חור שחור
המשפחה שלי משכה תמיד תשומת לב מהסביבה.
לא היה בנו שום דבר מיוחד, זה היה רק בגלל בצלאל.
בצלאל היה הבכור שלנו, והוא היה פשוט כוכב.
כולם אמרו לי שזכיתי באח הגדול הכי טוב שיש. בצלאל היה בחור כריזמתי, כזה שכולם שמו לב אליו. כשהוא נכנס לאולם הישיבה, בית המדרש הרועש נהיה שקט לשנייה.
הוא ידע לומר את המשפט הנכון, לחייך בזמן הנכון, להצחיק את הרמ"ים ולסחוף חברים.
ואני? אני צעדתי אחריו בתחושת גאווה. הייתי “אחות של בצלאל”, ותמיד זה נאמר בחיוך.
לא פעם ראיתי איך בחורים מתרחקים מהקיר רק כדי לתת לו לעבור, איך קבוצות שלמות חיכו שיצטרף אליהן כדי להתחיל לדבר אתו. הוא היה המרכז, והעולם סבב סביבו.
בבית הוא היה מלא אנרגיה, מספר סיפורים, מפזר בדיחות. ומפגין התנהגות אצילית ומופתית.
אמא הייתה אומרת שהוא “אור”, ואני הסכמתי איתה. ואפילו לא קינאתי.
מה שלא הבנתי אז, זה שיש רגעים שבהם האור שלו לא באמת האיר. לפעמים, כשהחברים כבר הלכו והוא נשאר בבית, שמתי לב שהחיוך שלו נעלם מהר מדי. פעם אחת ראיתי אותו עומד במטבח, מביט בחלון כאילו מחכה למשהו. הוא חזר לחייך כששם לב שהסתכלתי עליו, ואני לא העזתי לשאול אותו מה קורה.
הלילות היו הזמן שבו בצלאל הפך לשקט במיוחד. דלת סגורה, אור כבוי מוקדם מהרגיל. חשבתי שהוא פשוט עייף מכל הפופולריות הזו, מכל הרעש שסביבו.
עד אותו טיול.
עשינו פיקניק ביער אשתאול. ואחרי שאכלנו ושיחקנו דמקה, אמר בצלאל שהוא רוצה לעלות למצפה 314, הליכה של חצי שעה. מי בא איתי? שאל.
הלכנו רק אני והוא.
כל הדרך הוא שתק. שלא כהרגלו. ואני חדלתי עד מהרה מהנסיונות לפתח שיחה. הלכנו בדממה.
כשהגענו למצפה עמדנו נדהמים מהנוף הפנורמי, שאור שקיעה צבע אותו בארגמן כמו איזה ציור דמיוני.
ישבתי על מין סלע ארוך, ובצלאל בא ועמד מולי, פניו חיוורות במקצת והוא נראה עייף בצורה שלא הייתה מוכרת לי, סחוט מבפנים.
“אפשר לשבת?” הוא שאל, כאילו אי פעם הייתי אומרת לו לא.
זזתי לפנות לו מקום על הסלע לצדי. הוא התיישב, ובמשך רגע ארוך לא אמר כלום.
ואז זה יצא ממנו בבת אחת.
לא צעקה, לא בכי. רק אמת חשופה.
הוא סיפר לי שכל הצחוקים, כל הביטחון והקלילות - הם שכבות של כיסויים, מסיכות. שהוא קם כל בוקר בתפקיד, מפחד שאם רק לרגע ירשה לעצמו הפסקה קטנה מהתפקיד ששיחק, אנשים יראו כמה הלב שלו ריק ומפוחד.
“כולם חושבים שאני הכי מאושר,” הוא לחש, “ואני אפילו לא יודע מי אני בלי כל זה.”
"אומרים שאני כוכב, הא. אני יותר כמו חור שחור!"
לא ידעתי מה זה חור שחור, אבל זה היה נשמע נורא גם בלי לדעת.
ישבתי לידו בלי לומר מילה. קטפתי מהשיח שלידי מין ענף ארוך מלא עלעלים קטנים ויפים, ושיחקתי איתו בין ידי.
בצלאל התנשם קצת מהר מהרגיל וידו תופפה על לחיו.
הלב שלי היה איתו.
כל כך איתו.
ישבנו והבטנו בנוף המדהים ההולך ומחשיך, כשרוח צוננת החלה לנשוב ולנפנף את שולי בגדינו.
הושטתי לו את הענף שהחזקתי וכשהוא לקח אותו, הוא הביט בי.
בפעם הראשונה הרגשתי שאני רואה את בצלאל באמת. לא האח המושלם, לא כוכב כריזמתי. אלא בן אדם שמבקש שמישהו יכיר אותו גם מאחורי כל האור.
מישהו שיודע להכיל גם חור שחור.
באותו לילה נולד לי אח חדש.
הפכתי להיות "אחות של בצלאל" במשמעות אחרת לגמרי.
אחות אמיתית.
הנושאים החמים
) )
