כללי רבועים ביצוא לפ.ד.ף

  • פותח הנושא EF
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
לאחר סגירה של ספר שעומד באינדזיין קיבלתי בקובץ פ.די.ף שנוצר הרבה רבועים קטנים חלולים בכל מיני מקומות שלא ברור לי מה היתה הסיבה להיווצרותם האם משהו נתקל בכזה דבר ויודע מה הסיבה?
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יש פונטים שעושים בעיות צריך להחליף אותם כמדומני שזה לרוב מרכאות רווח
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה על התשובה אבל לא כל כך הבנתי הספר כולו באותו פונט האם הכוונה שבמקום שיש מרכאות ורווח תופיע הבעיה הזו? נראה שיש בספר הרבה יותר מרכאות ורווח ממספר הריבועים שנוצרו. ואיך אפשר לתקן את זה?
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
זה אומר ביצוא הוא לא זיהה את הפונט. כל מקום שיש ריבוע אומר שהיה אמור להיות שם גליף אבל הוא לא נמצא.
כמו כן יתכן שיש שם פונטים של מסטר פונט ללא רשיון שאינם מופיעים בסגירה. צריך לבדוק בחלונית השגאיות האם חסר פונט או לא ואם כן להחליף אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה על התשובה אני אנסה לבדוק. איפה בדיוק נמצאת חלונית השגיאות האם אפשר להגיע אליה מתוך התוכנה או רק כאשר פותחים את הקובץ.
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
צד שמאל למטה כפי מה שזכור לי, או לחלונית חלון ושמה לפתוח את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה לכל העונים
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
תעלי צילום מסך ותגידי איך את שומרת.. ותקבלי תשובה מדוייקת
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!
בעז"ה


יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין


לפני מספר שבועות ניגשתי אל הספרנית ובפי בקשה מוזרה.
ביקשתי ממנה פשוט סיפור. סיפור טוב.
הספרנית לא הבינה מה אני רוצה, הרי אני בספרייה. השתדלתי לפרט: "לא רוצה כרגע סיפורי דרמה נשיים סוחטי רגש, עם המון מערכות יחסים והרהורים אין סופיים. מצד שני גם לא רוצה ספר אקשן גבריים בסגנון מרגלים- מוסד. רק סיפור. סיפור טוב."
הספרנית עדיין לא הבינה מה אני רוצה. "מה זה סיפור טוב?"
"סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף," הסברתי ברהיטות. "שפשוט כיף לקרוא. עלילה, דמויות, כל זה. רק סיפור."
טוב, היא כנראה ראתה שאיתי היא לא תגיע רחוק, ובמלמול לא ברור קמה ופסעה איתי היישר אל עמקי המדור, משם שלפה כמה ספרים והושיטה לידי. אני לצערי חותמת גורלם של ספרים גם על פי הכריכה האחורית, וחלק מהספרים חזרו בחשאי אל המדף מייד לאחר שהספרנית המלמלת חזרה לעמדתה. אחד מהספרים שנותר בידיי הוא הספר "אם מישהו שומע" של אסתר קווין. מבט בכריכה האחורית, התלבטות קלה - ולקחתי הביתה.

(הופס, עצירה רגע: בואו נדבר שניה על כריכות אחוריות. להרבה סיפורים יפים אצלנו יש כריכות אחוריות שפשוט לא ברמה שלהם. הכל מתחיל ונגמר באופנה בלתי מובנת בספרות שלנו, שנוטה לא לכתוב שום דבר ברור בכריכה האחורית מלבד כמה ציטוטים מרחבי הספר. כריכה אחורית, כך לעניות דעתי, נועדה לעשות את תפקידה הקלאסי והצנוע: לתת לנו טעימה מתמצית העלילה. בספר הזה, למשל, היה מספיק לכתוב את התקציר התמציתי ביותר, הנע בין רובוטים מעופפים, שדרן שסוחף את אמריקה ואמונה ביכולות הפנימיים, והייתי לוקחת את הספר בחשק רב יותר. ומכאן קריאה לכל כותבי הכריכות האחוריות באשר הם: אפשרו להן לעשות את מה שהן נועדו לעשות. אם לַסֵּפֶר שלכם יש מה לְסַפֵּר, אין שום צורך להחביא את זה תחת כמה ציטוטים מלהיבים. פשוט תכתבו את זה.)

למעשה, מייד כשהתחלתי לקרוא את הספר, קלטתי שיש לי ביד סיפור טוב.
מהר מאד נשאבתי לספר. זה היה מעניין. הכתיבה טובה, אפקטיבית, לא מתאמצת ולא עמוסה.
קווי העלילה נעים בין שני סיפורים המתרחשים במקביל: האחד, מסופר בגוף שלישי, הוא של משפחה אפרפרה ולא חשובה עם אבא צולע שמנהל קו טלפוני נידח, בן עם שאיפות כלכליות, ומערכת יחסים משפחתית מורכבת. קו העלילה השני מתרקם בגוף ראשון, על ידי אמו של יודי וחמותה של רוחי, שמתמודדת עם השונות שלהם ועם תוצאותיה.

אז בואו נדבר על הספר, וכרגיל, מתוך נקודת מבט של כותבים, שאוהבים לשלות תובנות על הכתיבה שלהם מכל דבר שמכיל אלף בית:)


מה אהבתי:
  1. את מה שלא כתוב
שאלתם את עצמכם פעם עד כמה הקורא שותף בסיפור שלכם? הנה וורט קטן ומיוחד, שיוכל להבהיר לנו את העיקרון הסופר-חשוב של שותפות הקורא בסיפור: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא כך שהוא יצטרך לעבוד ולעמול עבור קבלת הטוב, היא כיוון שהוא מטבעו אינו אוהב לקבל "לחם חסד", או בלשון הקבלה- "נהמא דיכסופא", לחם בושה. ונשאלת השאלה: מדוע, אם כן, לא ברא הקב"ה את האדם עם טבע שונה, שבו לא תהיה לו בעיה לקבל לחם חסד, מבלי לחוש בושה? בתורת החסידות ניתנת לכך תשובה עמוקה ומעניינת מאד: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה ברא את טבעו של האדם כך, היא מכיוון שהוא רצה שהאדם יהיה כביכול שותף במעשה בראשית. כאשר האדם בוחר בטוב- הוא כביכול שותף להקב"ה בבריאה, בכך שהוא הופך אותה להיות שלימה יותר.

אם נקח את זה להבדיל לכתיבה, טמון כאן סוד עמוק וחשוב מאד: גם בקריאה, התשוקה האנושית ליצירה ושותפות - לא נעלמת. הקורא לא רק רוצה לצפות ביצירה המתהווה, הוא רוצה להיות שותף. שותפות נוצרת כאשר חסרים חלקים בפאזל, בין אם אלו תובנות רגשיות עדינות ובין אם אלו פשוט סימני שאלה מסקרנים בנבכי העלילה. כאשר הכותב לא מגלה הכל במפורש, ומעניק לקורא הזדמנות להבין דברים ולהסיק מסקנות בכוחות עצמו, הוא בעצם מוציא אותו מעמדה פסיבית של קורא בלבד, ומעניק לו את המתנה הגדולה ביותר: את השותפות ביצירה.

ומכאן נחזור לספר "אם מישהו שומע"- במהלך הסיפור אנחנו נחשפים למורכבות מעניינת בין האבא, יעקב שלמה, לבני משפחתו, שבאה לידי ביטוי בדיאלוגים או במעשים, שעל ידם אנחנו מבינים את מה שמתחת לקרקע. עד שלב מאוחר יחסית בסיפור, שום הצהרה בומבסטית בנוגע לכשלים הטמונים במערכות היחסים המשפחתיות לא מוגשים עבורנו, הקוראים, על מגש של כסף; אנחנו בונים תובנות על סמך רמזים בלבד.

"אני חייבת לחזור לארץ כמה שיותר מהר, אבא לא במיטבו."
"איך הוא מרגיש, באמת?"
"מסכן," משיבה זהבה בקיצור.


וזה משהו שאני אוהבת. אני אוהבת את העונג הטמון בהבנה איטית, שהולכת ומתבססת פרק אחרי פרק; את היכולת להיות עירנית וחושבת במהלך קריאה, ואפילו את חוסר המושלמות המפתיע, הלא קלאסי, המוצג בסיפור, שיש בו יופי בפני עצמו.

  1. הלחץ
ואז היא הציצה מאחורי כתפו של אבא שלה. "וואו!" היה מה שאמרה, שולחת ידיים. "מה זה?"

נקודה יפה נוספת היא העובדה שלקראת סוף הסיפור, מתווספים גורמי לחץ. סוף הסיפור כאן נדמה למפת ניילון דקה שהטילו עליה עוד ועוד חפצים במרכזה, והיא הולכת ושוקעת תחת המשקל הגדל; מצד אחד נטישה על סף הדלת, מצד שני מעצר על ידי האף בי איי ומצד שלישי נסיון התאבדות הרסני של רובוט; כמה תפניות עלילה שבכולן טמון אפקט הלחץ יוצרות מערכה שקשה לעזוב מהיד. לחץ נוצר על ידי כח מנגד חזק- כמו אויב שהולך ומתחזק, או זמן שהולך ואוזל- ובדיוק כמו פפריקה בתבשיל עוף מרוקאי, כדאי להוסיף אותו בנדיבות למערכה השלישית- זה יעשה לה רק טוב.

  1. המסר
"עכשיו אני מבין מה קורה פה." הוא מסיט את מבטו מארשת פניו התובעניות של האיש.
"ולפני כן?"
"לפני כן?" קולו של יעקב שלמה איטי. "לפני כן לא ידעתי בכלל שמישהו שומע אותי."


המסר מאד מאד יפה בעיניי. התסריט של הספר לא מופרך או פנטזיונרי, ובדרכו השקטה והפשוטה הוא מגיש אמת נכונה מאד: יש בך כוחות שאתה לא מודע לקיומם. וכן, הקול שלך חשוב בעולם. הוא נועד להישמע.



אז לסיכום- קיבלתי מה שרציתי. ספר שיעביר אותי בין כמה קווי עלילה באופן בהיר ומסקרן, מבלי לייגע את מוחי בשאלה מי אמר למי ומדוע; שסיפק מתח ועניין ובו בזמן דילמות רגשיות ויחסים בין אישיים בלתי מושלמים; ושייתן לי מסר שלקחתי, ובשמחה. כל מה שצריך, בעצם, בסיפור.
פשוט סיפור טוב.


תודה שהייתם איתי עד כאן :)
אם קראתם את "אם מישהו שומע" – אשמח ממש לשמוע מה חשבתם. ואם אתם מכירים סיפורים טובים נוספים- תדעו שאני בהחלט ממשיכה לחפש:)




-
גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה