אתגר רגתא הביתך כופה

  • הוסף לסימניות
  • #1
"הליחס, הם העשה?"
אוה בבותסה, אל חוטב נכאש ונף וילא. "ניא יל נועש," לצנתה, תימומדא תממחם תא וינף.


רגע, לאיזה פורום הגענו?
פורום כתיבה מקצועית, לא? בעברית, הלא כן?

אכן כן.
אבל אחת היכולות שלנו ככותבים היא לשחק במילים, למצוא ולהמציא מילים שיקבלו משמעות משל עצמן, משמעות שתרגש את הקורא גם אם לפני כמה רגעים הוא לא הכיר את המילים האלו כלל.
וזה האתגר שלכם כאן.
לכתוב סיפור קצרצר שמשלב בתוכו מילים מומצאות (אפשר על פי היגיון, אפשר גם לא), מילים שישתלבו בסיפור כחלק ממנו, שייתנו לנו את התחושה כאילו הכרנו אותן מאז ומעולם.
ואתגר הבונוס שלנו יהיה להבין מה משמעות המילים החדשות...

נתמקד בסיפורים קצרצרים, לא יותר מ־300 מילים, כדי לא להלאות את הקוראים וכדי לתת דגש למילים החדשות (שלוש־ארבע, לא יותר) את הבמה המכובדת שלהן.
האתגר יינעל בעזרת ה' בעוד שבועיים, כ"ז בתמוז התשפ"ה.
השיפוט יהיה לפי מקוריות ולפי הטמעה מוצלחת של המילים החדשות.

אתגר בונוס: מה פירוש המשפטים בפתיחת האתגר?

לנספח המאתגר לחצו כאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
משמרת אחרונה בקוּנֵיידֶל


כולם ידעו שלא שואלים שוטר קַפְלוּךְ כמה זמן נותר לו בפַּרְסִיל.
משמרת אחרונה ב"קוניידל", התחנה הכי קרה בשורת התחנות הצפוניות של פַּלְגוּד,
לא הייתה זמן לחפירות.

אבל אני, כמו טיפש, שאלתי.

"עוד שבע שעות ועשרים ג'וּפְלים," הוא ענה ומשך בכתף. "אבל מי סופר."

עמדתי לצדו בעמדת התצפית, מחזיק את מכשיר הפּוּרְשְׁקֶף ביד קפואה.
הרוח שרקה כמו קוף עצבני, וגלי שלג טיפסו עד לירכיים.
קוניידל בלעה אותנו לתוכה, כמו תמיד, כמו שעשתה לכל מי שנשלח אליה.

"בפַּרְסִיל שלי," המשיך קפלוך בלי להסתכל עליי,
"היו כבר שניים שנבלעו בבּוּרְחַר. אתה יודע מה זה בּוּרְחַר?"

נענעתי ראש. הוא גיחך.

"זאת תחושת הקיפאון שמתחילה בעצם הבריח ומתפשטת פנימה עד שאתה שוכח את השם שלך.
אתה עוד צעיר, תכיר אותה."

לא היה לי מה לענות. רק קיוויתי שזה לא יקרה לי לפני סוף המשמרת שלי.
או לפני שהשֶׁלְקוֹנים יגיעו שוב. הם תמיד מגיעים.
שעה אחרונה בפרסיל של קפלוך. השתיקה בינינו הייתה סמיכה כמו מרק פְלוּדֶר קר.


ואז - רעש.
צרחה. לא של שלקון, זה היה משהו אחר. אנושי.
קפצנו על הרגליים. הסנוור העז גרם לנו למצמץ בכאב.
מתוך השלג צנחה דמות - אפורה, מרופטת, פניה חיוורות.

"אין לי זמן להסביר," היא גמגמה,
"הם באים... השֶׁלְקוֹנים למדו לדבר. הם שואלים על קוניידל."

"מה הם שואלים?" שאלתי. היא בהתה בי.

''מי המציא את המקום הזה?'' ככה הם שואלים.
"הם חושבים שזאת מילה מומצאת. הם הבינו... שאנחנו בדיון."

"באיזה דיון?" לחש קפלוך.

היא הסתכלה אל האופק, ובלי להתיק את מבטה אמרה:
"אתם לא מבינים? זה סיפור. ואנחנו רק מילים."

קפאתי. לא מהקור - מההבנה.

קוניידל. קפלוך. פרסיל. בורחר.

כולנו מומצאים.



ברקע, נשמעה נקישה. מחיקה. שקט.

ואז: THE END.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
הענף של הפרולון היה מסועף, להיכנס לענף הנחשק הייתה משימה לא קלה.
והוא - עבר אותה בהצלחה.
ממשווק גבפים נחשל הפך למייצא פרולונים בעל מותג ייחודי, עם מגוון לקוחות רחב של בני העשירון העליון.

הפרולון האישי שלו טס במהירות המקסימלית נושא את הגבפים ואת הנחאות אשר במפעל הנושא את המותג: ‘כתר - כתר של איכות פרולונים מנצחת’ הולכים להכין לכדי פרולון איכותי בצבעי הזהב.
וכל זה - שלו.

כאשר פרופסור אנדרי פרולון גילה את הנחאות בניסוי מעבדה כושל, הוא לא חלם על התעשייה המבורכת של הפרולון, קופסא מעופפת בעל יכולות מרשימות עם יכולת טיסה חלקה, משהו שהעולם הישן לא שמע עליו מעולם.
מכאן לייצורם של הגבפים - מושבי העור היוקרתיים עם החגורות האוטומטיות ולחצני המצוקה לא ארכה זמן רב.
וכעת די להרהורים - פקד גדי על עצמו, צריך להתרכז באיזה צבע יצבע הקולקציה החדשה של הגבפים שיצאו זה עתה מן המפעל.
אך הרהוריו נקטעו באחת. הפרולון היוקרתי שאך לפני רקע טס בחינניות רבה לפתע איבד גובה, והאזעקה המחרישת אזניים שהוא פקד להתקינה החלה לצפצף בצפצופים קצביים אך מטרידים.

האזעקה לא הופעלה סתם, משהו קרה לפרולון!

“אנחנו מתרסקים!!!” קולו המבועת של הטייס גרם לפרצופו של גדי להחויר בבת אחת. “אנחנו נמות!!!” קולו היה היסטרי, אשר רק העמיקה את החרדה המשתקת של גדי.
“אנחנו לא!” הוא צעק כדי לגבור על הצרחות הלא אנושיות שבקעו מפיו של הטייס.
“לא? אולי תחשוב בהיגיון???”



“אולי תחשוב בהיגיון?” הוא עמד מולו. אברך מול סוחר הגבפים הנחשל. “אתה חושב שאסרב להצעה הזאת שתהפוך אותי לספק הראשי של הגבפים של חברת אוויר? לוותר?” גדי היה נרעש, איך חברו חושב שיוותר של על הצעת עבודה מצוינת כל כך שתוציא אותו מן החובות לגמ”ח השכונתיים אחת ולתמיד? עבודה שתזניק אותו קדימה, עם משכורת לא רעה בכלל? “אנחנו מכירים עוד מן החידר, אתה יודע שעיני לא צרה בהצלחת, אך אני חושב בהחלט שאתה צריך לומר להם שאתה נרגש מו ההצעה אך היא אינה מתאימה לך”.
“אני לא!!!” הוא צעק בכל כוחו, מתרחק, “להתראות נפתלי, עוד תראה שצדקתי”.
“הלוואי”.



הוא באמת שכח. שכח להתפלל, זנח את התורה והמצוות לטובת העסק הייחודי.
נפתלי צדק.
הוא לקח כיפה מקומטת לבנה אשר שוכנת ליד הממחטות, פותח בתפילה חרישית.
“ד’, אני מקווה שאתה בכלל רוצה להקשיב לתפילה שלי, נפתלי אמר שאתה תמיד שומע. תמיד. בבקשה תחלץ אותנו, ואם כן, אני אחזור” קולו נחנק, “אני אחזור אליך”.
טרטור מנוע קטע את תפילתו הנרגשת. “זה עובד!” קריאת ניצחון בקעה מפיו של הנהג הנרגש, “זה נוסע! זה עובד! המנוע חדל את הנחאות! אנחנו לא נתרסק!!!!”



ליד הבית כנסת הוא פוגש את נפתלי.
הוא הזדקן, פניו היו חרושות קמטים, אך פניו המאירות נותרו כשהיו.
הם נכנסים ביחד לתוך הבית כנסת, לתפילת מנחה הראשונה שלו מזה עשרים שנה.
והוא חזר, חזר למה שנטש.
ליד נוחת בנחיתה רכה פרולון זהוב, של איש העסקים הנחרץ אשר קנה את העסק של גדי.
כסף יש לו, עכשיו הגיע הזמן לדבר החשוב באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יהודית קיפצה לידי, נרגשת, מציתה בי נקיפת מצפון ארוכה-ארוכה. כיביתי אותה בהחלטיות. זה לא היום שלהן, של הנקיפות. היום זהו יום של השלמת חסכי שגרה. גם אם במהלך שנת הלימודים שעות האיכות שלי עם יהודית לבדה, בלי חבורת אחיה התוססים, הם נדירים, מגיע החופש הגדול ומעניק לנו הזדמנות. הבנים בחיידר, ויהודית תכין יחד איתי ארוחת צהריים מושקעת "לבנים שלנו שלומדים תורה אפילו שלבנות כבר יש חופש. נכון הם צדיקים, אימא?". ואם אפשר יחד עם שעת האיכות הזו לשלב גם את ההזדמנות לנסות מתכון חדש, הרי שכולנו יוצאים מורווחים. אני בטוחה שהוגי רעיון החופש הגדול, בין שלל הכוונות הזדוניות שהנחו את החלטתם, התכוונו גם לרווחים קטנים מהסוג הזה: שעת איכות לילדה, ארוחה מפנקת לבני הבית ומימוש תחביב ישן של אימא, הלא כן?

"אז מה נכין?" בררה יהודית, עדיין מקפצת. "נכייייייין...", נברתי בארון של המתכונים. "את זה", לקח לי שנייה וחצי להכריע על המתכון אותו נכין היום. מתכון שהתפרסם ב"נדבך למטבח", תמונה של ארוחה מושקעת ומגרה, וכותרת שמפעילה את חוש הטעם במלוא עוצמתו: כדורי פרוצ'יני בציפוי מלקס עם מרלוקיני ברוטב ליג.

"נתחיל עם המרלוקיני", אמרתי אחרי שעיינתי במתכון, "הוא צריך אפייה ארוכה".

