שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[השנונה...]

אבא שלי לקח אותי יום אחד
והסכים להרים אותי על הכתפיים.
זה כיף וזה ממש מיוחד
ככה אני גבוהה עד השמיים.
אבל פתאום אבא התכופף וכבר לא נגעתי בתקרה
אז צעקתי ובכיתי כדי שירים חזרה
למה הוא מתכופף?
זה הרבה פחות כיף!
ואז אבא הרים מבט עם קמטים
ואמר לי ברוך ובלי לבטים:
"תקשיבי ביתי, אני נושא אותך על כפיים לאורך כל המסע
ואני לא מרגיש זאת כמעמסה.
אני אבא גדול ויודע כל
מבכי וצעקה מהר לחדול.
התכופפתי איתך קצת כדי לעקוף
את המכשול הזה - את המשקוף.
אם הייתי מרים אותך לנצח
פצע כואב היה נפער לך במצח.
לפעמים אני מוריד אותך קצת כדי שלא תקבלי מכה
ואת... מחזירה לי צעקה".

 

[תכלת שמיים]

אבא שלי לקח אותי יום אחד
והסכים להרים אותי על הכתפיים.

כמה שזה יפה ונכון ומרגש
תודה!

 

[נאו ממש]

שגרה מתעתעת
מסווה של שקט
חיוכים מזויפים
ממשיכה ללכת
ואין לי מושג
לאן בדיוק
אפנה בצומת הבאה
נפלתי
קמתי
מהר מדי
הסתחררתי
השתחררתי
שוב נפלתי את חיי
קולות ממלאים לי את הראש
מוציאים מדעתי
מאיימים עליי
הכול
הכול
כל מה שאת עושה
הכול אינטרסים
טובות הנאה
בינתיים את חוסה
בצל כבוד עצמי יקר
שאת טורחת לטפח
אם יראו אותך יותר
אז הלב יהיה שמח
די מספיק!
אני יודעת
אני לא מושלמת אז מה
ואני ממש לא מחפשת כבוד
מתחת לאדמה
אז יש על מה לעבוד
ויש מעלה בדממה
אך זה לא אמור לגרום לי
להרגיש מדבר שממה
אז אזרתי
אומץ
והמשכתי להמשיך
לצעוד
בדרך
גם כשמחשיך
יש כוכבים
וירח
ואין סוף חלומות
מיוחדים
רק שלך
והבדיחות הפנימיות
שעם עצמך
אין להן תחליף
אולי לפעמים זה דווקא טוב
את הרגש להציף
ואז לקחת תנופה
ולהעיף
את כל ההבלים והשטויות
רחוק מכאן
לארבע רוחות השמיים
ואז לעצום את העיניים
להיזכר
שאת טובה
את כל כך טובה
ופשוט מיוחדת
נשמה אלוקית
שעוברת
כל הזמן
שלבים במשחק
מתקדמת במסלול
של החיים
עם מצפן שלא נשחק
את המנצחת
לעולמים

 

[שירה שבלב]

משהו ישן שמצאתי, כתבתי את זה באחת המלחמות ה"עתיקות", עוד לפני תשפ"ד....

במקלט-

מתחת לאדמה.

אזעקה

מנסרת הדממה,

מעיקה...



במקלט-

יושבים יהודים

רחוקים.

בקושי יודעים

את האלוקים.



במקלט-

תינוקת שנשבתה

מחבקת תהילים

שמצאה בביתה.

ממלמלת המילים.



במקלט-

קשישה שעזבה המורשת

מצטופפת,

נרעשת.

באמונה מבית אבא משתפת.



הדי הטילים

נשמעים בחוצות,

ובלב עולים

נדלקים ניצוצות.

 

[שירה שבלב]

ועוד משהו שמצאתי:

"לא"

"לא?"

רומי הניעה את ראשה מימין לשמאל.

"וירדן?" תחינה בקולה של גלי.

כל העצב שבעולם נשקף מעיניה. "גם לא"

"מי כן?"

"אף אחד לא באמת יודע"

"מה נשאר לנו?" עיני הפיסטוק של גלי התיזו ניצוצות כאב.

רומי לא ענתה. נעצה את מבטה בנקודה רחוקה.

"כלום" גלי השיבה במקומה.

"נשאר לך אותי" רומי הגתה חרישית את המילים, העבירה יד מלטפת על לחיה.

"ומה נשאר לך?" גלי התרוממה מהמיטה בלהט וניסתה לקרב את ידה אל בקבוק המים המונח על השידה.

"אותך" קולה של רומי רעד.

"אני לא שווה הרבה מדי" גלי הישירה מבט לרומי.

רומי גיחכה במרירות. העצב והיגון היו חשופים מדי, כואבים עד כדי נשיכת שפתיים.

"את שווה המון"

כעת היה תורה של גלי לגחך.

"אל תצחקי גלי, את שווה מלא"

"אני לא צוחקת, שום דבר בחלום המחריד הזה לא מצחיק, אם כבר אני בוכה"

גלי החלה להתייפח. תחילה בשקט. לאחר מכן גבר הבכי.

רומי הצטרפה לבכי. אוספת אליה את גלי לחיבוק אמיץ.

כך מצאה אותן פרופסור שוהם.

אחיות בגילאי העשרה שעולמן הבטוח נקרע לגזרים שהתעופפו בסערה האיומה.

 

[שירה שבלב]

מצאתי גם את זה:
"בס"ד"

אהבתי את הקונספט.
היה ממש כיף לנבור במעמקיו של WORD החביב.

 

[אההם פפם]

הנעלם
הוא שותק.
והעולם
הוא זועק.

וליבי,
בל עימי,
איככה שכחתי,
את עצמי.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

וכשפשטת את בגדי מלכותי, הבנתי שאני בתפקיד.