נטיעה לדורות
מאת: שמואל לוינגר
שנת ב׳קע״א לבריאת העולם
ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.
כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.
מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.
אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.
“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.
“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.
הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.
בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.
“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.
הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.
הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.
האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.
“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.
“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.
“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.
אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.
“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.
“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.
בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.
“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”
“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.
“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!
רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.
אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.
אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!
הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.
אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..
קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.
רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?
לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.
רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.
אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.
כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.
הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.
גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.
אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.
אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.
ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.
דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.
אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.
אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…
אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.
חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.
…..
שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.
שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.
לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.
ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.
אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.
קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.
אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.
הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.
לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?
מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.
ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?
נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.
אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.
״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.
אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.
אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.
האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.
ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.
אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.
״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.
״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.
אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״
״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״
״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״
״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.
״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.
״חשתי בצערך״.
״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.
…..
ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.
לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.
אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.
את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.
ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.
״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.
״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.
״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״
אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.
״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!
אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.
ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״
״כן״.
״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.
אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.
כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.
״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.
״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.
״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.
״תאמיני לי, שאני יודעת״.
-סוף-
״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר
לפעולתך ושבו מארץ אויב״.
הנושאים החמים
)
