יושב אני מול המקומון, ומדפדף בשטף בלתי נדלה של תפוחים טובעים בדבש הזהוב. תפוח אחרי תפוח. אדום מבריק, צילום מקצועי, אולי עם כיתוב קליגרפי של "שנה טובה ומתוקה" בפונט שמישהו קנה בעשרים שקל מגלריה של גופנים בוטיק.
ואז – הופעה! רימון! כן, רימון! איזה שינוי מרענן! אה, רגע, זה עוד רימון. ועוד אחד. ועכשיו אתרוג עם לולב בסידור דקורטיבי שנראה כאילו צולם באותה הסטודיו בדיוק שצילמה את כל התפוחים האלה.
יש רגע שבו אתה מרגיש שהאלגוריתם לכד אותך בלולאה אינסופית של סימבוליקה חגיגית. שאתה צופה באותה המודעה שוב ושוב, רק עם לוגו שונה בפינה. ואז מתגנבת המחשבה הצינית הזו, זו שאתה מנסה לדכא כי אתה לא רוצה להיות זה שמתלונן על החגים – אבל מה לעשות, היא שם:
נו באמת, חברים. כמה?
כמה תפוחים בדבש יכול לקלוט לב אנושי אחד בעונה אחת? איפה היצירתיות? איפה הראשים שמערבבים קוביות?
תארו לעצמכם – עולם שבו מעז מישהו לצלם
תפוז עם שוקולד. כן, שמעתם נכון. תפוז! לא תפוח! תפוז כתום, עסיסי, מתוק מעצמו, ועליו מזלפים שוקולד מריר בפס של אומנות מופשטת. האם זה הגיוני? בכלל לא. האם מישהו מבקש את זה? אף אחד. אבל זה
שונה, השם ישמור, זה
יבלוט בעיתון!
או מה דעתכם על
ענבים עם מיונז? כן, יודע, זה נשמע נורא. זה
אמור להישמע נורא. זו הנקודה! אנחנו רוצים שהאצבע תעצור באמצע הדיפדוף האובססיבי או הגלילה במסך. אנחנו רוצים שמישהו יגיד "מה זה בכלל?!" ויקליק. זהו, הצלחת. זו לא אמנות, זה שיווק.
אבל לא.
במקום זאת, אנחנו חיים בעולם שבו כל סטודיו עיצוב, כל פרילנסר עם איילוסטרייטור, כל בעל עסק קטן ששילם 900 שקל עבור "עיצוב גרפי לחג", כולם קיבלו את אותו המברוק בדיוק. את אותה רשימת הסמלים המאושרים:
✓ תפוח בדבש
✓ רימון
✓ אתרוג ולולב
✓ במקרה של חוצפה יוצאת דופן: שופר
והם נאחזים בה כאילו היא תורה מסיני של העיצוב החגיגי.
אני לא אומר שצריך לזרוק את התפוח לפח. התפוח לא אשם. הוא תמים, מתוק, וחיניני. אבל שמעו, אולי אפשר
גם משהו אחר? אולי שנת תשפ"ו תהיה השנה שבה מישהו יעז לצאת מהקופסה?
תפסו אומץ, מעצבים ומעצבות יקרים. תהיו יצירתיים. תהיו כחלונים. תסכנו. תעשו משהו שיגרום ללקוח שלכם לשאול "למה דווקא זה?" – כי זו בדיוק התגובה שאנחנו מחפשים.
אחרת, בעוד שנה, אני אשב כאן שוב. אדפדף שוב. ואראה אותו.
את התפוח המשעמם הזה.
שנה שונה ובולטת,
חוץ ממעצב, אני גם צרכן מותש אחד
הנושאים החמים
