רגעים קטנים של אשר

[מ. ברא"י]

צריך עכשיו להעלות פוסט שמראה כמה היה לי כיף לחכות אצלכם. למרות שהוא איחר, ושכחת להעלות את החלות ואת המלח ובכזו נעימות, אפילו לא שמנו לב, הוחלקו הפאשלות. ובכלל הכנפיים שצמחו לרבנית, ואני שהפכתי לבעלה של רבנית, נראה לי אני בא שבוע הבא גם ללילה.

*אמוג'י מתגלגל מצחוק...*

 

[מ. ברא"י]

מצחיק, אבל אלו הקטעים שהיה לי הכי קל לכתוב, כי המציאות אצלנו דומה מאד מאד!

מתחשק לי להתארח אצלך איזה יום שישי אחד...

 

[מ. ברא"י]

אם הייתי בתוך כל זה הייתי נשארת בפריז רק לא לקלקל ת'תמונה. אולי אם אני אנשום זה יעשה כתמים על הסירי נירוסטה
והפעם האחרונה ששמעתי מוסיקה קלאסית היתה אצל הרופא שיניים. זו הרדמה מעולה! ישנתי ממש טוב.

למה? אבל למה אין פה אימוג'י מתגלגל מצחוק? מנהלים? מישהו?
דאגתם לי לבידור נחמד ביותר...

 

[אשר שרבר]

"אני אומר לך שלא כולם חושבים כמוך" מיילך מתעקש.

"בטוח שלא כולם כמוני. אבל אני חושב שאני מבין את הלך הרוח ואת האווירה הכללית. ולא, מעדיפים גם חזנים אחרים" עונה לו ר' שמואל שזקנו הלבין מן הסתם מנודניקים כמו אלימלך.

"ברור שמעדיפים גם אחרים. תראה איזה שכוייח אני מקבל כל פעם שאני ניגש למוסף. אנשים ממש מחכים שאגש".

ר' שמואל התבייש בשבילו, אבל הכיר היטב את המבטים של הציבור ברגע שראו אותו מתחיל לחזן את "וכל מי שמי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה" מבטים תמהים שהם מריצים מאחד לשני ומבטים כועסים אליו. הריח של הטושלנט זועק אליהם מהבית ומיילך הוא בדיוק מי שחסר להם לפני ההרינג שוינברגר עשה לקידוש של קורפשטוק.

מוישה שהוא גם גבאי והוא אחראי בדרך כלל לגלול את ספרי התורה ולרוקן את קופות הצדקה בסוף היום, בא לר' שמואל השבוע וממש לא יכול היה לראות את מיילך ככה מתחנן. "תן לו מוסף מה אכפת לך, הוא כל הזמן בטוח שדווקא לא נותנים לו. וגם עליות, הוא טוען שהוא אפעם לא מקבל שישי".

כן, אני מכיר אותו בעל פה, עוד לא נולד דחפור כמהו. "יודע מה? השבוע אני אפנק את מיילך. בשבילך. רק תספר לי אחר כך אם הדרישות עלו או ירדו".

"יעמוד ר' מיילך בן ר' נותן שביעי חזק".

מיילך עולה מחוייך כולו, מטיב את הטלית, מצד לצד, מסתכל לראות שכולם הבינו מי קיבל השבוע חזק.

ר' שמואל לוחש לו באוזן עוד לפני שהוא פוצח ב'ברכו', "השבוע אני רוצה שתיגש גם למוסף".

מיילך מביט בר' שמואל מסופק. "שבוע הבא יש ברכת החודש, אני מעדיף אז".

מוישה מביט בר' שמואל שמחזיר אליו מבט. מפטיר הם קנו, לא חזק.

 

[palm]

מפטיר הם קנו, לא חזק.

השק המחורר שלא מתמלא?

 

[אשר שרבר]

אתה רואה אותם נכנסים משער האשפות, קולולולו טופים וסוכריות, כיפות מגוהצות ורדיד מכסה את הכתפיים.
אתה תוהה מה זכה לחנו של מלבסקי ל'הבה נגילה' להיות המנון שכל ישראלי מכיר בבואו אל הכותל יחד כמובן עם 'כל העולם כולו', 'שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה'.
זה כבר מאורגן היום, לא יודע מי ארגן ואיך, אבל זה בא עם פרוכת מגן דוד וארבעה כלונסאות באמצע חתן בר מצוה זורח, וקבוצת משוררים/ות, ערימת בלונים כחולים ולבנים.
והם צועדים אל הכותל, לא יודע מה הם שומרים ומה לא. לא יודע מה הם יודעים ומה לא. אבל מאמינים הם בני מאמינים ומתרגשים. מגיעים אל הכותל בשני וחמישי לקרוא בתורה אחד אחרי השני. ואתה עומד למעלה במרפסת של אש התורה ורואה אותם יוצאים ומשוררים ומתירים את קשר הבלונים והם עפים אל השמים כחולים ולבנים. מתאחדים עם ענן נוצה ששט לו שם ואתה מתרגש. בני מצווה אלו.

