר, בסופו של דבר משהו אחר מנהל אותי, הפחדים שלי".
הם שותקים, מאזינים לציפורים שעפות בשמיים, קלות כרוח.
"היית אומר לסוס משהו?" שואל דביר לבסוף.
"כן, הייתי אומר לו שהוא צריך לשנות את החשיבה שלו, להבין שלא משנים הרגלי העבר ותחושת הבטחון שהם נותנים, עדיף להיות חופשי".
"והוא יקשיב?"
"תלוי, אם הוא באמת דומה לי אז כנראה שלא. העקשנות טבועה בו, כמו גם האהבה להרגלים. הוא יצטרך לעבור הרבה כדי להשתכנע".
הם פותחים את המכלאה, מובילים את הסוס החוצה, למגרש הרכיבה. הוא מטפס על האוכף ודביר מסמן לו לחכות.
דקה אחר כך הוא מופיע, רכוב על סוס נוסף, שחור.
הוא מצביע לעבר היציאה מהמגרש, לשדות. "אני אחריך, אתה המוביל".
הוא נעצר, מציץ לשדות, מדמיין בורות, מהמורות ומכשולים, "פעם הבאה נצא החוצה, כבר מאוחר".

הם דוהרים בשתיקה בתוך גבולות המגרש, מדלגים על מכשולים מלאכותיים. "כזה אתה וכזה תישאר", מלגלגות הציפורים, "ילד קטן ומרובע", מצטרפות גדרות המגרש הרחבות, "פחדן", גוער בו מוחו, פשוט פחדן.

 

[שולמית רוז]

איש בודד יושב על כורסה

נאנח, מעשן

קורא עיתון

גורר רגליים מהספה

חי לבד,

חי בכבדות

איטית

של אנשים מסוג מסוים.

הבית אפלולי

ומעט מבולגן

מלא בחפצים,

וצלחת עוגיות מיותמת

על שולחן.

הוא גורס בפה,

רוצה לדבר עם מישהו

אבל גם מאד מחובר

לחיים האלה

של לא לעשות כלום.

זה האופי שלו.

הוא קורא, וישן

הוא לא קורע את עצמו.

חי לפי הקצב שלו.

שהוא נראה איטי,

אך מהיר בפרמטרים אחרים.

 

[-חיה-]

איש בודד יושב על כורסה

נאנח, מעשן

קורא עיתון

גורר רגליים מהספה

חי לבד,

חי בכבדות

איטית

של אנשים מסוג מסוים.

הבית אפלולי

ומעט מבולגן

מלא בחפצים,

וצלחת עוגיות מיותמת

על שולחן.

הוא גורס בפה,

רוצה לדבר עם מישהו

אבל גם מאד מחובר

לחיים האלה

של לא לעשות כלום.

זה האופי שלו.

הוא קורא, וישן

הוא לא קורע את עצמו.

חי לפי הקצב שלו.

שהוא נראה איטי,

אך מהיר בפרמטרים אחרים.

סגנון כתיבה מעניין
אפשר ממש לדמיין את האיש והתפאורה

 

[משולש ברמודה]

לא כתוב מידי מקצועי אבל מתאים לכותרת האשכול...


הארועים האלה, שנופלים כרעם

ביום בהיר,

באותו הרגע, טורחים להסביר

הכל, באור הגיוני ונכון

מסדרים בשורה ישרה, ראשון ואחרון

את רצף הסיבות הטבעיות,

תרוצים אמיתים מיישבי תהיות.

אלף ואחד סיפורים למה זה היה צריך לקרות

רווח מול הפסד, על אף ולמרות...

מגיע הרגע, שמוסרים המנגנונים

נופלות החומות

לא יעזרו דברי כיבושים ומיליון נחמות,

לא יועילו יעוץ, תיווך והכונה

דיבורים משמחי לב והקשבה

ברגע בו הדברים מחלחלים עמוק

ונתפסים כמציאות

אל תדברו, תנו לי רק לשתוק

ולבכות.

איזו כתיבה יפה ונוגעת. תודה על השיתוף.