רקורדיות

  • הוסף לסימניות
  • #62
אואו!
אחרי 3 הורדות נמחק הקובץ:eek:?
חשבתי אחרי 3 ימים....
עכשיו מסתדרים לי הרבה דברים!:mad::mad::mad:
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
יש צדיקה אחת שמעלה לג'מבו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
נכתב ע"י nomi123;2384614:

תודה רבה!
אמנם לצערי הרב לא הספקתי להוריד, הקובץ לא קיים,
(כנראה לא זכיתי להיות מהשלישיה המנצחת)

אבל ממש תודה רבה על הנכונות והמאמץ!!
מקווה שעוד מישהי תהיה נחמדה כמו נעמי ותעלה לכל המעוניינות לג'מבו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
גם אני אשמח אם משהו יוכל לגלות לג'מבן,
לראות דברים שלכם זה נותן המון!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
ככה זה עובד כל פעם בפורום הזה?
איזה שכנועים....
זה נוראי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזאת מוקפצת,
חושבת שמשהי העלה ורואה עוד שכנוע...
בהתחלה חשבתי שזה מצחיק....
בואו נפתח-
:rolleyes:אשכול תחנונים:rolleyes:
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
נכתב ע"י Pencil;2387023:
ככה זה עובד כל פעם בפורום הזה?
איזה שכנועים....
זה נוראי כל פעם שאני רואה את ההודעה הזאת מוקפצת,
חושבת שמשהי העלה ורואה עוד שכנוע...
בהתחלה חשבתי שזה מצחיק....
בואו נפתח-
:rolleyes:אשכול תחנונים:rolleyes:

אם כבר- לא יכולת לצרף לכותרת את הסמיילי המתחנן שהעלית?...;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
כי אם משהו מעניין אז מתלהבים ועסוקים בצפיה...כשמשהו משעמם אז פורקים בתגובות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
כי אם משהו מעניין אז מתלהבים ועסוקים בצפיה...כשמשהו משעמם אז פורקים בתגובות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
תתחיל להתחנן....
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
תתחילי:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
וואו מדהים!
עבודה עבודה..
רק להקליד את כל הטקסט...:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
WOOOOOOOOOOOOOW!!!
על העלאה!
ועל המצגת!
חתיכת לוגיסטיקה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
תודה על השיתוף
מאוד מעשיר ונותן השראה
יישר כח!!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
שעות חיכיתי לתקיעת שופר.
כי אז היה קצת אקשן.
בשאר הזמן כולם מלמלו והתנדנדו מלמלו והתנדנדו, ולי היה משעמם נורא. וקצת פחדתי שאלוקים יעניש אותי על זה שאני משתעמם, כי ראש השנה וזה...
וגם חיכיתי לתקיעות בשביל המלאכים, כי אבא אמר שמהשופר יוצאים מלאכי רחמים.

כשר׳ יהודה לייב, עם העיניים הקטנות והמצח המכווץ שלו, הוציא את השופר מתחת לטלית, עליתי על כיסא ממולו והבטתי היטב היטב ולא ראיתי שום מלאך.
אחר כך יצאתי מהבית כנסת והסתובבתי בחוץ בשמש. הרחובות היו ריקים, ואני הייתי עצוב, שאני לא מסתדר עם כל המילמולים. ואולי השם יתן לי עונש כי מה זה טיולים כאלה בראש השנה...
וחזרתי לבית כנסת שהיה קר מאד מהמזגנים, וגם הלב שלי היה קר, וחשבתי שבגלל שאני רשע לא נראו אלי המלאכים.

אחר כך הייתה הסעודה, ואח שלי התחיל לחקות את החזן של מוסף, ואחותי אמרה בדיחה, וכולם התחילו לפטפט בעליצות, אפילו אבא היה חופשי לגמרי וסיפר על הויכוחים של דודה שלו עם ביטוח לאומי, וחשבתי שמותר להם להתפרק קצת כי הם התפללו יפה, אבל אני...
ומחר עוד יום, יום שלם כזה. למי יש כוח...

ושוב מילמולים, ושוב הגיעה השעה, ור׳ יהודה לייב במצח מקומט וחמוץ מוציא את השופר. ואני עומד על כיסא ממולו, נשען על הבימה בין מרפקי המבוגרים
טווווווווווווווו
מהשופר יצא לאיטו, מלאך.
היו לו תלתלים בלונדיניים יפהפיים, וגוף כמו ענן בוהק ביום קיץ, הוא הבחין בי וחייך.
הושטתי לו את שתי ידי, והוא ריחף אלי.
”משעמם לך, נכון?” הוא אמר בקול הכי רך בעולם.
”השם יודע שמשעמם לך, הוא לא כועס על זה. אתה עוד ילד”.
”שנה הבאה אני בן אחת עשרה” אמרתי.
” זה עדיין ילד. השם לא מצפה ממך שתעשה דברים שמעצבנים לך. רק שתגיד תודה פשוט, ותבקש שיהיה לך שנה מוצלחת, ותתכנן להיות טיפה יותר טוב”.
”אבל...” אמרתי, והמלאך רק נשק אותי על המצח ונעלם.
ואז אבא העיר אותי לתפלת שחרית של היום השני.

וכשכולם התנדנדו ומילמלו ומילמלו והתנדנדו, הרגשתי את המלאך מהחלום, יושב לידי, ועיניו מאירות בעידוד.
אמרתי מה שיכולתי, וזה היה קצת מאד. אבל בלב אמרתי תודה חזקה ובקשתי שנה מוצלחת, וקבלתי על עצמי לא לצחוק יותר על יהושע, אפילו בזמן שהוא לא רואה. וגם להוריד זבל כשאמא מבקשת, מיד בפעם הראשונה.

כשהגיע זמן תקיעת שופר.
דממה הייתה הרבה זמן, ופתאום יצאה מין נשיפת אוויר מחרחרת, ואחריה עוד אחת,
ור׳ יהודה לייב עצם עיניים וניגב את שפתיו במטפחת לבנה.
ואז יצא ציוץ קצר ושוב נשיפה כמו בלון שעזבו אותו.
הצבע של ר׳ יהודה לייב היה אדום כהה, והוא החליף לשופר אחר. זה גם לא עזר לו. אנשים הסתכלו לצדדים כדי לא להביך אותו, ושני ילדים קטנים, התאומים של רוזנברג ציחקקו.

ואז לחשתי למלאך שלי ”לך, לך תעזור לו”. וגם הבטחתי שבתפילת מוסף אני אגיד שלושה עמודים שלמים מהמחזור לאט ובכוונה.

המלאך עשה את שלו.
המעיין נפתח.
וסדרת התקיעות יצאה לדרך, צלולה, ומדוייקת.
אנשים הרשו לעצמם להביט בר׳ יהודה לייב ולחייך. והרב שעמד לידו והקריא לו את התקיעות, עשה לו עם האצבעות סימן של שביעות רצון.

בסעודת החג, אח שלי שר ונתנה תוקף ואחר כך דיברו על התקיעות של ר׳ יהודה לייב, ואבא הסביר איך השפתיים צריכות להיות בדיוק כדי שזה יצליח. והראה לנו כשהוא מדגים עם המלחייה.
אבל אני ראיתי פתאום דמות מרחפת מעליו, עם תלתלים זהובים. ושנינו חייכנו. כי ידענו שלא כיווץ נכון של שפתיים, הוא זה שהוציא את התקיעות היפות.
כשיצאתי לאור (הכוונה – כשהסכמתי לעצמי להשתדל בכל דרך לפרסם את ספריי ובהמשך את רעיונותיי וכתיבתי וכו') חשבתי שיש לי מטרה לשנות את העולם.

היתה לי בזה מטרה מסוימת, אישית, שלא אוכל לפרט.

עם הזמן אני מתחילה להבין את הפואנטה.

אני לא פונקציה, לא הייתי ולא אהיה פונקציה - אני לא חשובה בתמונה הכללית, אפילו לא מעט, בטח לא יותר מאדם אחר.

אני לא צריכה לשנות. אני לא צריכה להיות במרכז.

מצד שני, אני קצת מצטערת שלא הגעתי למרכז, זה היה מעניין לראות, אם היה לי קהל משמעותי מאוד או אם דעתי היתה מקבלת במה ציבורית, זה היה מעניין לראות אם היה לי אכפת מאנשים אחרים או הייתי מתרכזת בשליחות שלי.

היה מעניין לראות אם הייתי עוזרת לאנשים אחרים לצאת לאור או הייתי רוצה שיקשיבו רק לי.
מצד שני, זה קצת מפחיד לעמוד בניסיון כזה. לא בטוחה שיש אדם שהיה מסוגל לעמוד בזה.
לפעמים אני רואה אדם שמקבל במה וחושבת שהיה נחמד אם היה מביא לכל אחד במה - אבל זו חשיבה לא הגיונית, על זה נאמר "מרוב עצים לא רואים את היער" - כן יש מקום לאומן וקהל. זה העולם...

*

כיום אני מבינה שהתפקיד של כל אחד זה לקבל את השני באופן שוויוני.

אולי אני טועה (ואני טועה הרבה פעמים).
אולי כן יש מקום לדמויות מפתח, למנהיגים, כי העם חייב מנהיג, דמות אחת עם קו ברור שתנהיג את כולם.

אבל אני חושבת מצד שני, שבתודעה – צריך לזכור שכולנו שווים, אין צורך להתלהב מאדם ספציפי אלא לתת ערך לכל אדם.

זו תודעה שהביטוי "ציבור למען הציבור", מסביר אותה היטב.

לציבור יש כח. האמת היא שהכח היחיד שקיים הוא הכח הציבורי.

הבעיה שכיחידים אין לאף אחד כח, כמעט.

כציבור – יש לנו כח עצום.

ככל שהציבור יותר רחב ומאוחד כך הכח שלו גדל.

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

אם הציבור יכיר בכח שלו, יכנע לעובדה הפשוטה שהכח שלנו הוא באחדות שלנו! אז נזכה אט אט להשתקם.

לכן הממסד עמל להפריד, לסכסך, לפלג, להשפיל, לבזות את היחידים, כדי שכל אחד ילקק את פצעיו ונשכח שאנו יכולים להאיר פנים זה לזה, לתמוך, לעודד, להיות בשביל השני, ל

שמעתי לאחרונה שהטבע הבסיסי הנכון שלנו הוא אהבה.

לכן אנחנו רוצים מחמאות, רוצים לייקים, רצים לצאת לאור.

הכל זה כדי להגיע לאהבה.

אבל לא צריך לאהוב בגלל סיבה.

לא צריך לאהוב את האדם מכיוון שהוא מפורסם ויש לו קהל או כסף, או נראות טובה, או כי זה יביא לנו ערך.

צריך לאהוב אהבת חינם.

המון מילים טובות סתם ככה, איפה שאפשר...

זה מביא תודעה בריאה, שמחה, יציבה.

זה יביא טוב לעולם.

*

אם נאהב אהבת חינם, סתם ככה, נלמד לחלק מחמאות סתם כי בא לנו לחפש את הטוב.

נחפש לראות את האנשים האנונימיים, הרגילים, ולא להסתנוור דווקא ממפורסמים.

נאמר שהתורה באה דווקא מהר סיני, ממקום נמוך, לאנשים האנונימיים יש חכמה, צריך להקשיב לה.

וגם אם יש אדם שמדבר שטויות, להבנתנו, אפשר לאהוב אותו ולהעריך את דבריו כי 'הוא', חלק אלוק ממעל, אמר אותם.

בפרקי אבות יש במה לכל דעה.

וזה כיף גדול לנטרל את השיפוטיות, מתוך ענווה, ולהקשיב לכל אדם, כי כל אדם מתקן איזה ניצוצות של קדושה.

אני בהחלט חושבת שצריך לחזור למי שאנחנו – עם ישראל בתפארתו – שנותן במה תודעתית, לכל יהודי, לאו דווקא כדי להיות מושפעים, כי האמת היא פנימית ולא חיצונית, ולכל אחד יש שליחות עצמאית, אלא כי כולנו צריכים אחדות אמיתית.

באופן אישי אני למדתי להקשיב גם לאנשים כופרים (אבל זה רק לאחר שחקרתי היטב וביססתי בעצמי את החשיבה המאמינה, וגם אין לי אינטרס לכפור), ולמדתי להקשיב לכל מיני אנשים.

אמנם בהתחלה, כשהייתי מקשיבה להם, הייתי למרבה הבושה שמחה לאיד (אוף, מה לעשות...) כי היה לי קשה לקבל שיש אנשים מלבדי, אבל עם הזמן אני לומדת שאמונה בה' היא משהו פנימי ולא שיכלי. הכוונה – האמונה היא מלשון אימון, כמו בחדר כושר שמתאמנים, אז גם אמונה היא לפתח את התודעה ולא לצמצם אותה, להכניס חשיבה של אור, של תקווה וכו'. ומי לנו גדול כהרמב"ם ששילב הקשבה לעולם והגיע למקום רחב.

התורה רחבה מיני ים ונמצאת בכל העולם, וכל הדרכים מובילות אליה.

יש לי דודה שהתחנכה בקיבוץ ותמיד היו לה דברי כפירה, זלזול או דיבורים ציניים ובדיחות.

לאחרונה היא מדברת מעצמה דיבורים של אמונה. הופתעתי שאמרה לא פעם, מעצמה, בלי לחזור בתשובה: "רק מצוות רק תורה זה מה שצריך".

כל אחד כשמתחבר לפנימיות שלו, לומד בכוחות עצמו שמשה אמת ותורתו אמת, כך שדעות של אנשים לא מפחידות, לדעתי, כי האמת היא אמת, וכל דעה שבעולם לא יכולה לשנות את האמת.

מצד שני, דיבורי כפירה כן יכולים להשפיע כי נאמר "תנו עוז לאלוקים", האדם מביא עוז לבורא עולם בעצם האמונה שלנו בו יתברך, כך שצריך להשאר באמונה תמימה כל הזמן.

כמו שנאמר על אברהם אבינו שהתחסד עם בוראו.

צריך להשאר תמיד באמונה ובתודעה מחוברת לה', אבל להבין שאם אדם כופר, זו הדרך שלו, המסלול בדרך לאסוף ניצוצות קדושה עבור עולם מתוקן יותר.

לסיכום, כמו שארבעת המינים מאוגדים (אבל אתרוג קצת נפרד, רמז ללומדי התורה שתמיד צריכים להיות מובדלים מעט בגלל תפקידם), אז כמו ארבעת המינים כך יש מקום אמיתי להסכים לקבל כל יהודי, לא לדחות, ולסגל חשיבה מקרבת ואוהדת.

וזה ייעשה אם נבין שכולנו שווים, כי רק ה' קיים ואין עוד מלבדו.

אני חושבת שצריך להגיע למקום בו אנחנו שמחים בשמחת הזולת ורוצים שיהיה טוב לכולם ולא מרגישים שמשהו לוקח לנו משהו, אלא הכל קיים בתוכנו. זה קשה, מאתגר ביותר ואפילו בלתי אפשרי, אבל אין מה לעשות - זה אנחנו:
ערבים זה לזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה