- הוסף לסימניות
- #61
אמירה חשובה מאוד!!!ככלל, אני אישית מעדיף להמעיט עד למינימום את הבקשות, כי אחרת זה יוצר מצב, לא של דיקטטורה, אלא את משתי דרכים: או שאני אעמוד כל היום כמו תצפיתן ואחכה למילוי ההוראות, או שאתייאש וארגיל אותם לחוסר משמעת.
בעבר התארחו אצלנו קרובי משפחה. הורים ושני ילדים קטנטנים.
מהרגע שנכנסו האבא רדף אחריהם: "תרימי! לא, אל תזרקי, תנקי! תסגור את הדלת! תזהר עם הבימבה!
בוא, אבא רוצה לנקות לך את האף! האף שלך מלוכלך! בוא, נו! אתה לא שומע? בוא תאכל! כשתגמור את האוכל תוכל לשחק! בואי, נחליף טיטול..."
מצד אחד האבא עשה את זה באהבה כנה ודאגה אמתית לילדים... (הוא יכול היה בזמן הזה לשבת על הספה
ולתת להם להתנהל איך שהם רוצים, לנוח קצת וליהנות מהשקט)
הילדים המשיכו לשחק ולחפש אחר משחקים חדשים, והקריאות של האבא עברו להם ליד האוזניים, כי הם כבר רגילים לשמוע אותו כל היום כרעש רקע....
ראיתי את האבא מתוסכל וכאוב, ולבסוף אפילו גער בהם: "כנראה שיש לכם בעיה בשמיעה..."
במקום לעצור רגע ולהבין- נכון, האף של הילד מלוכלך / המשחקים התפזרו / צריך להחליף טיטול... אבל רגע, יש לילד גם את הצורך שלו. תנו לו את המרחב שלו. אל תבואו בדרישות נון סטופ. הילד לא יוכל לעמוד בהן, ואתם תצאו מיואשים.
הנושאים החמים