יהודית הביאה לי שלושה בצלים עבור הפרוצ'יני, ועוד שניים עבור המרלוקיני ("זה יוצא ביחד חמש, נכון, אימא?"). היא גם קילפה בטטה אחת כמעט עד הסוף (עד ש"איייי, אימא, נחתכתיייי!" אל דאגה, כוס מיץ ופלסטר ורוד עם מיקי מאוס השתיקו את הסצנה). ואז התיישבה לידי, עוקבת ברתק אחרי ידי שהשליכו את רכיבי הפרוצ'יני למג'ימיקס. כשעברתי להכין את רוטב הליג, היא פרשה. כנראה שלבובה מימי יש פוטנציאל ריגוש יותר מרשים מלתערובת חומרים שצריך לערבב עד קבלת בלילה חלקה. הכנתי בזריזות את ציפוי המלקס ובתחושת סיפוק אדירה התחלתי לשטוף את הכלים שליוו את התהליך.

בחמישה לאחת יהודית ומימי שבו לזירה. יהודית ליהגה בהתרגשות כשראתה אותי שוטחת שש צלחות על השיש ומעמיסה בכל אחת מהן שלושה כדורי פרוצ'יני בציפוי מלקס וכמה כפות גדושות של מרלוקיני, ויוצקת על אלו רוטב ליג בנדיבות. "קוראים לזה 'לצלחת'", החכמתי אותה, מרוצה עד מאוד מהספקי הבוקר.

היו לי שלוש שניות של מנוחה, לפני שנפתחה הדלת לסצנה הקבועה: יעקב ונתנאל מתווכחים בלהט וקולו של שלוימי גובר עליהם: "אימא! שלום! מה יש לאכול?"

תחושות סיפוק וגאווה מילאו את קולי כשהתחלתי לומר: "כדורי פרוצ'יני בציפוי---", אבל יהודית הייתה זריזה ממני. היא הכריזה בקול: "אני ואימא הכנו קציצות עוף עם פירורי לחם וירקות בתנור ברוטב אדום, אבל היא קראה לזה בשם אחר, ארוך..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מיסיה ג. לא ידע כמה החלום שלו השפיע לטובה על הכולל התרפצי הראשון שפעל במשך שנתיים באופן
ניסי.
חלום נורא הוא חלם. חלום הגורם לאדם לקום משנתו עזים ומזועזע.
מה עושים?
מה עושים?
השאלה ניקרה במוחו ולא נתנה לו מנוח.
ביתו- בית רחב ידיים בזריפ התרפתצית.
משפחתו- משפחה יהודית טובה של יום יום.
אולם חלומו מצליח להעיק עליו לשבש את סדר יומו.
******
הרב ב. הינו אדם נדיר ביותר. אדם מסוג שקשה למצוא.
להניעו ממטרה שם לעצמו- זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית.
בערש מולדת סקה הל הב התרפצית- קהילה יהודית חמה, יהודים יישרי דרך, שומרים על קלה כבחמורה, עסוקים בעמל יומם בשקידה רבה.
קול הפטישים בנגריות, קול המחלבות ברפתות, קול ילדים צוהלים בגני הילדים, קולם נשמע ברמה ובגאווה יהודית.
קול אחד אינו נשמע.
קול אחד אינו נישא בראש כל חוצות- קול התורה.
קם הרב ב. עם הכוחות שנטע בו ה'. עם העוז והגבורה היהודיים שניחן בם, ובכסף שמעולם לא היה לו.
קם והקים עולה וקולה של תורה בעיירה קסה הל בה.
וכסף מניין? מידו הפתוחה והרחבה.
*****

מאה אלף פראנק!
הבריקה במוחו של מסיה ג. בביתו הזריפאי.
מאה אלף פראנק לרב ב. הרפיזאי. הוא כבר יעשה הטבת חלום. והכסף? לעשות בו כטוב בעיניו.
מאה אלף פראנק. המילים ניגנו בראשו של מסיה ג. כל הדרך מביתו אל הרב. מאה אלף פראנק ואין חלום.
מאה אלף פראנק ואיני קם יותר עזים. מאה אלף פרנק- והכל בא אל מקומו בשלום.

**********
מאה אלף פראנק? עיניו של הרב ב. הרפיזאי התעגלו מתמהון.
מה לי ולסכום אסטרונומי שכזה?
מימיי לא החזקתי בידי סכום שכזה! גם לא בחלומותיי.
בעודו מהרהר ביעודו של סכום זה- אולי לשיפוץ בית הכנסת שלו?
אולי דווקא לספר תורה מהודר לתלמוד תורה החדש?
בעודו שקוע בהרהורים צלצל הטלפון.
על הקו היה אחיו.
דומים הם מאוד חיצונית.
דומים הם מאוד פנימית.
דומים הם מאוד בשאיפותיהם הנוסקות אל על, ובחשבון הבנק שאינו מתחשב בכל זאת.
הרפיזאי מהבירה, והקסה הל הבי ממרגלות האלפים.
שיתוף פעולה הדדי עובר מבין שני צידי הקו, וחיבוק אחד גדול משמיים.
כל אלו הביאו משמיים הרווחה לשנתיים לכולל האברכים הצעיר.
שנתיים בהם לא היה לרב ב. הקסה הל הבי דאגה מניין לו המלגה הבאה.
ולאחיו? לקב"ה אינן חסרות הדרכים לעזור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
"עילאי" התהלתי אותו, "השסר מתקרב"..
"השסר פה?" עילאי קפץ ממקומו בבהלה.
"לא, אבל הוא בדרך. בדיוק בגלל זה התהלתי אותך".
"בסדר, לא יכולת לעשות את זה פחות כואב?" רטן עילאי והילתו שינתה את צבעה לכתום רגוע ורטנוני.

"שלום עליכם" השסר נכנס לחדר כפוף קומה, על אפו מונחות משקפיים בעלות זגוגיות צבעוניות.
"עליכם השלום" עילאי ואני קמנו לכבודו. הילותינו משנות את צבען לתכול רגוע משולב בפסי כסף, צבעי הכבוד.
"מה שלומכם, הכל בסדר?" השסר היה נחמד באופן מפתיע. ברוך ה' הוא לא התהל כל אחד מאיתנו עשר פעמים עד שההילות שלנו יהיו בצבע לבן מושלם, כהרגלו בקודש.
"היום יגיע אליכם חבר חדש לחדר" חייך השסר חיוך צחור שיניים.
הסתכלתי על עילאי. עילאי הסתכל עלי. ההילה שלו התמלאה בבת אחת בפסים דקיקים של אדום כועס שהוא ניסה להסוות ללא הצלחה, ואני מאמין שההילה שלי נראתה בדיוק אותו דבר.
"אני רואה שזה מכעיס אתכם" השסר חייך כאילו בהבנה.
ההילה של עילאי התאדמה יותר, ואני מאמין ששלי נראתה בדיוק אותו דבר.
"גם הוא הילהי?" ניסיתי להלבין את ההילה שלי בכל כוחי.
"לא" חייך השסר "הוא בחור.. רגיל".
הסתכלתי על עילאי, אדום בוהק. אני מאמין שגם ההילה שלי נראה בדיוק כך.
ככה זה שאתה הילהי. שכולם יכולים לראות את הרגשות שלך בהילה המקיפה אותך, שהשסרים מעצבנים חושבים שיש להם זכות לשלוט על רגשותיך ולהפוך אותם ללבנים תמיד. "צבע של בחורי ישיבה" כמו שהשסר נוהג לומר לנו.
"אני מקוה שהיום הוא יבין שאנחנו סוערים מדי ויוותר לנו...
"קדימה!" חיוך צחור שינים. "בואו נתחיל לעבוד על תיהול נכון, עד שההילות שלכם יהיו בצבע לבן מבריק. צבע של בחורי ישיבה".
כהרגלו בקודש, אמרנו כבר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
"את בטוחה שלא עברו עשרים שנה?"

"מחר יעברו עשרים."

"ת'אמת," אמרה האם, "שאני קצת חוששת... יש ביער הרבה כבשים טורפות, וקודלמנדרות הרסניות... את מבינה אותי?... אם הוא..."

"אל תדאגי," הרגיעה המעבירה, "תהיי בטוחה שבשביל סולומוניק שלך ובשביל כמה פרוזים אני אעשה הכל."

"טוב..." המהמה האם, והוציאה מכיסה חבילת שטרות עבה, שעל כל אחד משטרותיה היה מוטבע באותיות מוזהבות המספר '100'.

"כמה זה?" עיני המעבירה נצצו בחמדנות מחשידה, כאילו מבקשת להוסיף לעצמה עוד יותר מן הזהב הטהור והארוך שכבר יש בידיה.

"מאה אלף. זה יספיק לך אפילו לקנות בית חדש באליטה העליונה של קרדוניה."

קרדוניה, הלא היא שכונת היוקרה במחוז פלקדן שבעיר הבירה בעלת השם שאי-אפשר-להגיד (בלבלתן, למי ששואל), הייתה אחת מהשכונות היוקרתיות ביותר באזור, ואולי אף היוקרתית ביותר ביבשת כולה.

המעבירה העוותה את פניה בהבעת סירוב ברורה. האם הוסיפה עוד שלוש שטרות לחבילה הנוצצת.

המעבירה הנהנה לחיוב, לקחה את התינוק לחיקה, וצעדה באיטיות נחושה אל עבר היער האפל. האם נופפה לשלום מרחוק, מביטה על פני תינוקה ההולכות ונעלמות.

קטע שלא הייתי אמור לפרסם כאן אי פעם, כנראה, לולא האתגר...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
נרשמתי לקורס מיינדפולנס.
כן, אני יודע, זה נשמע כאילו איבדתי אחיזה בלו"ז. העניין הוא שלא חיפשתי שלווה, חיפשתי יעילות. קראתי שזה מחדד תפוקה יותר מקפה שחור בשעת זריחה. אז אמרתי לעצמי: למה לא? ננסה. תמיד אהבתי לנסות דברים חדשים.

הגעתי לשם באיחור של שלוש דקות ומבחינתי, זה כמו להפסיד חצי יום עבודה.
המרצה - גבר בשנות החמישים, עם קול שמרגיש כמו גל שקט לפני סופה, הסתכל עליי כאילו אני צריך לנשום מחדש.
הוא פתח את המפגש ואמר: "אנחנו כאן לא בכדי להספיק. אנחנו כאן בדיוק עבור מטרה אחרת ונשגבת יותר. בשפה המודרנית היא נקראת פלורתזה, או אם נרצה לפשט זאת בצורה קלילה ומוכרת יותר- סילנס פנימי".

מה אני אגיד לכם, ציינתי כבר שאני טיפוס שמנסה דברים חדשים, נכון? אז זהו, נכנסתי לשוונג. נשמתי עמוק, עצמתי עיניים. ניסיתי. באמת שניסיתי.
אבל דווקא אז - רטט בכיס. ולא סתם כיס, כיס של חולצה - הכי קרוב ללב. שולף, קריקול מהמזכיר המסור שלי: "הכל בסדר? לא שלחת מייל כבר רבע שעה. אני מתחיל לדאוג".
הרמתי עיניים חוששות וראיתי איך כולם שוקעים לתוך עצמם באצילות כזו, כאילו כל אחד מהם נמצא במצב פלורתזה עוצמתי. הרגשתי שאני היחיד שבזמן אמת חי על סף פיצוץ.

המרצה ניגש אלי, התכופף ולחש: "אתה לא באמת פה. אתה פשוט... איך נגדיר את זה? יושב עם כוונה".
לחשתי לו חזרה, תחנון בעיניי: "מבטיח! אני עושה את כל ההשתדלות. אולי תיתן לי איזה זנטרה מתקדמת? משהו שיכול לעזור לי מעבר?"
הוא חייך.
"נסה לשבת חמש דקות מבלי לבדוק אם הקליריון קרס בלעדיך. זוהי מדיטציה למי שחי בתוך קריקולים כרוניים".
ואז הוא קרץ:
"ולפני שתשאל - כן. אם הקליריון אכן יקרוס, תקבל על זה קריקול דחוף. ולא. גם אם תיכנס, או לפחות תשתדל להיכנס למצב פלורתזה על מלא - לא תוכל לדחות אותו".

הוא התרחק בצעדים איטיים. ואני? אני נשארתי שם, ישוב עם כוונה, עיניים כמעט עצומות ולב רוטט.
פתאום הבנתי.
בין הקליריון לפלורתזה מפרידים שלושה קריקולים בלבד והחלטה אחת קטנה להפסיק לבדוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
השמש שקעה אל מעבר לאחרוני העצים.
בבקתת העץ הקטנה של הסוּרָאט שררה חשיכה.
אברהם ישב על רצפת העץ הישנה, חש בבדידות המכה בו בכוח. האנשים כולם עזבו כבר את הבקתה, אך הוא רצה להישאר כאן.
הוא כבר לא אמור לשבת על הרצפה, ובכל זאת הוא ממשיך לשבת שם. בסמוך אליו ניצבה המיטה הריקה, זו שהייתה מלאה כל כך עד לפני שבוע.
בסופו של דבר הוא קם, צנח אל המיטה הריקה, והטביע בבד הפשתן את דמעותיו.
'חפש את הבִּיאַדֶאט' קול חלוש עלה בזכרונו.
הוא הבטיח.
אברהם עצר את דמעותיו, התיישב על המיטה. הוא הבטיח לאבא לחפש.
זה היה הלילה האחרון שלו בבקתה של הסוּרָאט.
.........
הוא לא ידע לאן ללכת.
לפי דבריו של אבא, הבִּיאַדֶאט לא נוכח מספיק בכפר, עדיף מקומות אחרים.
אברהם צעד בדרכים, השק הקטן שלו צמוד לגופו הרזה. הוא רק בן אחת עשרה, אבל לא אכפת לו שכולם אמרו שהוא קטן. הוא הבטיח לאבא, אז הוא יחפש. בטוח שהוא ימצא.
היהודים בכפר לא הבינו אותו. 'יש כאן מספיק' הבטיח לו בנימין. אבל הוא רצה יותר, הוא הבטיח לאבא.
הימים חלפו, וגם השבועות נצברו לאט. הוא התעייף ובגדיו בלו לחלוטין. האוכל שנטל איתו תם, וזה שהשיג בעיירות קטנות בדרך לא הצליח להשביע אותו.
רק מילותיו האחרונות של אבא הצליחו להשביע אותו. אני מחפש, אבא!
..........
קרני שמש בראשיתיות נשלחו אל הכפר.
אנשים בודדים חלפו בשבילים, ממהרים לדרכם.
אברהם חיבק אל ליבו את השק הקטן. עליו ללכת לבית הכנסת, לתפילה.
בית הכנסת היה מלא. היו שם הרבה יהודים, והיו שם גם הרבה מאוד בחורים.
בתום התפילה הוא התעניין. התשובה שקיבל הממה אותו.
קֶאדְרוּם. הבִּיאַדֶאט! הוא יכול למצוא אותו כאן, ממש פה. אם רק יסכים לכך ראש הקֶאדְרוּם... הרי היהודים בכפר אמרו שהוא קטן.
הוא לא הסכים.
אברהם לא הצליח לעצור את דמעותיו. סיפר על הבקתה הקטנה של הסוּרָאט, על בקשתו של אבא. על הבִּיאַדֶאט אותו נדרש לחפש.
"ואיך הבנת מהו הבִּיאַדֶאט?" ראש הקֶאדְרוּם הביט בו בשאלה.
אברהם דמם לרגע, ואחר הרים אליו עיניים מלאות עוצמה. "אין בִּיאַדֶאט גדול מזה. אני בטוח בכך".
יומיים אחר כך הוא כבר ישב בקצה הקֶאדְרוּם, רוכן על ספר גדול אותו אך למד להכיר. הוא ידע, הוא תמיד ידע שהאַפְּגָץ היא הבִּיאַדֶאט הגדול מכולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לולא פִילְדוֹר ידידי הוותיק ועמיתי במעבדת הקַרַוואנְטִים הייתי היום במקום אחר לגמרי, ככל הנראה שהייתי עומד ומקבץ דִיגִילוֹזִידִים מְפוֹרָצִים במעבדות קוֹזַרְנִיטָאקִים עלומות שם,

אז איך הגעתי בכל זאת למעבדת הקַרַוואנְטִים המהוללת, המעבדה המבוקשת ביותר בקהיליית מומחי הקוֹרַאלִי-טַזִיסְפִיצֶה?

