שוב פעם עזרה בתמחור

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
מה הסכום הכי קטן שאני יכולה לבקש על עבודה כזאת:
ציור של בובה אחת ב-60 וריאציות בשביל מדבקות.
(המדבקות מיועדות לכיתה אחת של בנות)
תענו מהר.........בבקשה...!
תודה רבה:cool:
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 45
    • לירז קנימח
    שיתוף - לביקורת תסגור.את.הדלת.
  • לירז קנימח //
    • הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

    תסגור.את.הדלת.
    מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
    ואמרתם שוב ושוב.
    לא פעם.
    לא פעמיים
    ולא גלידה אחת או שתיים.
    אולי סניף שלם יספיק.
    אולי אפילו לא.
    וכמה כבר אפשר להגיד?
    בזמן האחרון היה לי מקרה
    שקניתי לעצמי משהו טעים
    ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
    החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
    לא צריך להגזים ולהחביא
    פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
    ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
    שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
    באותה פוזה אפילו.
    משום מה הוא הוריד במשקל
    לא יכול להיות.
    הקופסא ריקה.
    מישהו אכל את הטעים שלי.
    ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
    אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
    אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
    לא יודעת מה חשב ה"גנב"
    העצבים זרמו לי בכל הורידים
    וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

    "את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
    - לא איכפת לי זה לא תירוץ!

    "זה לא בכוונה"
    - החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
    וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

    "אולי הוא התבייש או פחד ממך"
    - לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

    "אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
    -לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

    "אפשר להחזיר!"
    - אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

    "ואם הוא היה חטוף?"
    -

    כאן עלתה בי מחשבה
    אם הוא היה חטוף?
    היית דנה לכף זכות.
    למה? כי הוא סובל.
    גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
    וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
    לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
    כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
    לא.
    כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
    אז מה עוד נשאר?

    כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
    "למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
    כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
    איזה אסון.
    כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
    כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
    תסגור את הדלת.
    אל תטפטף.
    תנקה אחריך.
    שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
    למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
    למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
    למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
    מה הבעיה להתחשב??
    כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

    ואז.
    בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
    פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
    אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
    -אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
    כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
    כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
    שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
    כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
    כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
    למה? למה אנחנו לא סוגרים??
    יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
    גם אם זה פתח קטן!
    "לפתח חטאת רובץ"
    לפחות תסגרו את הרשת!
    תאמינו לי.
    מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
    ועדיין.
    אנחנו לא סוגרים את הדלת.
    והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
    אבל לא.
    יש יותר מזה.
    לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
    כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

    אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
    בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
    ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
    מאז.
    כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
    אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
    וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
    ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
    בניי.
    אהוביי.
    בבקשה.
    תסגרו את הדלת.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוראל סולטן, נתנאל היוצר, rachelita ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דודה
    @לירז קנימח , וואו. תובנה מיוחדת כתובה בצורה אומנותית!
  • 174
    • הודיה בושארי- ציירת
    שיתוף - לביקורת סיפור קצר קליל שרק עצמאיות יכולות להבין בשילוב מצפון אימהי, ילד חולה ועייפות כרונית:) (פורסם ב''בתוך המשפחה'')
  • הודיה בושארי- ציירת //
    • 100% סוללה/הודיה בושארי ​
    "אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?

    "מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.

    "אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"

    קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.

    "אמא נו..."

    אני מתעוררת באחת.

    "מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.

    "דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"

    אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.

    אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.

    האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.

    האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:

    מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.

    דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.

    "מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.

    מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.

    העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.

    אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.

    הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.

    "אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.

    דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,

    אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.

    מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.

    אני מתאפסת מהר..

    החדר זקוק לי נואשות.

    שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.

    מבט נוסף לחלון.

    זריחה.

    יופי לי, נגמר הלילה.

    צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..

    הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.

    מתיישבת על הספה.

    קר לי.

    השעה 06:05

    אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.

    כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.

    6:15

    נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.

    פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...

    הילדים מצטרפים לאוטומט.

    "בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"

    ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.

    "דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.

    ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.

    "מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."

    8:02

    שקט.

    ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.

    אני על 20% סוללה.

    בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.

    עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...

    אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...

    קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.

    אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.

    אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.

    רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.

    "רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.

    הילד מסכים.

    אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.

    דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.

    אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.

    הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.

    רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.

    הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.

    אני קמה בייאוש.

    אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.

    הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.

    המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.

    דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,

    אז אפשר שלוק?

    אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.

    "קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"

    הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...

    אוי. אוכל.

    אני בצום וגם אתה.

    הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.

    גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.

    "עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,

    "אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.

    אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.

    רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.

    "עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"

    העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.

    "ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"

    מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.

    כל האמצעים כשרים.

    רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.

    דניאל מתלהב מהרעיון.

    הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.

    אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.

    צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.

    בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר

    מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)

    "אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"

    מתכסה מעל הראש.

    סופרת עד שלוש.

    ונרדמת.

    ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.

    לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.

    אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?

    כעס מתמלא בתוכי.

    כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.

    אוהל.

    עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.

    יש מישהו באוהל.

    דניאל---

    אני קופצת בבהלה.

    13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?

    עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית

    ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.

    מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.

    הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.

    אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS

    "איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן

    "הילד חולה!" ממשיכה אישתו

    "הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"

    "רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב

    "ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת

    בא לי לבכות.

    אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.

    אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.

    המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...

    דניאל פוקח עיניים.

    מוצץ תקוע בחיוכו.

    "אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.

    "נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"

    עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,

    לתפקד ולחשוב בהגיון..

    אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.

    "בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מַיִם שְׁקֵטִים, שירת הכוכבים, הרי זהב ועוד 36 משתמשים39 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    הודיה בושארי- ציירת
    הודיה בושארי- ציירת
    תודה רבה!
    הצטרפות לקהילת מאיירים
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה