הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש רגעים בחיים, שמזמינים לך סיפור מרתק, חיוך על הפנים - אבל אז גם סטירת לחי מצלצלת אל תוך המציאות.
תרשו לי לספר על אחד הרגעים האלה, שאירעו איתי לפני כשמונה שנים.
הייתי אז בחור בישיבה גדולה, כשבוקר אחד התעוררתי באיחור יחסי, וכשהתקדמתי לכיוון בית המדרש - הבנתי שאת המניין הישיבתי כבר לא אספיק.
נו, בשביל זה יש את סאטמאר.
למי שלא מכיר, מדובר בשטיבלאך חסידי תוסס במיוחד, המנוהל כולו בשפת האידיש כמובן, והוא ממוקם ברחוב אבן האזל בירושלים הבירה.
בכניסה, איך לא, ממתינים כמה אספני כספים. לאורך המסדרון העמוס מתפללים קיימים מתלים המארחים באורח קבע מספר עצום של מטריות ומעילי גשם, ביניהם גם כאלה שעוד זוכרים לכאורה את ביקורו ההיסטורי של ה'דברי יואל' זיע"א בירושלים. הם נותרו שם כדי לספר...
המניינים לכשעצמם מסודרים מאוד. זה לא עובד בשיטת 'צענטער צענטער', אלא באמצעות לוח קבוע שמודיע היכן מתחיל מניין. בכל רבע שעה - עוד עשרה יהודים (לפחות, בדרך כלל הם היו עשר מניינים) מכריזים 'הודו להשם קראו בשמו'.
על השולחן בסוף המסדרון נערמים נרתיקי תפילין של מאות בחורי ישיבה מהאזור שכמוני גם איחרו היום למניין בישיבה.
אבל האירוע שעליו אני רוצה לספר - התרחש קצת לפני סוף המסדרון.
שם יש שטיבל די קטן, שמשום מה יש בו פחות מניינים, ובאותו זמן הוא היה חף ממניינים.
הנחתי תפילין במהירות והצטרפתי למניין הראשון שמצאתי.
אינני מאובחן בקשיי קשב וריכוז כלשהם, ברוך השם, אבל מה כבר אפשר לצפות מבחור שזה עתה התעורר משינה טרופה ויום עמוס בתורה ועבודה ורגשות ממתין לו מעבר לתפילה, ואפילו את ארוחת הבוקר הוא ככל הנראה פספס? התקשיתי לעמוד במקום אחד. קבעתי מקום לסידור התפילה - ואילו אני אמרתי את מילות התפילה בעודי מתהלך הלוך ושוב במסדרון העמוס.
אגב, לא הייתי היחיד. היינו כמעט רכבת אנושית של מתהלכי אנה ואנה.
כך או כך, במהלך אחד השיטוטים אני עובר ליד השטיבל הריק. הצצתי פנימה בחוסר סקרנות - ולמול עיניי נגלה מחזה מפעים!
בחור, שחזות פניו מעידה עליו שהוא בקושי בן שבע עשרה.
אבל הוא עומד שם, ליד ארון הקודש, רכון על הפרוכת. והוא חוזר שוב ושוב על כמה מילים מהתפילה, בדבקות ששמורה רק לחסידים של פעם.
לא הצלחתי לזהות את המילים שהוא אמר שם, יען הוא התפלל די בלחש, אבל לומר לכם את האמת? הוקסמתי.
עומד מולי בחור, בן תמותה כמו כולם, בן שבע עשרה בלבד - והוא מתפלל בדבקות, בעיניים עצומות, בכוונה ובפירוש המילות, והוא הוגה את המילים כמונה מעות, שוב ושוב ושוב את אותם המילים, במנגינה קסומה שאי אפשר להסבירה.
בבת אחת הוצפתי קנאת סופרים עזה. מתי יגיעו מעשיי? כָ'אטְשׁ אַ נְגִיעָה?
איפה אני ואיפה הוא?
לכאורה, הסקתי בתוך עצמי, אני עד כרגע לעוד סיפור מהז'אנר של 'במעלליו יתנכר נער'. יש כאן את אחד מעובדי ה' המופלגים של הדור הבא, ואני זוכה לראות את 'רבינו בצעירותו'. רק חבל שנרתיק התפילין לא נמצא כאן בחדר, כדי שאוכל לדעת את שמו ולספר לנינים את אשר ראו עיניי ולא זר...
אבל מה הוא אומר שם?!
נו, ודאי הוא מתחנן ב'והאר עינינו', כמעשה החקל יצחק בשעתו.
אולי דווקא ב'ואתה מחיה את כולם', תפוס בהכרת גדלות בוראו?
או אולי הוא דבוק במילים 'וחוסה נא על בן אהובך', מתרפק על אביו שבשמים?
ואולי בכלל אלה המילים 'עבדו את השם בשמחה'?
נו, תורה היא וללמוד אני צריך. התקרבתי מעט יותר לבחור.
הוא לא זז. כולו דבוק במילים. לא שם לב לביוגרף העתידי שמתחיל כעת את סיקור סיפור חייו.
ואז אני שומע את המילים הבאות, במנגינה קסומה ומרטיטה שמסוגלת להעלות דמעות, בצרידות השמורה ל'עובדים' ותיקים -
"החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה! וכל! ב, ה, מ, ה!!! רמש וציפור כ----נף!"
והתפילה היחידה שעמדה אז על קצה לשוני היתה - ריבונו של עולם, תעזור לי שלא אתפרץ בצחוק מטלטל מול הבחור העייף והמוזר הזה, כי להעליב אני לא רוצה...
ואני עוד חשבתי שהוא מכוון בתפילה כחד מן קמאי!
לא יאומן. הוא ודאי משוטט לו, בעודו מעוטר בתפילין, בדמיונותיו ומחשבותיו, וכדי ליצור רושם של 'עובד השם' - הוא משמיע את מילות התפילה חסרות הכוונה במנגינה של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש...
תחושת זלזול עמוקה מילאה אותי.
לא יאומן. זה בדיוק משקף את הרדידות של הדור הזה! הכול רק חיצוניות! לא מעניין מה יש לך בלב, העיקר שאתה נראה טוב ונשמע מצוין!
שעה ארוכה המשכתי להסתובב הלוך ושוב במסדרון, צובט את עצמי מרוב הלם, לא מפסיק לחשוב על אותו בחור חסר ערכים שכך עושה, ובלי לשים לב בחר במילים הכי לא קשורות למנגינה. הוא בכלל לא מתפלל! הוא חושב על כל העולם, ורק עושה את עצמו מתפלל! למה, כדי לסמן 'וי'?! כדי להיחשב בחור טוב שלא עובר על הכללים?
ורק אז קלטתי,
שגם אני בעצם, עטור בתפילין, ממלמל מילים - והמוח? נו שוין, לא חשוב...
תרשו לי לספר על אחד הרגעים האלה, שאירעו איתי לפני כשמונה שנים.
הייתי אז בחור בישיבה גדולה, כשבוקר אחד התעוררתי באיחור יחסי, וכשהתקדמתי לכיוון בית המדרש - הבנתי שאת המניין הישיבתי כבר לא אספיק.
נו, בשביל זה יש את סאטמאר.
למי שלא מכיר, מדובר בשטיבלאך חסידי תוסס במיוחד, המנוהל כולו בשפת האידיש כמובן, והוא ממוקם ברחוב אבן האזל בירושלים הבירה.
בכניסה, איך לא, ממתינים כמה אספני כספים. לאורך המסדרון העמוס מתפללים קיימים מתלים המארחים באורח קבע מספר עצום של מטריות ומעילי גשם, ביניהם גם כאלה שעוד זוכרים לכאורה את ביקורו ההיסטורי של ה'דברי יואל' זיע"א בירושלים. הם נותרו שם כדי לספר...
המניינים לכשעצמם מסודרים מאוד. זה לא עובד בשיטת 'צענטער צענטער', אלא באמצעות לוח קבוע שמודיע היכן מתחיל מניין. בכל רבע שעה - עוד עשרה יהודים (לפחות, בדרך כלל הם היו עשר מניינים) מכריזים 'הודו להשם קראו בשמו'.
על השולחן בסוף המסדרון נערמים נרתיקי תפילין של מאות בחורי ישיבה מהאזור שכמוני גם איחרו היום למניין בישיבה.
אבל האירוע שעליו אני רוצה לספר - התרחש קצת לפני סוף המסדרון.
שם יש שטיבל די קטן, שמשום מה יש בו פחות מניינים, ובאותו זמן הוא היה חף ממניינים.
הנחתי תפילין במהירות והצטרפתי למניין הראשון שמצאתי.
אינני מאובחן בקשיי קשב וריכוז כלשהם, ברוך השם, אבל מה כבר אפשר לצפות מבחור שזה עתה התעורר משינה טרופה ויום עמוס בתורה ועבודה ורגשות ממתין לו מעבר לתפילה, ואפילו את ארוחת הבוקר הוא ככל הנראה פספס? התקשיתי לעמוד במקום אחד. קבעתי מקום לסידור התפילה - ואילו אני אמרתי את מילות התפילה בעודי מתהלך הלוך ושוב במסדרון העמוס.
אגב, לא הייתי היחיד. היינו כמעט רכבת אנושית של מתהלכי אנה ואנה.
כך או כך, במהלך אחד השיטוטים אני עובר ליד השטיבל הריק. הצצתי פנימה בחוסר סקרנות - ולמול עיניי נגלה מחזה מפעים!
בחור, שחזות פניו מעידה עליו שהוא בקושי בן שבע עשרה.
אבל הוא עומד שם, ליד ארון הקודש, רכון על הפרוכת. והוא חוזר שוב ושוב על כמה מילים מהתפילה, בדבקות ששמורה רק לחסידים של פעם.
לא הצלחתי לזהות את המילים שהוא אמר שם, יען הוא התפלל די בלחש, אבל לומר לכם את האמת? הוקסמתי.
עומד מולי בחור, בן תמותה כמו כולם, בן שבע עשרה בלבד - והוא מתפלל בדבקות, בעיניים עצומות, בכוונה ובפירוש המילות, והוא הוגה את המילים כמונה מעות, שוב ושוב ושוב את אותם המילים, במנגינה קסומה שאי אפשר להסבירה.
בבת אחת הוצפתי קנאת סופרים עזה. מתי יגיעו מעשיי? כָ'אטְשׁ אַ נְגִיעָה?
איפה אני ואיפה הוא?
לכאורה, הסקתי בתוך עצמי, אני עד כרגע לעוד סיפור מהז'אנר של 'במעלליו יתנכר נער'. יש כאן את אחד מעובדי ה' המופלגים של הדור הבא, ואני זוכה לראות את 'רבינו בצעירותו'. רק חבל שנרתיק התפילין לא נמצא כאן בחדר, כדי שאוכל לדעת את שמו ולספר לנינים את אשר ראו עיניי ולא זר...
אבל מה הוא אומר שם?!
נו, ודאי הוא מתחנן ב'והאר עינינו', כמעשה החקל יצחק בשעתו.
אולי דווקא ב'ואתה מחיה את כולם', תפוס בהכרת גדלות בוראו?
או אולי הוא דבוק במילים 'וחוסה נא על בן אהובך', מתרפק על אביו שבשמים?
ואולי בכלל אלה המילים 'עבדו את השם בשמחה'?
נו, תורה היא וללמוד אני צריך. התקרבתי מעט יותר לבחור.
הוא לא זז. כולו דבוק במילים. לא שם לב לביוגרף העתידי שמתחיל כעת את סיקור סיפור חייו.
ואז אני שומע את המילים הבאות, במנגינה קסומה ומרטיטה שמסוגלת להעלות דמעות, בצרידות השמורה ל'עובדים' ותיקים -
"החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה וכל בהמה רמש וציפור כנף, החיה! וכל! ב, ה, מ, ה!!! רמש וציפור כ----נף!"
והתפילה היחידה שעמדה אז על קצה לשוני היתה - ריבונו של עולם, תעזור לי שלא אתפרץ בצחוק מטלטל מול הבחור העייף והמוזר הזה, כי להעליב אני לא רוצה...
ואני עוד חשבתי שהוא מכוון בתפילה כחד מן קמאי!
לא יאומן. הוא ודאי משוטט לו, בעודו מעוטר בתפילין, בדמיונותיו ומחשבותיו, וכדי ליצור רושם של 'עובד השם' - הוא משמיע את מילות התפילה חסרות הכוונה במנגינה של תלמידי הבעל שם טוב הקדוש...
תחושת זלזול עמוקה מילאה אותי.
לא יאומן. זה בדיוק משקף את הרדידות של הדור הזה! הכול רק חיצוניות! לא מעניין מה יש לך בלב, העיקר שאתה נראה טוב ונשמע מצוין!
שעה ארוכה המשכתי להסתובב הלוך ושוב במסדרון, צובט את עצמי מרוב הלם, לא מפסיק לחשוב על אותו בחור חסר ערכים שכך עושה, ובלי לשים לב בחר במילים הכי לא קשורות למנגינה. הוא בכלל לא מתפלל! הוא חושב על כל העולם, ורק עושה את עצמו מתפלל! למה, כדי לסמן 'וי'?! כדי להיחשב בחור טוב שלא עובר על הכללים?
ורק אז קלטתי,
שגם אני בעצם, עטור בתפילין, ממלמל מילים - והמוח? נו שוין, לא חשוב...
נערך לאחרונה ב:
Reactions: אוראל סולטן, chaim המלך, קלוג ועוד 37 משתמשים40 //