שאלה | אופן ציון פרקים-פסוקים

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #21
ספר קודש הולך לגניזה!
יחי ההבדל הגדול...
הלקוחות שלי ב"ה בד"כ מסתדרים עם זה מעולה.
למי שמפריע הגרש/י/ים - אני מורידה לה בטקסטים שלה.
בעצמי בטקסטים שלי אני ממשיכה לכתוב כך, ואין מי יאמר... מה תעשה ומה תפעל.
;)
(להבדיל, כמובן!).
חוץ מזה,
כמעט כל הסובבים אותי כותבים 2 י' עם קו באמצע!!
מפני שכאן אי אפשר לעשות זאת קצר וקליט,
- בלית ברירה אני מוסיפה גרש.
מה לעשות?

מה לעשות? להתחיל לכתוב נורמלי, כך: יי. חיים, ידיים וכו'.
אין שום קדושה בשתי האותיות י יותר מכל צמד אותיות אחר. מה לא מובן?
אין שום בעיה לזרוק לפח את המילים האלה.
כל הסובבים אותך כותבים כך? תלמדי אותם שאין כל טעם והגיון לכתוב כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
כל הסובבים אותך כותבים כך? תלמדי אותם שאין כל טעם והגיון לכתוב כך.
הרגל נעשה טבע שני.
די קשה לשבור הרגלים, ובטח למי שכותב הרבה...
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
לא רק שאין טעם. גם אם היה צורך, לא היתה בכך תועלת. ראשית - מפני שהקו בדרך כלל נכתב ע"ג המילה, כך שהוא אינו גורם שום הפסק בין היו"דים. ויתרה מכך: לדעת האבני נזר גם קו מפריד שבא ממש בין האותיות הוא אינו מועיל, מפני שמובן שהקו מחבר בין האותיות וסוף סוף הכוונה היא למילה אחת. לפי דבריו נראה לענ"ד שלא רק קו מפריד לא יועיל, אלא גם כל סימן אחר לא יועיל כיון שסוף סוף ניכר שהכל מילה אחת. כי זאת טענתו בפסילת התועלת שבקו המפריד.
אבל ישנם הרגלים חמורים יותר מהרגל זה, שקשה לאנשים להפטר ממנו. "לא עולה לאף אחד כסף" כאשר מישהו כותב כך, חוץ מלכותב כך בעצמו (עוד טיפה דיו :) )
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
מצטערת, מבינה שזה מתסיס.
למרות שזה בסה"כ גרש אחד קטן...
לי קשה לשרש הרגל של שנים ודבר שעושה לי טוב באופן אישי, כן - ממש כך!
(אולי מהיום בל"נ אצטרך לכתוב באפור מילים חסרות חלופות מתסיסות)
והגרשון הלז כל כך דוקר!
מה יעשו קהת ומררי?
בלשון ימינו -
אם לארז זה מפריע, מה יעשו האזובים?

תשובה ניצחת: י'הפכו לקיר! וזהו!!
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #25
לי קשה לשרש הרגל של שנים ודבר שעושה לי טוב באופן אישי, כן - ממש כך!
את מציעה ללקוחות שלך שירותי עריכת לשון מקצועיים?
זו לבד סיבה לשרש הרגל של שנים.
הגרש הזה לא משדר מקצועיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
אנשים מתרגלים להכל...
ויודעים להפריד בין מה שאני כותבת בטקסטים שאני מחברת, לבין טקסטים שנדרשים ממני לצורך עבודה.
לא חושבת שיש לי עוד מה להוסיף...
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
חוזרת בי.

יש לי משהו להוסיף.
אבל את זה לשם שינוי, לא אני כתבתי.
מצטטת מילה במילה.
ולא שח"ו אני חושבת שטעיתם, אלא מעדיפה להמשיך בדרכי כל עוד היא לא מובילה אל ההיפך מהאמת...
מדגישה פיסקה אחרונה לתוספת הדגשה:
QUOTE="שרשרת, post: 5369046, member: 40272"]כשהיינו ילדים אני ואחים שלי החלטנו לעבוד על אחד האחים ולטעון שהמילה משטרה מורכבת משתי מילים: מיש וטרה. מיש טרה. מה, חשבת שזו מילה אחת??? איזה מוזר, אולי גם תגיד שאוטו מלט זו מילה אחת? אולי מכבי אש זו מילה אחת? מאיפה הבאת את זה שמיש טרה זו מילה אחת?
איזו טעות מוזרה.

הוא לקח אותנו קשה, הוויכוחים עלו עד לב שמים...
עכשיו אני חושבת כמה קשה לאדם שבטוח במאה אחוז שהצדק איתו להתמודד מול קבוצה שחושבת אחרת.[/QUOTE]
לא שאתם טועים.
אלא שהרבה דרכים למקום, ובלבד שיכוון ליבו לשמים... :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
נדמה לי שכבר העליתי את הקובץ הזה בעבר, אבל הוא חשוב לכל עורך תורני ומגיה של חומר תורני כדי לעשות עבודה שמקלה על הקורא ולא מכבידה ומעייפת את העיניים שלו
 

קבצים מצורפים

  • הכנת ספרים ומאמרים בספרות התורנית.doc
    KB 231 · צפיות: 50
  • הוסף לסימניות
  • #29
קובץ מפורסם ונודע. תודה על העלאתו החוזרת. כידוע, עוז והדר לקחו את הקובץ הזה, שינו אותו קצת והם שולחים אותו לכל העורכים שלהם...


אלא, שאין חובה לקבל את כל הנאמר בקובץ הנכבד, כתורה מסיני. למשל, דרך הציון שלו לש"ס - ברכות ב, ב - פחות מקובלת בציבור החרדי התורני, המעדיף את: ברכות ב:. ובאותה מידה, דרך הציון לירושלמי או לרמב"ם, שלדעת הרב קטן, מכריח שימוש בר"ת - רמב"ם חמץ ומצה פ"ג ה"ג, גם לא מחוייב המציאות בציבור שלנו, וניתן גם להסתפק ב: רמב"ם חמץ ומצה ג, ג. וכן על זה הדרך בעוד מספר דוגמאות.

ומכל מקום, חשוב וכדאי מאוד לעבור על הכללים הללו, ללמוד אותם היטב, ולהשתמש בהם. גם אם אתם עורכים בהם שינויים קלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אני מצטערת שוב.
אני באמת מבינה שיש לכם כוונה טובה להעלות את רמת הטקסטים שלי, וסליחה אם עד כה תגובותי הקודמות לא ממש התישרו לקו הזה... (תרתי משמע)
פשוט, קשה לי לשנות משהו כל כך שורשי ועיקרי ברגע אחד, בלי לעשות עליו קצת 'עבודת רקע', לעומק, בעצמי.
והרגשתי שהתגובות שלכם דורשות ממני - תשני! מיד! את כל ההודעות שלך! ועדיף גם מה שכבר כתוב! לא רוצים לראות את זה, וכן הלאה..
תגידו אתם - זה לא מלחיץ?
אז אנא היאזרו בסבלנות, אי"ה - אולי זה עוד יגיע יום אחד... :)
רציתי לבוא לידי פשרה - לא לכתוב 2 י' אלא אחת. כג' - שמים, עינים וכו'
הבעי'ה שלפעמים זה מבלבל... אז בינתים אחכה עם השינוי, עד שהעני'ין י'הא ברור לי. בע"ה
המון תודות לכל המגיבים והמיעצים!
אבדוק את הנושא היטב בע"ה.
אם תהינה לי מסקנות מעני'ינות, אשמח לשתף לתועלת כולם.
מקובל?

נ.ב. תודה על הקובץ! אקרא בע"ה אחרי התגובה הזו. היא כבר עמדה לי בגרון הרבה זמן... מאמינה שהוא חשוב.
ותודה כמובן על התוספות שלאחמ"כ - מאד יעיל לדעת מה בדיוק מקובל, כי לא יתכן לכתוב לפי הספר ובסוף להיוודע שזה הפוך מהכללים הרגילים... חלילה.
אשמח לעוד הערות על המקובל בעריכה תורנית!!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #31
הערה קטנה, השימוש המרובה בגרש, כדי להפריד בין שני יודי"ן וכדו', מיותר לדעת רוב הפוסקים, ומכביד מאוד על הקריאה.


לגבי אופן ציון המקורות בצורה הברורה ביותר: אין צורך להרבות במידע. ואבהיר דברי - - -

אפשרות 1: ספר בראשית, פרק א, פסוק ב.
אפשרות 2: בראשית א, ב.

אפשרות 1: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב, עמוד ב.
אפשרות 2: ברכות ב:.

אפשרות 1: תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א, הלכה ג.
אפשרות 2: ירושלמי פאה א, ג.


כמובן, שיש עוד אפשרויות, ולא כולן דומות לאופן שבו הצגתי את המקורות. בכל אופן, נקל לראות את הנוחות והקריאוּת של האפשרות השניה.

[בדרך אגב, כדי למנוע את השאלה שאולי אולי תבוא: כשמציינים לגמרא, אין צורך לכתוב בבלי, באשר רוב המקורות בד"כ הם מהבבלי. יוצאים מן הכלל, ספרים העוסקים בירושלמי. לצערי, לא זכיתי לעסוק בספרים מהסוג הזה, ולכן איני יודע האם בהם הכל משתנה.]
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
הערה קטנה, השימוש המרובה בגרש, כדי להפריד בין שני יודי"ן וכדו', מיותר לדעת רוב הפוסקים, ומכביד מאוד על הקריאה.

תיקון:
השימוש בגרש להפריד בין שני יודי"ן לא מיותר לדעת רוב הפוסקים, אלא מיותר לחלוטין ואין לו שום מקור.
השימוש בגרש להפריד בין האותיות י' וה' כמו במילה ביולוגיה, זה חומרא שאמנם יש לה מקור אבל זו חומרא שיש כאלה שנזהרו בה אבל בהחלט זה לא מצד הדין
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
תיקון:
השימוש בגרש להפריד בין שני יודי"ן לא מיותר לדעת רוב הפוסקים, אלא מיותר לחלוטין ואין לו שום מקור.
השימוש בגרש להפריד בין האותיות י' וה' כמו במילה ביולוגיה, זה חומרא שאמנם יש לה מקור אבל זו חומרא שיש כאלה שנזהרו בה אבל בהחלט זה לא מצד הדין

אשמח לדעת מי הפוסקים שפוסקים להחמיר בגרש בין שתי יו"דים.
את זה, עוד לא ראיתי כאן...
וכן את הדעות כולן.
זה נקרא - הוגן.
הלא כן?

תודה על המידע החשוב בדבר הגרש בין אות י' לאות ה'.
אכן, לא כולם נוהגים בזה.
אבל שם ה' חשוב לי מכדי להקל בזה...
מה שכן, כשמביאים לי טקסט לפי האנשים שלא נוהגים בזה, בכך אין לי בעי'ה.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
כאן לא מובא כך -
תיקון:
השימוש בגרש להפריד בין שני יודי"ן לא מיותר לדעת רוב הפוסקים, אלא מיותר לחלוטין ואין לו שום מקור.
ברור לי, שדבר שכ"כ נפוץ אצל הרבה אנשים, יש לו מקור כלשהו.
ומנהג, לא מבטלים במחי יד.
יתכן שיש חילוק בנושא בין ספרדים לאשכנזים? אשמח להחכים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
שדבר שכ"כ נפוץ אצל הרבה אנשים
באמת מעניין מי הוביל למנהג הזה? "שכ"כ נפוץ אצל הרבה אנשים", ואגב, בעיקר (א)נשים.
אולי מישהו חשב ששני יו"דין הם שם. ועפי"ז הוא החליט להחמיר גם בזה. אולי איזו "מורה דקדקנית" שבמשך השנים היו לה מאות או אלפי תלמידות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
נימה מזלזלת מדי, מצטערת.
המורה לא היתה סתם "מורה דקדקנית". ולא המציאה כללים.
בתור מורה לדקדוק ולטעמי המקרא (כן!)
היא היתה חי'יבת להיות מדויקת וולכת רק לפי מקורות.
ודוקא בזה - לא היא 'החליטה להחמיר'
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
כאן לא מובא כך -

ברור לי, שדבר שכ"כ נפוץ אצל הרבה אנשים, יש לו מקור כלשהו.
ומנהג, לא מבטלים במחי יד.
יתכן שיש חילוק בנושא בין ספרדים לאשכנזים? אשמח להחכים.

המנהג הזה הגיע מכך שאנשים ראו שבחומשים מודפס יי בתור שם ה', אז הם חשבו שכמו שיש מחמירים לשים גרש בין י' לה' במילה אנימציה ובמילה היסטוריה וכו' (למרות שגם זו חומרא מופלגת כיון שזה לא נקרא שם ה' כי לא התכוונו לשם ה' ואפילו בשמות שבמקור שלהם מדובר על שם ה' כמו יהונתן וכו' אין צורך להחמיר בזה מצד הדין, כי לא כתבו אותם בכוונה של קדושה, וכמובא בתשב"ץ ובבית יוסף שאפילו מישהו שהתכוון לכתב יהודה ובטעות כתב בלי ד' ויצא לו שם הוי"ה - מותר למחקו, ק"ו במקרים אלו)
אבל האמת היא שהסיבה שכתבו יי במקום שם ה' היא בגלל החשש שהספר יתבלה ולא יגיע לגניזה וכמו שכתבו אלף למד מחוברים מסיבה זו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
נימה מזלזלת מדי, מצטערת.
המורה לא היתה סתם "מורה דקדקנית". ולא המציאה כללים.
בתור מורה לדקדוק ולטעמי המקרא (כן!)
היא היתה חי'יבת להיות מדויקת וולכת רק לפי מקורות.
ודוקא בזה - לא היא 'החליטה להחמיר'
ח"ו.
לא המורה הזאת עצמה.
היא קבלה זאת ממי שקבלה ממי שקבלה וכו'.
דברתי על תחילת התהליך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
הבאתי לך שני מקורות (התשב"ץ והבית יוסף)
מקור נוסף - שו"ע יורה דעה סימן רעו סעיף י:
וְהַשֵּׁם שֶׁכּוֹתְבִין בַּסִּדּוּרִין שְׁתֵּי יוּדִין וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן, מֻתָּר לְמָחְקוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קע''א) .
ושם מדובר כשהכוונה ממש לשם ה', ק"ו שבמילים חיים, ידיים וכו' שאין שם כלל שום שם קדוש.

יש לך מקור שאומר שצריך להחמיר בזה? בבקשה תביאי אותו
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה