הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אוף, תמיד ידעתי שהכל פרוטקציה.
האמת, שנים שאני צרכנית ויטמינים קבועה.
מכירה את ויטמין "היי, זה בסדר. אנחנו זוכרים אותך... כן, כן. ניצור איתך קשר כשנצטרך"
מכירה את ויטמין "די עמוס לנו, בתקופה האחרונה. יש לנו כאן הצפה של מורות. תשאירי קורות חיים ונחזור אלייך אם נצטרך"
גם את ויטמין שיא זכיתי להכיר. יש להם עכשיו שיא העומס, הם באמת חושבים עליי, אבל אולי בשנה הבאה.
בקיצור, רשימת גלולות ארוכה של ויטמינים אני צורכת.
אבל את ויטמין פי, מעולם לא זכיתי להכיר מקרוב עד לפני חודש, כשהפכתי סוף סוף לאחת מצוות המורות.
ומאז שאני מכירה אותו, את הויטמין הזה, ולא מהצד שלי כמובן, גיליתי שהוא ויטמין שרק מעורר תאבון.
נעים מאד, המנהלת שושנה.
שושי קיבלה את ניהול בית הספר לא בירושה מאף אחד, זה נכון.
היא עבדה באמת קשה כדי להגיע למקום הנכסף הזה, והיא דווקא נחמדה ומסורה לתלמידות, בהחלט.
אבל מרגע שאחזה בשרביט הניהול- כבר הרגישה מלכה. נראה שבאמת הרגישה ששרביט בידיה. ואם כבר- אז כבר.
לפעמים אני מסתכלת ככה מהצד בהשתאות. פשוט מאבדת מילים.
את כל המשפוחה הכניסה לה ככה, מהדלת האחורית. או אולי בעצם מהדלת הראשית.
חני בכורתה- סגנית, ויש לה גם שעות בהן עובדת כמורה מקדמת.
גיטי שלה- מורה מחנכת וגם רכזת חברתית. מוצלחת דווקא, לא יכולה להגיד שלא.
ובשבוע שעבר, כשצרפה גם את דינה, הצעירה מביניהן, לעסק. זה היה כבר מוגזם לכל הדעות, גם עליה לא פסחה ונתנה לה משרה לא רעה: מורה למלאכה וציור, וגם שעות של מילויי מקום.
טוב נכון, הבנות נהנות מאד. באמת שרואים את העיניים הבורקות כשיוצאות מהשיעור. אבל אני מרגישה שזה לא זה, זה פשוט מקומם.
מה, תגידו, באמת בית הספר זה עסק משפחתי?
לדעתי, הויטמין הזה לפעמים קצת גורר לסחרור, מן בלבלת מוזרה וערבוב בין מה שאמור לקרות למה שקורה באמת.
עד כמה שזה נשמע מוזר, לפעמים זה נראה שהיא פשוט חושבת שמבנה בית הספר שייך לה, אירועים משפחתיים עורכת חינם באולם בית הספר. את האמת? זה מצחיק אותי הרבה יותר ממעצבן.
אבל מה שהכי משגע זה שהיא מרשה לעצמה חופשי להשתמש בחומרים של בית הספר לצרכים אישיים, זה כבר באמת נראה לי מעבר.
היא באמת בסדר, המנהלת. אין לי תלונות לגבי הניהול. אבל כל התנהלות ההנהלה והצוות מבפנים-----
אוף. תגידו, למה הכל צריך להיות פרוטקציה?
אתמול, כשהיא שוב הביאה את הקטן שלה לעבודה, זה היה נראה לי באמת כבר לכל הדעות מוגזם.
גם אני הייתי רוצה לקחת איתי את התינוק לעבודה. נו, באמת. מי לא?
אבל תתכבדי, גברת שושנה, המנהלת הכבודה, ותיפרדי למספר שעות מהבייבי המתוק שלך. מה קרה? לא מצאת כבר לאיפה להביא אותו חוץ מללמוד חשבון והיסטוריה?
אבל כשהיא הכניסה אותו אתמול לשיעור שלי, והוא בחיוך מתוק ושובב כזה, משך לי בדפים וקרע אותם, ואחר כך לקח גם מאחת הבנות את הצבעים וניסה לבדוק את טעמם- כבר לא הייתי מסוגלת.
עד כמה שזה נשמע מופרע- הרמתי אותו, הדבקתי לו נשיקה מצלצלת. לא היה אכפת לי מכלום.
כי אני והמנהלת חברות טובות, ובלילה אנחנו בעצם פתאום ממש אותה אחת.
ויוני שלה שנכנס אליי לשיעור הוא פשוט שלי. התינוק הכי מתוק בעולם, שמרוויח ללמוד בתקופה זו באוניברסיטה.
ופתאום הרגשתי שהיא באמת מנהלת בסדר. מותר לה להיות מנהלת, גם במחיר פרוטקציה.
