שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[יוסף יצחק פ.]

תמיד ראיתי את האשכול הזה וחשבתי מה יש לי להעלות אליו... כעת, אני מקליד יומנים ודפים ישנים ונתקלתי בזה. זה בעקרון דף מחברת עם סך הכל - 240 מילים, אבל הנה טעימה קצרה:

(טעויות הכתיב במקור)

שלום, קוראים לי אליהו, אבל אתם יכולים לקרוא לי – אלי. יש לי תחביב - שאין לאף אחד בעולם – אני אוהב לקפוץ לעתיד. כן, כן, ממש לעתיד. אתם אל יודעים כמה זה מגניב, ואיך זה עוזר לי בחיים. ובטח תשאלו 'איך הכל התחיל?'.

יום אחד כשחזרתי מהלימודים – כמו כל יום, עברתי לתומי ליד מגרש הגרוטאות, או כפי שאנחנו הילדים מכנים אותו – 'פארק הגרוטאות'. לפעמים אנחנו הולכים לשם משחקים עם החפצים, מוצאים דברים מעניינים, ומנסים להמציא "המצאות" משלנו..

אז כפי שאמרתי עברתי ליד פארק הגרוטאות ושמעתי קול צפצוף מעומם. הסתקרנתי. נכנסתי פנימה – ואז נזכרתי – יש כאן אולי מלאנתל'פים מיליוני גרוטאות – איך אני אמצא את זה? החלטתי להתקרב לעבר מקור הרעש. היה זה בראש 'הר' גדול של חפצי מתכת. טיפסתי בזהירות – הרעש נשמע מתקתק בבירור, אך לפתע מעדתי, נתקלתי בחפץ ונפלתי למטה, למזלי, ב"ה, נחתתי על מזרון קפיצים ישן.

 

[פניני ריין]

אני כאן.
צוחקת אתכם,
מפטפטת
על בגדים ועל איפור
ושיחות פילוסופיות לתוך הלילה.

הראש שלי לא כאן.
הוא שם, במלחמה.
והפחד מוחץ לי את הלב.
הפה מדבר, הידיים עושות.
קליפה ריקה.

אני לא באמת כאן.
לא באמת חלק.
אני שם. בעולם אחר.

 

[וריטסרום]

הוא שר "יגיע זמן"
ואני בוכה.

כי אני יודעת שיגיע. יגיע בסוף.
בטוח לי כמו שעכשיו יום.
אבל מה זה יעזור שיגיע בסוף- אם אני לא יודעת מתי.
מה זה יעזור שבסוף יהיה טוב. אם עכשיו רע, וחושך.

 

[לרקוד על הירח]

(טעויות הכתיב במקור)

לא נתקלתי.
אהבתי את הקטע!

 

[Chaya Lea]

נתין סורר, מורד
ראשו מושפל, עומד
מול מלך אדיר, יחיד
ליבו פועם, אחיד

מסב עיניו ממאור
בוחר שלא לעצור
לנהות אחר תעתוע
להדחיק ממנו געגוע

לא בא עוד אל מלכו
ממשיך לפסוע בדרכו
אחר עיניים תרות סומות
כמו מאבד העוצמות

כשמפציע ניצוץ נאמן
טובע בהבלי הזמן
אל הארמון נושא הראש
מזיכרון הפער בוש

מכיר במרחק כהיתר
מעצמו ממשיך להסתתר
זוקף קומה בגאווה
מוסיף כיסוי לאהבה

בבוא מגלב המצפון
מצית ניצוץ צפון
מתמכר שנית לגעגוע
לא חש בתעתוע

ביום בו מבין מהתלה
רק מתעצמת ההבדלה
נופל בזרועות יאושו
לא מעז לשאת ראשו

כאשר רגליו מוליכות
משם פניו הופכות
מנסה לתת סיכוי
על אף מודעות לדיכוי

שמא יבוא עוד הרגע
יביא מרפא לנגע
יכרע לפני המלכות
יפסיק לוותר על הזכות

 

[הספרן]

לפעמים אני מקשקש דבר מה
ולפעמים משקיע בהגזמה

לפעמים אני מאמין בעצמי
ולפעמים שוכח מי אני

לפעמים אני במצב רוח טוב
ולפעמים במצג קודר ומיואש

לפעמים אני מבריק בעליל
ולפעמים ריקן להחריד

לפעמים אני רואה שחורות
ולפעמים צובע עולם בוורוד

לפעמים אני נחמד לעולם
ולפעמים מתנשא על כולם

לפעמים אני זוכר את כל ה'לפעמים'
ולפעמים אני שוכח מכל ה'לפעמים'
אבל רק לפעמים!
כי הביטוי 'תמיד' אינני מכיר
אם לא לפעמים...

 

[AUVI]

אתם אל יודעים כמה זה מגניב, ואיך זה עוזר לי בחיים. ובטח תשאלו 'איך הכל התחיל?'.

יום אחד כשחזרתי מהלימודים – כמו כל יום, עברתי לתומי ליד מגרש הגרוטאות, או כפי שאנחנו הילדים מכנים אותו – 'פארק הגרוטאות'. לפעמים אנחנו הולכים לשם משחקים עם החפצים, מוצאים דברים מעניינים, ומנסים להמציא "המצאות" משלנו..

אז כפי שאמרתי עברתי ליד פארק הגרוטאות ושמעתי קול צפצוף מעומם. הסתקרנתי. נכנסתי פנימה – ואז נזכרתי – יש כאן אולי מלאנתל'פים מיליוני גרוטאות –

איך אני אמצא את זה? החלטתי להתקרב לעבר מקור הרעש. היה זה בראש 'הר' גדול של חפצי מתכת. טיפסתי בזהירות – הרעש נשמע מתקתק בבירור, אך לפתע מעדתי, נתקלתי בחפץ ונפלתי למטה, למזלי, ב"ה, נחתתי על מזרון קפיצים ישן.

לא נתקלתי.
אהבתי את הקטע!

הנה...

קטע מקסים, אם כי כתוב במשלב לשון לא תואם גיל...

 

[יוסף יצחק פ.]

קטע מקסים, אם כי כתוב במשלב לשון לא תואם גיל...

קשקשתי את זה פעם...

 

[נ. גל]

אם אין לחם תאכל פיתה
אם אין פיתה תאכל לחמניה
אם אין לחמניה תאכל לחמניה מזונות
אם אין גם כזו - תאכל פסטה
אם אין פסטה תאכל בורקס
אם אין בורקס תאכל עוגיות
אם אין עוגיות תאכל עוגה

ובקיצור - אם אין לחם תאכלו עוגות

 

[bookworm]

היא צל
של עצמה
תמונה, שתלויה
והיא כזאת'י
בצבע של הקיר
מתמזגת איתו
אף אחד לא מכיר
היא שקופה
טיפה בים סוער
הומה אדם
שלא מפסיק להתנכר
בובת צעצוע
של משחק ילדים
משתמשים בה כולם
כשלא צריך, זורקים.
והיא רוקדת
לפי החליל
ויום אחרי זה
מכונסת במעיל.

עולם מלא בסם רעיל.

 

[נ. גל]

היא צל
של עצמה
תמונה, שתלויה
והיא כזאת'י
בצבע של הקיר
מתמזגת איתו
אף אחד לא מכיר
היא שקופה
טיפה בים סוער
הומה אדם
שלא מפסיק להתנכר
בובת צעצוע
של משחק ילדים
משתמשים בה כולם
כשלא צריך, זורקים.
והיא רוקדת
לפי החליל
ויום אחרי זה
מכונסת במעיל.

עולם מלא בסם רעיל.

נדיר, אין דברים כאלה.

 

[bookworm]

בדידות
זו תהום רחבה
יש מקום
לשחות שם
בבריכת כאב
קרה, פרטית
ולמה זה מותר
בכלל
הכאבה עצמית?
כי מכולם
זה הכי
פוגע ודוקר
מכיר חולשות
שגיאות נוטר
התמסכנות אולי
זו המילה
ואין מי שיעצור
נסיגה חבויה.
רק אני והוא,
הלב שלי
שאכול
נגיסות שאני
נגסתי בלי בלבול
אני זו שהרסתי
נשאר לי לתקן
אך איך אפשר
מבור כזה לצאת
בלי יד שתנתן?

 

[Chaya Lea]

ספינה מיטלטלת
בתוך מערבולת
חרטומה למצולות
תוכה מפולות

לא תמצא מנוח
כבר אין בה כוח
ומלבד הישרדות
גם יכולת התמודדות

הספינה מתהפכת
תכולתה שופכת
רק לא טובעת
זאת היא קובעת

על מפליגיה תשמור
לעולם לא תגמור
גורלה בגורלם כרוך
קברניטה עומד דרוך

מי ינהיג אותה מלבדו
איש לא יעצור בעדו
במלחמה על החיים
או סתם בשיט נעים

בעצמו הוא מסתדר
זמן רב לא משדר
מתעלם מן המגדל
חש עצמו נבדל

מערבולת סוחפת
ספינה לא עוקפת
דחתה אזהרה
לבדה בסערה

באין לה פיקוח
תיקח רק הרוח
תנעים במשב
תמריץ היא לשווא

 

[ilan p]

אם אין לחם תאכל פיתה
אם אין פיתה תאכל לחמניה
אם אין לחמניה תאכל לחמניה מזונות
אם אין גם כזו - תאכל פסטה
אם אין פסטה תאכל בורקס
אם אין בורקס תאכל עוגיות
אם אין עוגיות תאכל עוגה

ובקיצור - אם אין לחם תאכלו עוגות

הייתי מציע לקבוע פגישה עם דיאטנית -- לבנות תפריט קצת יותר בריא ומגוון

 

[הספרן]

הרגש לא נוצר בתבניות, ואין לו מעצורים,
כי הוא בא ישר מהלב,
והלב, לא מפסיק לפעום לרגע,
וכמו בחיים עצמם, נותן אותותיו גם בחיי הכתיבה

לחיי הכותבים, היוצרים ברוחם עולם שאינו, אבל ישנו!

 

[רבקהנ]

#1
וכך כמו כל יום
הוא יפציע פתאום
ויתמיה וידמיע
ויזהר
כולו מואר
האור

 

[איוליס]

אוף מתי אני אלמד
אוף תמיד אני אמעד
ולמה לא ברורה לי דרך
משתנה כל יום לפי הערך
אולי כשהרצון שלי ברור
יוצב חזק כמו תמרור
אזי יהיה לי קל יותר
להבדיל
בין שמאל לימין

 

[נ. גל]

קטע שנכתב כחלק מספר וירד בשל שינוי עלילה.

אלעזר מכבה את האור.
"מה הקטע?" תוהה חיים.
"סתם, יותר נוח ככה." אלעזר מסיט את מבטו.
"שיהיה." חיים נאנח. "אולי גם יותר נוח לך אחרי שאתה בודק שאין האזנה בחדר, הפלאפונים כבויים והמחשב מנותק מהחשמל?"
"את זה כבר עשיתי." מודה אלעזר במבוכה. "אני ממש פרנואיד?"
חיים מהרהר רגע קצר. "האמת שלא. אתה צודק, אם יתפסו אותך מדבר עם אחיך הקטן זה יכול רק לסבך את המצב."
אלעזר מחייך. "טוב, אז דבר, מה רצית?"
השתיקה של חיים ארוכה. היא מלווה בשיטוט אישונים מהיר ונשימות קצרות.
"אז אתה הפרנואיד מבין שנינו." מסיק אלעזר. "דבר, אני מבטיח להיות בסדר עם כל מה שתגיד."
חיים בולע את רוקו. "אני שובר שידוך. מחר."
אלעזר בוהה בו. "תגיד, אתה באמת מנסה להיות המשוגע של המשפחה? כי להזכירך, אני ושימי רבים עליו כבר שנים. אין לך סיכוי."
"אני רציני." לוחש חיים. "אני לא יכול לעשות את זה."
"מה זה זה?" אלעזר נושף. "מה הבעיה שלך למען ה'? אמרת שאתה רוצה לסגור, נכון? כבר סגרת. מה השתנה פתאום?"
חיים שותק.
אלעזר תופס את עצמו, ממתין.
"אני הבנתי פתאום." מודה חיים באיטיות. "שאתה צדקת כל הזמן הזה. שזו תהיה טעות לברוח מהבית, ושבכלל נכנסתי לשידוכים רק כדי שיהיה לי תירוץ להבריז מהישיבה."
אלעזר ממצמץ.
"ואני לא רוצה להתחתן עם רבקי." חיים נושך את שפתו. "היא בחורה טובה, אבל פשוט... לא בשבילי."
"יש לי רק שאלה אחת." אומר אלעזר כשהוא נרגע. "אתה ידעת כל הזמן שאתה לא רוצה, או שזה חדש?"
חיים מסיט את מבטו.
"אז למה סגרת שידוך ככה?"
מבטו של חיים מרוסק, פצוע. "כי אני רק ילד, אלעזר. ילד בן כמעט שמונה עשרה שאין לו מושג לאן לזרוק את החיים שלו."
ופתאום הם עושים את מה שהם לא עשו כל השנים הארוכות שעברו מאז שאבא הלך.
את מה שאחים עושים כשהם מתרסקים ביחד אל תוך תהום חסרת תחתית.
בוכים.

 

[לרקוד על הירח]

וואו.
נגע בי ממש.

 

[ספריה בהכחדה12]

קישקשתי את זה פעם.. בהחלט.
אזהרה- נכתב לפני 10 שנים פלוס.


אני לא מבין מה היא רוצה ממני.
מה אכפת לה, לאישה הזקנה וחסרת התועלת הזאת?? מה אכפת לה שנגעתי בסרט הפורצלן היפיפה משנות השבעים שבוויטרינה, רק כדי לבדוק אם הוא מראה או צלחת?!
מה?? מה אכפת???
זה שהוא נשבר לא אומר כלום! היא יכולה לקנות חדש!
מה היה אכפת לה שבדקתי אם סבון כלים עובד במכונת כביסה??
בסדר, נכון שאחרי זה המכונה השתוללה וכל הכביסה עפה בכל הבית וכל הקירות היפים התלכלכו בנוזל צהוב ובלתי מזוהה והכביסה כולה הפכה לצהובה כולל חולצת הצווארון השבתי והקטן שהכי אהבתי??
מה אכפת לאבא המעצבן הזה, שלקחתי לו את הכובע ושמתי עליו משחת נעליים כדי שיבריק?!
מה הקטע להחטיף לי סטירה?
אני רק בן שנתיים!
הם פשוט הורים חסרי אכפתיות!
ועוד לא הגענו לאחים חסרי המוח האלה.
מה, מה למען המוצץ, מה, למה דיני צרחה עליי ששברתי לה את אחת מבובות החרסינה?!
הרי היא ממילא הייתה מכוערת!
וגם מה היה אכפת לחיים שאני אגע לו במחברת ואקשט לו אותה?
הרי אני צייר מופלא!
מהרגע שנולדתי ציירתי על הקירות המשעממים ובזכותי היום הם מקושטים וצבעוניים.
מה היה אכפת לאמא, שבמקום שאני אשתעמם אני אזחל על הריצפה המלוכלכת ואטעם את הגוש האפור והרך הזה שמתחת לספה?
הרי אני הייתי רעב כל-כך, וזה היה נראה מגרה ממש.
מה היה כל-כך אכפת לאבא שאני לא אסתובב בין רגליה השמנות של העוזרת השמנמנה ואלקק לה את הסמרטוט?
זה היה בצבע ורוד זוהר,וגירה אותי ממש.
הרי אבא יודע שאני לא עושה שטויות, הוא תמיד שמע את אמא אומרת לסבתא באנחת שמחה ש"ברוך השם ישתבח שמו לעד אמן מני לא עושה הרבה בלגן, ותמיד מבקש רשות לפני כל דבר, אבל פשוט גם אם אומרים לו לא הוא עושה את זה. מותק של תינוק'.
עם רוב המילים אני מסכים, עם המילה האחרונה לא.
אני גדול. ענק.
ואני עכשיו אברח מהבית המעצבן הזה, שלא מתחשבים בי, ואלך לסבתא שתמיד מביאה גלידות.
הנה, אני זוחל במהירות מתחת לספה, מגיע לארון,
*צווחה*
אויי, מי נתן לי רשות לצרוח ככה?
סתמתי את הפה ביד אחת.
ממשיכים. עוברים אל המקום שיש שם תמיד גושים אפורים ואני תמיד משתעל,
עברנו בשלום.
הנה, הדלת הכחולה והמקולפת כבר לפני!
פותח את הדלת.
יאייי! עוד רגעע
וואי הדלת הזאת כבדה.
פתחתי!
נפלתי על הריצפה, איזה ביש מזל.
אוקיי, פתחתי שוב, התחלתי לזחול.
אני מתרגש!
עוד צעד, ועוד צעד, הייייי הצילווו מישהוווו מושך אותי ברגליים כלפיי הבית!!!
מסתבר שזו דיני. היא דחפה לי לפה את הגוש המוזר בטעם פלסטיק.
היו שלום!

*אמאא! מני כמעט יצא מהבית!!*
*למה את מושכת לו ברגליים?! אסור!! הן עלולות להתנתק!!
בכל אופן,
תכניסי אותו לאמבטיה. כולו אפור מאבק. מוזר*.