זהו סיפור ארוך שמתחיל לפני שנים רבות, באוניברסיטה קטנה השוכנת בגבול קָלִיאַרוֹנַטָדוֹ-בּוֹרְפָת, אוניברסיטת קַארַמַנְשְׁוָוד, ולמה אני אומר אוניברסיטה קטנה? כי תנאי הסף להתקבלות היא פִּיזוּרִידַטוֹ, כן כן, זהו תנאי קבלה, מוזר? כמו המחקרים המוזרים שהאוניברסיטה הזאת חוקרת, ובאמתחתי דוגמאות למספר מחקרים כאלו, כושר הישרדותן של קִלוֹנְטְרִיטִיקוֹת צעירות בדרום מזרח שׁוֹגָלוֹ בתנאי קור אולטרה-פוֹקוֹסוּנִי, חוקרים מלומדים פזורי דעת חקרו שם את מרקמו של הפיסטוק הפוֹלַייאַרוֹני שמוצאו בדרום בּוֹרְפָת, עוד זכור לי מחקר מוזר ביותר בו התכנסו יותר מעשרה חוקרים ובדקו מדוע הקול מתעוות כאשר מדברים אל תוך מאוורר, אגב, תוצאות מחקר זו פורסמו בכתב העת פַּרַלִינְקוֹ גַאוּט, והכה גלים בקרב החוקרים ברחבי העולם.

כעת די מובן למה קַארַמַנְשְׁוָוד נשארה קטנה, יחידי סגולה הצליחו לראות היגיון בפִּיזוּרִידַטוֹ.

פִילְדוֹר היה הדיקן, באחד הימים עם סיום הלימודים ניגשתי אליו ושאלתי בפי: מדוע פִילְדוֹר, מדוע בעצם אינך חוקר בעצמך? הרי אתה המוח שמאחורי רוב המחקרים, הפִּיזוּרִידַטוֹ שלך מעורר קנאה, איך אתה מסביר את זה?

פִילְדוֹר עצם את עיניו שגם כך היו כמעט עצומות רוב היום, חייך חיוך עקום והשיב: "אה, פִילְדוֹר לא חוקר — הוא מקַרַוָונֵט."

המילה ההיא הדהדה בי - מקַרַוָונֵט - מתעקשת ומכה בי שוב ושוב, כמו הד שמסרב לגווע...

-------

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מעטפה. עליה היה חותם הקַרַוואנְטִים, אותה מעבדה אגדית שאין לדעת היכן היא, או איך מגיעים אליה — יש רק שמועות.

פתחתי את המעטפה ונחשפתי לכתב מוזר ומרגש: הוזמנת למעבדת הקַרַוואנְטִים, פִילְדוֹר.

ומאז אני מְקַרַוָונֵט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
טוני התרומם מהכיסא המאובק שלו. המשמרת הייתה מעייפת במיוחד בריקנותה ובשיממון הכרוך בה, ועוד רבע שעה היא מגיעה אל קיצה.
גנזך הספרייה הלאומית של רומא, היה מקום אפל מאוד. מיליוני הספרים, הכתבים, וצרורות הפפירוסים שמילאו את מרתפיו היו תחת מאמצי שימור אינטנסיביים ובהולים, הם הגיבו קשות לחמצן, וכל חשיפה מחודשת לאוויר היתה הרה אסון.
איש לא הורשה להיכנס לספרייה. וכל אולמות התצוגה נסגרו, מה שהוסיף לתחושת הרפאים השוררת בו.
אפילו העמדה שלו, בכניסה למדרגות האפלוליות של הארכיון הגדול, היתה מוארת באור קלוש מדי. קטן מדי בכדי לסקור את הסביבה כהלכה. מצוין מדי בשביל להירדם....
הלפידים שנתלו על קירות המבואה כבר היו ברגעיהם האחרונים, וריצודם על קניהם, בנשימותיהם האחרונות היה מעורר חמלה.
פלא אם כן שהוא הבחין בכל זאת, בדמות הקטנה והגוצית שהתגלגלה לפניו.
"הי! עגדר! מה אתה עושה פה?"
העגדר השחרחר שהופיע מאנשהו הישר בחלל הכניסה, לא נבהל בכלל. הוא הרים אל טוני מבט תובעני, והרצה בקול שורקני את מבוקשו.
"אני מחפש את הגריף שלי!, היא נעלמה לי כאן! היא הלכה לדטור!"
"לא ראיתי את הגריף שלך באזור" טוני מלמל במבוכה ובחשש, "אתה בטוח שהיא הלכה לדטור?, אולי היא מחכה לך למעלה" הוא התחיל להזיע. המשמרת הזאת לא תסתיים כל כך מהר.
"רגע, היית למטה?" ליבו של טוני החל לדפוק. אם העגדר הסתובב למטה, הנזק יכול להיות נוראי.
"כן! גריף לא שם" עדכן העגדר בחוסר אכפתיות בולט.
טןני זינק ממקומו בבהלה. כמעט כל הכתבים העתיקים מרחבי העולם נמצאים במרתפים האלו. בחובתו הייתה לשמור שאיש לא ייכנס למרתפים בתקופת השימור, שעה שהכתבים רגישים במיוחד לחמצן. בזוויות מוחו נזכר שהיום הודיעו לו כי יש תקלה במערכת הנעילה האלקטרונית של המרתפים, לפיכך, כך הוזהר, יש להגביר את הערנות שבעתיים.
טוני זינק ממרום גרם המדרגות האחרון ישר אל הפרוזדור האפל המוביל אל דלתות העץ הגדולות והמאיימות.
הן היו פתוחות.
טוני השחיל את ראשו מעבר לדלתות העץ והחל לצעוד בפנים, בין דפי ההיסטוריה.
עיניו חשכו. עולמו גם כן.
על עמודות גבוהות ונישאות שכבו עתה מסודרות ערימות של אבק צהבהב, עם נגיעות לובן, וחום. שורות שורות של בתי קברות של ספרים. אבק שהיה פעם ספרים.
מאגר הכתבים ההיסטורי הפך אם כן להיסטוריה....
וכך גם המשמרת שלו.
והכל בגלל עגדר שחיפש את הגריף שלו שהלכה לדטור....
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מקווה שהבנתי את האתגר...
קיץ. כל כך חם.

הרהורים שהתהרהרו בראשי בסתם יום חם מאוד.

החלטתי להעלותם על הכתב למזכרת, לימי החורף הקפואים.

כל כך חם, שהכביסה שאיטבתי בבוקר התייבשה תוך שעתיים, מידפתי את הבגדים במקומם. וסלי הכביסה התרוקנו כליל.

כל כך חם, כשירדתי מהמקפיאבוס גל חום הכה בפני, והלחות באוויר התעבתה על משקפי ואדים כיסו אותם.

כל כך חם, שהבצק שביצקתי ובמתכון כתוב להניח להתפחה חצי שעה, הבצק תפח ותפח עד שגלש מהקערה.

כל כך חם, שאפילו המים הקרים בברז היו חמים.

כל כך חם, שהחתולים התחתללו בחצר ושכבו כמעולפים.

כל כך חם, שהספריי לתיקון פנצ'רים התפוצץ ברכב של השכן, ובנס לא נפגע איש. (למזהיר ולנזהר שלומים תן)

כל כך חם, כשיצאתי עם הילדים לגינה, השלוקים הקפואים התמיימו עוד בדרך, המתקנים היו רותחים שממש חששתי מכוויות. אז החלטתי לפצות את הקטנים, ובדרך הביתה נכנסנו למכולת וכל אחד מהם התארטק מהר לפני שהארטיק גם יתמיים.

כל כך חם, שהבילוי היחיד שעולה בדעתי זה להתמזגן בבית עם ספר ולנוח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
"שקדא מרום! שקדא מרום, בנות! הגיע הזמן לקום! לא לעולם השמש תעמוד במרכז השמיים.. אוואלה! אוואלה! מחכה לנו יום נפלא!" ניסיתי להמריץ את הבנות. אין לנו הרבה ברירות.
"מה..? כבר בוקר?.." פיהקה אחת.
"מרגיש לי שרק עכשיו הלכתי לישון.." המשיכה השנייה.
לפני שעוד כמה בנות יצטרפו לחגיגה - חתכתי. "בנות, זה לא משנה. אין לנו ברירה, אנחנו לא נמצאות כאן מבחירה. ועכשיו, אוואלה! השדה מחכה שישרישו אותו!"
"אבל.." היא השתתקה כשראתה את פניי הקשוחות. בחוסר ברירה קמה "בלוֹש.." גנחה. "למה היא כל כך קשוחה? זה נראה כאילו היא אויבת שלנו ולא אחת ממנו!"
הלחישה שלה כיווצה לי את הלב.
אני יודעת שאני עושה את זה רק בשבילן, בשביל שהן יישארו כאן ולא ילכו אל המחצבות האיומות. כמה שקשה כאן, זה לא מתקרב לקושי ששם.
אבל הן לא מבינות את זה. חושבות שאני נגדן. ואז אני צריכה לסבול כפול - מהקושי להיות כאן ומהיחס המנוכר.
אז למה לי? למה אני כל כך דואגת להן?
נכון, אני הגדולה שבקבוצה, ולכן מרגישה אחריות.
אבל אם הן מעצמן לא רוצות, אז למה אני אמורה לסבול בשבילן, ומבחינתן להציק להן?
אולי עדיף לשחרר, לתת להן להבין עד כמה זה נורא, ואז הן מעצמן ייקחו אחריות?
אולי..?
אבל לא.
כשאני רואה את כולן, עומדות בשורה, קצת גונחות, קצת עייפות, אבל מוכנות לעבודה. בריאות בגופן ובנפשן.
אז, אני יודעת.
לא. לא עדיף לשחרר.
ככה אולי הן שונאות אותי, אבל נשארות במצב הכי טוב שאפשר.
אם אני אשחרר, הן ילמדו לקח. ירצו מעצמן לקחת אחריות, ויאהבו אותי.
אבל אז, אז כבר יהיו נפגעות. בנפש, בגוף.
אני מוכנה למסור את ההרגשה הטובה שלי, בשבילן.
אפילו שהן בכלל לא יודעות, ויהיו בטוחות לנצח שאני האויבת שלהן.
כי אוהב באמת - לא צריך תגמול, למען מסירות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אתמול שוב הגיעו הזלויים וקראו לי לבוא איתם. ההצעה שלהם הייתה מפתה, הם הזכירו לי את המריבה מאתמול עם אחותי הקטנה, הסבירו בטוב טעם שאמא שלי וודאי לא תצטער שהלכתי אחרי ששבוע לא עזרתי בבית "זה כנראה אף יהווה לה הקלה! וגם שירה כבר לא מעוניינת לדבר איתך, כמה פעמים קראת לה אתמול והיא לא ענתה לך? נמאס לה ממך".