 

[אשר שרבר]

"הרב'ע אתה יודע? אבא שלי נפטר אתמול".

נתי רץ אלי מהגן אל החצר ברגע שזיהה אותי.

"באמת?" שאלתי כלא יודע, כלאתי בתוכי את הציניות שכמעט התלהבה יחד איתו ואמרה איזה כיף, גם כן אטרקציה לנסוע באוטו הכחול של חברא קדישא כאילו זה מכבי אש.

"מתי הוא נפטר?" שאלתי את לחייו הסמוקות ופניו המהנהנות במרץ.

"אתמול אמא שלי התקשרה ואמרה לי. וישנתי אצל הגננת".

התכופפתי על הברכיים, "זה שמח או עצוב?"

הוא הסתכל לי בעיניים. "אמא אמרה לי שזה עצוב".

"נכון" אמרתי. "ומתי תלך לאמא?"

הגננת התערבה, "היום אנחנו נלך לאמא ונספר לה איך נתי מתנהג יפה".

כאילו שלא ידעתי. אתמול חזרנו בשתים עשרה בלילה מסגולה, נחום, אחיו הטיפטיפה יותר גדול אמר שם קדיש מדף שהדפסנו לו מחולק לפי פיסקאות, סבא עשה אתו חזרות ועין לא נותרה יבשה נחום הסתובב אלי, הרב'ע זה היה יפה?

משהו. אמרתי לו מתוק מדבש. והגרון שלי חנוק.

הוא הסתובב לכולם בין הרגליים כשקולו של הראשישבע נחנק ברקע 'שש ושמח קודשא בריך הוא, שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק', נחום קיפץ על המדרגות עם איזה דוד צעיר עובר מהרב'ע של המכינה למפקח וחזרה לדוד נוסף, כל הצומי עליו.

בכניסה לחדר טהרה מישהו הסביר לו מה עושים עכשיו לאבא, ואמנם ישימו אותו באדמה אבל הוא עולה לשמים להיות עם השם ושם הוא ימשיך לשמוח בתורה שלו.

"כמו שאבא למד כאן, וסיפר לי כל יום על התנאים והאמוראים" נכון, אמר הדוד.

אחר כך נחום היה שקט קצת ואולי קצת מהורהר, ב'שורה' סבא אמר לכולם שנחום הולך ראשון, בלי נעליים הוא צעד בחשיבות, כולם ניחמו אותו והוא התעכב אצל כל אחד וענה אמן בדבקות.

 

[palm]

משהו. אמרתי לו מתוק מדבש. והגרון שלי חנוק.

אוי ויי,
בנחמת ציון ננוחם

 

[כנפיים]

אוי, אלוקים.

והכתיבה האמיתית הזו יכולה להרוג. היא פשוט מכניסה בלי גינונים אל תוך זה, שהלב נקרע

 

[RACHELIZ]

אף פעם לא חשבתי מה הילדים מרגישים או חושבים באותו הזמן... ז"א עד כמה הם לא באמת מבינים מה קרה.
צמרמורת.
שלא נדע.
אמן.

 

[כנפיים]

התכופפתי על הברכיים, "זה שמח או עצוב?"

אח.. אחד הסימנים למישהו שמרגיש ילדים
ומאפשר להם את זה:

הוא הסתכל לי בעיניים. "אמא אמרה לי שזה עצוב".

 

[מוישה]

אוי כואב. מחזיר אותי שנים רבות לאחור. פעוט במשפחה שבאמצע ה'שבעה' ביקש לחלק סוכריות בגן, כי "גם כשנולד תינוק זה כואב ומחלקים סוכריות".

 

[palm]

נו, שיחלק לע"נ

 

[אשר שרבר]

בנצי פרץ בבכי, אתה יודע אבא שלי נפטר לפני שנתיים, ומהשמים הוא יכול לקלל את כולכם.

הסתכלתי על ר' יוסף, לא ידעתי איך הוא יגיב, הנה המניפולציה הכי מלחיצה יוצאת לדרך, ומה עכשיו?

בנצי בן 8 סך הכל אבא שלו נפטר לפני שנתיים, ואמא דואגת לו מאוד, לא קל להם. הרגשות שלו מתפרצים מידי פעם והוא מנסה להחזיר את הביטחון שלו באמצעות שליטה על חלשים ממנו, וכשהמשגיח הסביר לו שאין ברירה והוא יקבל מכתב התרעה שבידה והדבר ישנה הוא יאלץ להשעות אותו ליום ואולי ליומיים הוא התפרץ.