האמת, שנים שאני צרכנית ויטמינים קבועה.
מכירה את ויטמין "היי, זה בסדר. אנחנו זוכרים אותך... כן, כן. ניצור איתך קשר כשנצטרך"
מכירה את ויטמין "די עמוס לנו, בתקופה האחרונה. יש לנו כאן הצפה של מורות. תשאירי קורות חיים ונחזור אלייך אם נצטרך"
גם את ויטמין שיא זכיתי להכיר. יש להם עכשיו שיא העומס, הם באמת חושבים עליי, אבל אולי בשנה הבאה.
בקיצור, רשימת גלולות ארוכה של ויטמינים אני צורכת.
אבל את ויטמין פי, מעולם לא זכיתי להכיר מקרוב עד לפני חודש, כשהפכתי סוף סוף לאחת מצוות המורות.
ומאז שאני מכירה אותו, את הויטמין הזה, ולא מהצד שלי כמובן, גיליתי שהוא ויטמין שרק מעורר תאבון.
נעים מאד, המנהלת שושנה.
שושי קיבלה את ניהול בית הספר לא בירושה מאף אחד, זה נכון.
היא עבדה באמת קשה כדי להגיע למקום הנכסף הזה, והיא דווקא נחמדה ומסורה לתלמידות, בהחלט.
אבל מרגע שאחזה בשרביט הניהול- כבר הרגישה מלכה. נראה שבאמת הרגישה ששרביט בידיה. ואם כבר- אז כבר.
לפעמים אני מסתכלת ככה מהצד בהשתאות. פשוט מאבדת מילים.
את כל המשפוחה הכניסה לה ככה, מהדלת האחורית. או אולי בעצם מהדלת הראשית.
חני בכורתה- סגנית, ויש לה גם שעות בהן עובדת כמורה מקדמת.
גיטי שלה- מורה מחנכת וגם רכזת חברתית. מוצלחת דווקא, לא יכולה להגיד שלא.
ובשבוע שעבר, כשצרפה גם את דינה, הצעירה מביניהן, לעסק. זה היה כבר מוגזם לכל הדעות, גם עליה לא פסחה ונתנה לה משרה לא רעה: מורה למלאכה וציור, וגם שעות של מילויי מקום.
טוב נכון, הבנות נהנות מאד. באמת שרואים את העיניים הבורקות כשיוצאות מהשיעור. אבל אני מרגישה שזה לא זה, זה פשוט מקומם.
מה, תגידו, באמת בית הספר זה עסק משפחתי?
לדעתי, הויטמין הזה לפעמים קצת גורר לסחרור, מן בלבלת מוזרה וערבוב בין מה שאמור לקרות למה שקורה באמת.
עד כמה שזה נשמע מוזר, לפעמים זה נראה שהיא פשוט חושבת שמבנה בית הספר שייך לה, אירועים משפחתיים עורכת חינם באולם בית הספר. את האמת? זה מצחיק אותי הרבה יותר ממעצבן.
אבל מה שהכי משגע זה שהיא מרשה לעצמה חופשי להשתמש בחומרים של בית הספר לצרכים אישיים, זה כבר באמת נראה לי מעבר.
היא באמת בסדר, המנהלת. אין לי תלונות לגבי הניהול. אבל כל התנהלות ההנהלה והצוות מבפנים-----
אוף. תגידו, למה הכל צריך להיות פרוטקציה?
אתמול, כשהיא שוב הביאה את הקטן שלה לעבודה, זה היה נראה לי באמת כבר לכל הדעות מוגזם.
גם אני הייתי רוצה לקחת איתי את התינוק לעבודה. נו, באמת. מי לא?
אבל תתכבדי, גברת שושנה, המנהלת הכבודה, ותיפרדי למספר שעות מהבייבי המתוק שלך. מה קרה? לא מצאת כבר לאיפה להביא אותו חוץ מללמוד חשבון והיסטוריה?
אבל כשהיא הכניסה אותו אתמול לשיעור שלי, והוא בחיוך מתוק ושובב כזה, משך לי בדפים וקרע אותם, ואחר כך לקח גם מאחת הבנות את הצבעים וניסה לבדוק את טעמם- כבר לא הייתי מסוגלת.
עד כמה שזה נשמע מופרע- הרמתי אותו, הדבקתי לו נשיקה מצלצלת. לא היה אכפת לי מכלום.
כי אני והמנהלת חברות טובות, ובלילה אנחנו בעצם פתאום ממש אותה אחת.
ויוני שלה שנכנס אליי לשיעור הוא פשוט שלי. התינוק הכי מתוק בעולם, שמרוויח ללמוד בתקופה זו באוניברסיטה.
ופתאום הרגשתי שהיא באמת מנהלת בסדר. מותר לה להיות מנהלת, גם במחיר פרוטקציה.