אני מוציאה כבר רגל החוצה, מתכוננת ללכת איתם לאורבלה, אבל משהו בי מתעקש עוד לטעון חלושות "שירה הייתה עם אוזניות. היא בכלל לא שמעה אותי. ואז מה שרבתי עם חני, אחרי זה השלמנו. ואמא שלי אוהבת אותי בלי קשר לעזרה שאני מגישה בבית".

הזלויים מגחכים "מילא לא היית עוזרת, אבל את מפריעה. איך בלגנת אתמול את הסלון. פקעה לה הסבלנות סופית ממך. וחני? מחר תריבי איתה שוב. חתול ועכבר לעולם לא יצליחו להסתדר ביניהם. ובינינו, היא החתול. איך היא מנצלת אותך! ואחרי זה גם מתעצבנת!. ושירה, גם לו הייתה בלי אוזניות לא הייתה מתייחסת אליך. החברות שלה מעניינות אותה יותר מאחותה הקטנה!

הבית מתחיל לסגור עלי, ואורבלה קורצת אליי מרחוק. מפתה, מושכת ומאפשרת. רוצה ללכת אחרי הזלויים, מתמכרת לנוחות שהם מציעים.

אבל--

"אתם סתם ממציאים" אני אומרת באומץ "מעוותים, מנפחים את המציאות כדי שאתפתה לבוא איתכם".

הם זונחים את הטיעונים הישנים, "תראי איזו יפה אורבלה, כמה נחמד בה...".

"אבל בסוף אני אתחרט על זה" אני צועקת להם, לעצמי- שכבר מתחילה ללכת איתם.

"מי אמר?" הם מחייכים, מתקדמים עוד צעד.

לא!

אני רצה לבית ונועלת את הדלת אחרי.

כיף באורבלה, רחוק מכולם. אבל בבית- טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
טוב, אני חייבת לומר שכאשר חשבתי על האתגר הזה - לא לקחתי בחשבון את הריכוז שהוא ידרוש ממני בעת קריאת הקטעים שלכם, הרצופים מילים שאני ביקשתי מכם להמציא...

אז סלחו נא לי שלא אנסה לפרש כעת את המילים המיוחדות שהמצאתם, רק אומר שנהניתי ממש מכל הקטעים ומהיצירתיות הרבה שהפגנתם!
הייתי שמחה שכל אחד מהקטעים היה הופך לספר שלם, שהיה נותן לי היכרות עמוקה יותר עם המילים המרתקות, והייתי שמחה (כמובן) לבחור בכל היצירות כאן למקום ראשון...
ובכל זאת, כמנהג המקום, אבחר רק באחת כמקום ראשון ובעוד שתיים אחריה (או בעצם לפניה).

אז במקום השלישי:
@שירת הכוכבים - עם הסיפור שמעורר בנו געגוע למילים האמיתיות שמאחורי, למילים שבראו את עולם התורה שלנו...
ובמקום השני:
@איפה אתההה?? - בסיפור שממש דורש פיתוח, שמשלב פנטזיה עם העולם שלנו, וגם בו יש עומק מיוחד.
ובמקום הראשון:
(טאדדדם...)
@קוראות - בסיפור שגם הוא כמו מגיע מעולם שלם שכבר בנוי, ויש בו גם עומק וגם הומור, ובעיקר - משתמש ברעיון של האתגר עצמו כדי "להתבדר" עליו!
(אני יודעת שכולם אומרים את זה, אבל באמת היה לי קשה לבחור מבין כל הקטעים. אז גם אלה שלא נבחרו - תדעו שהם מצוינים בעיניי! וחייבת לציין את הקטע של @ifatrosh, שאמנם לא כיוון למה שתכננתי, אבל הביא לי חיוך לפנים, ולגמרי יכול לתת מקום להמצאת מילים חדשות ושימושיות מתוך המילים המוכרות לנו!)

@קוראות - החלצהב לוהינב רגתאה אבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
@קוראות - בסיפור שגם הוא כמו מגיע מעולם שלם שכבר בנוי, ויש בו גם עומק וגם הומור, ובעיקר - משתמש ברעיון של האתגר עצמו כדי "להתבדר" עליו!
תודה על הבחירה והדירוג.
אשתדל להעלות את האתגר הבא בהקדם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
למעלה