הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
צירי ארונות בגיל השלישי חורקים בחוסר מוזיקליות משווע. דלתות נטרקות ללא קצב. דברים נחבטים לארץ בזה אחר זה.
שלוש בלילה. אני במיטה, מתעורר בבעתה.
גנב לא מוזיקלי במיוחד מסייר לי בבית, ואני מולו לבד. כלומר, לא ממש לבד. ילד בן חמש וילדה בת שנתיים וחצי נמים להם בחן בצד השני של הבית. אבל אני לא רואה איך הם יעזרו לי בקרב האיתנים מול הגנב וביצועיו הזייפניים.
על כניסה לא מנומסת לביתי ונטילת אי-אלו דברי ערך ללא רשות עוד הייתי מוותר לו, אבל על הקקופוניה האיומה שהוא מתזמר, אני לא יכול לשתוק.
אשתי נמצאת במה שמכונה "נופש נשים" – בפועל, זו התאגדות בלתי חוקית לדפיקת הגברים.
תמיד ידעתי שזה יקרה לי כשאני לבד, ויותר מזה, ידעתי שהיא תדע לחמוק מהאירוע המפחיד ולתת לי להתמודד לבד, עם זייפן נוראי, שבזמנו הפנוי גם גונב למחייתו.
באתי לקפוץ מהמיטה ולהסתער עליו. אלא שאז הוא טרק דלת בחבטה עצומה, שהעידה על שריריו המפותחים מאוד. מה שהשאיר אותי במיטה, קפוא ומצועף מפחד.
חשבתי להעמיד פני ברמינן, אבל משהו במחשבה הזו הרתיע אותי. אז החלטתי להעמיד פני בובת שעווה.
אלא שאז חשבתי: אם הגנב הזה בעניין של בובות שעווה, אני עשוי למצוא את עצמי מושלך לתוך שק האוצרות שלו, חוטף פיצוצים בראש מפמוטי השבת בעלי העיצוב הפרחוני, המחוספס והכואב, ובולע בעל כורחי את טבעת היהלום שהתיירת המכובדת שכחה לקחת איתה לנופשון הידוע לשמצה.
בלית ברירה התקשרתי למשטרה, תוך נטילת סיכון שהגנב ישמע את קולי. לחשתי את מצוקתי למוקדן בקיצור נמרץ, כדי לצמצם את סיכון ההיחשפות.
אבל הוא היה נינוח באופן בלתי נסבל: "מה שמו של אדוני? איפה אתה גר? בן כמה אתה? מה תעודת הזהות?", המטיר עליי את שאלותיו המרתיחות.
"תרצה גם את מספר הנעליים אולי, או שמא אתה מעוניין שאשלח לך את תצלום כפות ידיי ונפענח וננתח בצוותא את אופיי לפי עקרונות חוכמת כף היד העתיקה?", השבתי לו בזעם.
לאחר דקות מורטות עצבים, אני שומע סוף־סוף שוטרים פורצים לבית. "איפה הפושע?" הם זועקים, ועוצרים ליד מיטתי.
הם שולפים אותי באכזריות ואוזקים את ידיי. "אני לא הגנב", ניסיתי להסביר להם מתוך ההלם.
"נכון, אבל אתה עריק", ענו בקור מרושע.
ליד הדלת אני רואה את הגנב עם עיניו המפוחדות. זהו גבריאלי שלי, בן החמש. מסתבר שהוא חיפש את השמיכי שלו, והפך את הבית בשבילו כמו גנב.
ציפיתי שיבוא לעזרתי ויעורר את חמלת השוטרים, אבל הוא התחיל לצעוק עליי בכעס עצום:
"אבאאאא! עוד פעם לקחת לי את השמיכי באמצע הלילה!"
רק אז קלטתי שהשמיכי שלו בידי, צמוד ללחי שמאל, בצידו הפרוותי.
השוטרים הביטו בי רועדים מצחוק: "אז מסתבר שאתה לא רק עריק, אלא גם גנב לא קטן".
שלוש בלילה. אני במיטה, מתעורר בבעתה.
גנב לא מוזיקלי במיוחד מסייר לי בבית, ואני מולו לבד. כלומר, לא ממש לבד. ילד בן חמש וילדה בת שנתיים וחצי נמים להם בחן בצד השני של הבית. אבל אני לא רואה איך הם יעזרו לי בקרב האיתנים מול הגנב וביצועיו הזייפניים.
על כניסה לא מנומסת לביתי ונטילת אי-אלו דברי ערך ללא רשות עוד הייתי מוותר לו, אבל על הקקופוניה האיומה שהוא מתזמר, אני לא יכול לשתוק.
אשתי נמצאת במה שמכונה "נופש נשים" – בפועל, זו התאגדות בלתי חוקית לדפיקת הגברים.
תמיד ידעתי שזה יקרה לי כשאני לבד, ויותר מזה, ידעתי שהיא תדע לחמוק מהאירוע המפחיד ולתת לי להתמודד לבד, עם זייפן נוראי, שבזמנו הפנוי גם גונב למחייתו.
באתי לקפוץ מהמיטה ולהסתער עליו. אלא שאז הוא טרק דלת בחבטה עצומה, שהעידה על שריריו המפותחים מאוד. מה שהשאיר אותי במיטה, קפוא ומצועף מפחד.
חשבתי להעמיד פני ברמינן, אבל משהו במחשבה הזו הרתיע אותי. אז החלטתי להעמיד פני בובת שעווה.
אלא שאז חשבתי: אם הגנב הזה בעניין של בובות שעווה, אני עשוי למצוא את עצמי מושלך לתוך שק האוצרות שלו, חוטף פיצוצים בראש מפמוטי השבת בעלי העיצוב הפרחוני, המחוספס והכואב, ובולע בעל כורחי את טבעת היהלום שהתיירת המכובדת שכחה לקחת איתה לנופשון הידוע לשמצה.
בלית ברירה התקשרתי למשטרה, תוך נטילת סיכון שהגנב ישמע את קולי. לחשתי את מצוקתי למוקדן בקיצור נמרץ, כדי לצמצם את סיכון ההיחשפות.
אבל הוא היה נינוח באופן בלתי נסבל: "מה שמו של אדוני? איפה אתה גר? בן כמה אתה? מה תעודת הזהות?", המטיר עליי את שאלותיו המרתיחות.
"תרצה גם את מספר הנעליים אולי, או שמא אתה מעוניין שאשלח לך את תצלום כפות ידיי ונפענח וננתח בצוותא את אופיי לפי עקרונות חוכמת כף היד העתיקה?", השבתי לו בזעם.
לאחר דקות מורטות עצבים, אני שומע סוף־סוף שוטרים פורצים לבית. "איפה הפושע?" הם זועקים, ועוצרים ליד מיטתי.
הם שולפים אותי באכזריות ואוזקים את ידיי. "אני לא הגנב", ניסיתי להסביר להם מתוך ההלם.
"נכון, אבל אתה עריק", ענו בקור מרושע.
ליד הדלת אני רואה את הגנב עם עיניו המפוחדות. זהו גבריאלי שלי, בן החמש. מסתבר שהוא חיפש את השמיכי שלו, והפך את הבית בשבילו כמו גנב.
ציפיתי שיבוא לעזרתי ויעורר את חמלת השוטרים, אבל הוא התחיל לצעוק עליי בכעס עצום:
"אבאאאא! עוד פעם לקחת לי את השמיכי באמצע הלילה!"
רק אז קלטתי שהשמיכי שלו בידי, צמוד ללחי שמאל, בצידו הפרוותי.
השוטרים הביטו בי רועדים מצחוק: "אז מסתבר שאתה לא רק עריק, אלא גם גנב לא קטן".
)