ר' יוסף לא נותר חייב לרגע.

היית הבוקר בכיתה?

כן

וראית למי כל הילדים אמרו המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד?

כן, למשגיח.

נכון, אתה יודע למה? שאל, וענה מיד. גם אבא שלי נפטר, והוא גם נמצא בשמים עכשיו ליד אבא שלך ואני רוצה להגיד לך שאבות בשמים לא מקללים, אבות בשמים מחכים לקבל נחת מהילדים שהם השאירו בעולם הזה.

האבות בשמים השאירו שליחים בארץ בשביל לדאוג לילדים שלהם שיתנהגו כמו שילד יהודי צריך להתנהג. ואם אתה חושב שבגלל שאבא שלך נפטר תוכל להרביץ אז בבקשה, זה הפתק שאני שולח לאמא ובמידה ותרים שוב יד על חבר נאלץ להשהות אותך ליום שלם בבית. כמו שאתה רוצה שהחיידר יהיה מקום בטוח בשבילך הוא צריך להיות בטוח גם בשביל החברים שלך.

אפילו שאמא שלי אלמנה?

כן. כי לפני שאמא שלך היתה אלמנה היא כבר רצתה שלך יהיה טוב ואתה תגדל בעל דרך ארץ

אבל אני לא רוצה לצער אותה, היא אלמנה, ולי גם אסור לצער אלמנה, אפילו שאני יתום.

כאן כבר לא יכול היה ר' יוסף לעצור בעצמו.

אם ככה אני מוותר לך הפעם. אבל אל תנסה אותי שוב, אני מכניס את המכתב לחליפה תזכור שהא שם, שלא נאלץ להשתמש בה.

 

[אשר שרבר]

אני פתאום שם לב ששתי הרגעים האחרונים הם על יתומים, (שונים) לא עליכם ולא עלינו.
תאמינו לי שכמה פעמים התחלתי לכתוב רגעים, חלקם קצת יותר אופטימיים ולא הסתייע מילתא.

 

[RACHELIZ]

אני פתאום שם לב ששתי הרגעים האחרונים הם על יתומים, (שונים) לא עליכם ולא עלינו.
תאמינו לי שכמה פעמים התחלתי לכתוב רגעים, חלקם קצת יותר אופטימיים ולא הסתייע מילתא.

עבר הרבה זמן, אז לא נורא.
בעצם, כן נורא, שיש יתומים...

 

[אשר שרבר]

אתרוג ועוד אתרוג, זה מיוחד חברו קצת פחות, האחד נקי השני מרשים, ההוא כולו הדר מעורר התפעלות ממש. והמחירים, תלוי אם האף מכווץ' המחיר מתכווץ' איתו.

ואז כמה דקות לפני סוף היום מגיעים שנים, מתוקים מדבש ונופת צופים, אתמול אולי שלשום התחתנו וצריכים להוציא פתאום מאתיים שקל על אתרוג עוד לפני הלולב, אז נכון שהביאו בכולל מלגה מיוחדת לתשרי, אבל כבר אי אפשר ליפול על אבא עם אתרוג שאין בו נקודה אחת שמוציאה מהדעת.

הם מטיילים בין השולחנות מציצים על הקופסאות ולא שוכחים להזכיר שהמחיר נראה להם מוגזם, למרות שבירושלים יותר יקר אבל הם מאופקים במקור, שם המחירים אפעס' קצת פחות כנראה, כמובן שהם רוצים עם פיטם, ומוכנים להתפשר על בלעטעל' קטן למטה.

אחד מרים לצלצול הטלפון שהיה נשמע טורדני במיוחד, אולי תובע. אבל הוא, קולו נופת צופים, "את רוצה כבר לישון, אני אזדרז" והיא כנראה לא רוצה להלחיץ רק מתעניינת כי הוא אומר לה שיש לו כיוון על אתרוג, ובכל זאת רוצה לבדוק אם היא לא רעבה.

"איך אני מספר לה שהוצאתי 200 שקל על אתרוג?" הוא חוזר לזה ועונה מיד כנראה לעצמו, למרות שהוא מדבר עם כולם. "היא תשמח בזה אני יודע, אבל פתאום ילד גדל יוצא מהסינר ומבין שצריך לשלם על הכל".

הם מאופקים במקור ומהמטפלת הם יחד, חיידר ישיבה קטנה. רק בישיבה גדולה התפצלו, ושוב הם יחד. הוא הציע לחבר את הבת דודה שלו וכשהם התארסו היא הציעה לו את החברה הכי טובה שלה, וזהו.

הם נשואים באושר ועושר עד עצם היום הזה שזה בערך חודשיים והם יחד מחפשים אתרוג שלא יהיה יקר מידי וישאר כסף גם ל'ישמחנה' וגם לחלב של הבוקר, למשכנתא ולנסיעות לאופקים בחג.

והם נורא חמודים, ואני רק רציתי להיות עוד פעם נאיבי תמים ויפה כל כך.

 

[אשר שרבר]

הם פרצו לחדר של המפקח בבהלה, הרב, אבא של יעקב בשער הוא רוצה להרביץ לחיים.
אבא של יעקב? מה קרה?
הרב, הוא בשער אולי הוא יפרוץ אותו הוא כועס נורא. הוא ראה איך חיים מרביץ ליעקב והוא רוצה להראות לו מה זה.
יעקב נכנס לחדר לבן כולו.
מה קרה?
זה הוא שהתחיל איתי, זה בגללו הוא דיבר אלי לא יפה ואז בדיוק אבא שלו הגיע וראה הכל.
והוא ראה איך החזרת לו, אה?
טוב, תשאר כאן, אני אטפל בזה. אחר כך כנראה נבדוק מה עושים איתך.
המפקח יצא לאבא של יעקב, שרתח, אוהו איך הוא רתח.
"אז מה עם הוא יתום ה'חיים' הזה אתה יודע שמכיתה ד' הוא משפיל את הבן שלי, הוא גיבור על ילדים קטנים? שיבוא לכאן נראה אותו גבר".
המפקח שמע, הקשיב, דיבר, שכנע, הרגיע ויישר את ההדורים.
ובשער עמד חבר של יעקב, נחמן, ילד מתוק ירושלים.
נחמן למה אתה לא נכנס?
נחמן לא ענה
רק העיניים שלא התעגלו, כאילו רוצות לדבר במקום, לצעוק משהו מהלב.
הוא לא אמר כלום רק הפיקה בגרון שלו נעה למעלה ולמטה והכתפיים נעו בכיוון הפוך מהפיקה.
נחמן, ביקשתי להיכנס אני רוצה לסגור את השער חזרה.
ונחמן, נחמן שם את היד על האבן הירושלמית הקרה, את הראש הטביע ביד ומירר בבכי.
מה קרה נחמן? למה אתה בכלל בחוץ, קרה משהו בכיתה?
בוא ניכנס, נדבר בחדר, ספר לי מה קרה.
יד חמה ואוהבת על הכתף ונחמן לאט לאט התרכך ונכנס.
מה קורה צדיק למה אתה בחוץ? הרב הוציא אותך?
כן, הרב הוציא אותי. אבל לא בגלל זה אני בוכה, הרב אתה לא תבין בכלל, אתה לא היית כאן כל השנים אבל לא יכולתי לסבול את זה, כאב לי איך הוא הרביץ ליעקב. זה לא פעם ראשונה, לפעמים הוא גם מרביץ לאחרים.
הרב לא יודע איך הוא מתעלל ביעקב, איך הוא מרביץ לו.
ולמה אתם לא מספרים לרבנים?
סיפרנו אבל לא תמיד, לפעמים בגלל שהוא יתום לא אומרים אותו לרב
אבל איך הוא הריץ ליעקב, הרב, זה כואב לי.
ולרב המפקח נותר רק ללטף את הילד עם הלב הגדול הזה, שכל מה שגרם לו לבכות זה רק המכות שיעקב חטף.
תדע לך יעקב, אנשים עם לב קטן לא מגיעים לשום מקום בחיים, אנשים שיש להם מקום בלב גם לחבר שקיבל מכות הם אלו שמצליחים בחיים.

 

[שיילה]

ושוב על יתומים... , כתוב נהדר. נוגע ללב.
לענ"ד יתומים באשר הם כמהים ליחס נורמטיבי לחלוטין, כולל הענשה.

 

[אשר שרבר]

ושוב על יתומים... , כתוב נהדר. נוגע ללב.
לענ"ד יתומים באשר הם כמהים ליחס נורמטיבי לחלוטין, כולל הענשה.

בהחלט, הם נוגעים לליבי. וצריך להתעקש עליהם ולא לוותר.
והאמת שהתלבטתי אם להכניס את היתמות, בעיקר מה שרציתי זה את הלב של הילד. וזה שהוא לא רצה להיכנס לא בגללו אלא בגלל שהחבר הוכה. ובלי משים, ברגע הוא היה זוכה לתגובה על כך שהוא לא נכנס והוצא בעצמו מהכיתה ולא מה מציק לו כרגע.