הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
לא כך דמיינתי את היום הראשון של אלול.
בשבועות האחרונים דמיינתי כל כך הרבה את הצלילה בים התלמוד, את השטייגען האדיר, את מתיקות וערבות התורה שאזכה לה כאשר אלמד בישיבה המובחרת אליה כה עמלתי להתקבל.
למרות שהם הציעו, לא רציתי שאבא או אמא יבואו ללוות אותי ליום הראשון בישיבה. רק זה חסר לי שמישהו יראה את אבא מחבק אותי, או את אמא קוראת לי 'נתנאלוש' ויחשוב שאני איזה תינוק של אמא.
אבל באותו רגע, בבית המדרש ההומה פתאום רציתי חיבוק של אמא.
הרגשתי אבוד, לא ידעתי לאן לפנות והיכן לשבת. מאות בחורים, צבא שלם. כולם יודעים מה צריך לעשות ועם מי צריך לדבר, כל אחד מכיר בדיוק את תפקידו ומקומו, ורק אני עומד כמו פסל בפינת בית המדרש עם גמרא כבדה ביד.
אופס. מישהו דרך עלי. בחור שמן וגבוה. הוא מלמל סליחה חפוזה מבלי להסתכל אפילו על מי הוא דרך, והמשיך את דרכו במהירות לכוון קידמת בית המדרש.
אחרי דקות ארוכות ניגש אלי המשגיח. הוא קיבל אותי ב'ברוכים הבאים' והציג בפניי בחור ג'ינג'י מנומש להפליא בעל עיניים חומות חודרות וקרות. "הוא יהיה החברותא שלך" אמר המשגיח והפנה אותנו למקומנו בספסל האחורי של בית המדרש "אני בטוח שתעשו הרבה שטייגען ביחד".
"אני נתנאל. נתנאל מושיוב", הצגתי את עצמי תוך כדי שפתחתי את הגמרא. "למדתי בתלמוד תורה 'אהבת תורה'", ניסיתי לחייך.
"שוקי ברסון. בטח שמעת על אבא שלי, הרב זאב ברסון..."
"דווקא לא שמעתי עליו. מה הוא עושה?"
"אני אוהב ללמוד מיד. בלי הקדמות, ובלי פטפוטי הבל", פתח שוקי באחת את הגמרא הגדולה שלו.
הוא קרא את הגמרא במהירות עצומה. לפני שהבנתי איפה הוא אוחז, החל לקרוא את רש"י, ואז חתך לתוספות. לא הספקתי לומר מילה, הוא כיווץ את מצחו, ושאל שאלה שאפילו את ההתחלה שלה לא הצלחתי לקלוט.
"נו, אין לך תשובה? אני אלך לשאול מישהו". הוא קם ופסע אל הצד השני של בית המדרש, שם המתין לו בחור גבוה ורזה, שאפילו קצת קצהו של חיוך לא נרמז על פניו. תוך שנייה הם החלו להתווכח בלהט. עברו כמה דקות והבנתי שהוא לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב.
טוב, אם אין לי חברותא, לפחות אנסה ללמוד בעצמי. התחלתי לקרוא את הגמרא לאט לאט, קראתי את דברי רש"י, אך רש"י לא הסתדר לי בכלל. המילים שהוא כותב נראו לי כלל לא מתאימים לחשבון של הסוגיא.
השוקי שלי חזר לספסל, תוך שהוא נותן הרצאה בלתי פוסקת, מלווה בחבטות, אגרופים באוויר, ובצעקות מחרישות אוזניים. העדפתי לא לומר לשוקי, שלא רק שאיני מבין את דבריו, גם את דברי רש"י, שאמורים להיות לעזר, לא הצלחתי להבין.
"מה אתה חולם, יש שיעור עכשיו", נזף בי שוקי, פתאום שמתי לב שכולם כבר קמים ועוזבים את בית המדרש.
"כבר תפסת מקום בחדר"ש?"
"חדר"ש?!"
"חדר שיעורים. אם לא תתפוס מקום טוב, לא תוכל להתרכז בשיעורים", הסביר שוקי. זה היה נשמע יותר התנשאות מאשר דאגה כנה.
על כל מקום שראיתי היה מודבק פתק "תפוס", עברתי מכיסא לכיסא עד שמצאתי מקום פנוי.
לא עברה דקה ובחור שמנמן נבח לעברי "היי, זה המקום שלי. מה אתה גונב". התיישבתי בכיסא מרוחק בקצה חדר השעורים.
הרב נעמד מאחורי הסטנדר, ערמה של ספרים פתוחים אחד על השני בסדר הידוע אך לו, והחל לדבר.
הוא קרא במתינות את דברי הגמרא, והקשה כמה קושיות. קושיות טובות. איך לא שמתי לב אליהן?
מספר בחורים ניסו לתרץ, אך הוא דחה את תירוצם בהינף יד.
ואז הוא הגיע אל הרש"י שלא הבנתי.
הוא קרא אותו פעם אחת. קרא אותו פעם שנייה. ושאל אם רש"י מובן, או שיש פה משהו לא ברור. הוא טען שיש קושיה אדירה שכל מי שלומד את רש"י חייב מיד לשאול את עצמו.
דממה מתוחה עמדה באוויר. איש לא פתח את פיו. כולם כווצו את מצחם בניסיון לחשוב על משהו, אך ללא הואיל.
רציתי לקום ולומר לו שרש"י לא מסתדר בחשבון. אבל הבנתי שזה בטוח לא "קושיה אדירה" זה בסך הכל אי הבנה שלי ברש"י. הרי לא יתכן שאני מבין משהו שכל חבורת הגאונים היושבים ראשונה במלכות לא חשבו עליו הרבה לפני.
"טוב, חשבתי שיהיה פה לפחות למדן אחד שישאל את הקושיה הזו", אמר הרב, ושאל את השאלה שכל כך התחבטתי בה. הוא הגדיר את השאלה בצורה יותר מחודדת, אבל זו הייתה הקושיה 'שלי'.
כל כך הצטערתי שלא קמתי ושאלתי את השאלה. זה היה יכול להיות עבורי מקפצה רצינית.
"חשבתי על זה, אבל לא הייתי בטוח" נפלט לי פתאום מהפה. רעם אדיר של צחוק מילא את חלל החדר. אפילו הרב חייך.
"בטח שחשבת על זה" אמר מאן דהו, "החכמה זה לחשוב על זה לפני שהרב אמר את זה..." פרץ נוסף של צחוק התפזר בחלל וננעץ לי בלב..
"די, לא יפה" היסה אותם בחור עדין, והצחוק דעך.
האדמתי כמו עגבנייה בשלה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אולי להיזכר בטיול שערכנו עם המשפחה בבין הזמנים. דמעות מחוצפות נמלטו מעיני, מכאן ועד סוף השיעור לא הצלחתי להתרכז אף לא במילה.
"חז"ל אמרו שכל ההתחלות קשות", ציטט המשגיח בוועד בערב.
מה אומר לך, יומני היקר, חז"ל ידעו מה שהם אומרים.
בשבועות האחרונים דמיינתי כל כך הרבה את הצלילה בים התלמוד, את השטייגען האדיר, את מתיקות וערבות התורה שאזכה לה כאשר אלמד בישיבה המובחרת אליה כה עמלתי להתקבל.
למרות שהם הציעו, לא רציתי שאבא או אמא יבואו ללוות אותי ליום הראשון בישיבה. רק זה חסר לי שמישהו יראה את אבא מחבק אותי, או את אמא קוראת לי 'נתנאלוש' ויחשוב שאני איזה תינוק של אמא.
אבל באותו רגע, בבית המדרש ההומה פתאום רציתי חיבוק של אמא.
הרגשתי אבוד, לא ידעתי לאן לפנות והיכן לשבת. מאות בחורים, צבא שלם. כולם יודעים מה צריך לעשות ועם מי צריך לדבר, כל אחד מכיר בדיוק את תפקידו ומקומו, ורק אני עומד כמו פסל בפינת בית המדרש עם גמרא כבדה ביד.
אופס. מישהו דרך עלי. בחור שמן וגבוה. הוא מלמל סליחה חפוזה מבלי להסתכל אפילו על מי הוא דרך, והמשיך את דרכו במהירות לכוון קידמת בית המדרש.
אחרי דקות ארוכות ניגש אלי המשגיח. הוא קיבל אותי ב'ברוכים הבאים' והציג בפניי בחור ג'ינג'י מנומש להפליא בעל עיניים חומות חודרות וקרות. "הוא יהיה החברותא שלך" אמר המשגיח והפנה אותנו למקומנו בספסל האחורי של בית המדרש "אני בטוח שתעשו הרבה שטייגען ביחד".
"אני נתנאל. נתנאל מושיוב", הצגתי את עצמי תוך כדי שפתחתי את הגמרא. "למדתי בתלמוד תורה 'אהבת תורה'", ניסיתי לחייך.
"שוקי ברסון. בטח שמעת על אבא שלי, הרב זאב ברסון..."
"דווקא לא שמעתי עליו. מה הוא עושה?"
"אני אוהב ללמוד מיד. בלי הקדמות, ובלי פטפוטי הבל", פתח שוקי באחת את הגמרא הגדולה שלו.
הוא קרא את הגמרא במהירות עצומה. לפני שהבנתי איפה הוא אוחז, החל לקרוא את רש"י, ואז חתך לתוספות. לא הספקתי לומר מילה, הוא כיווץ את מצחו, ושאל שאלה שאפילו את ההתחלה שלה לא הצלחתי לקלוט.
"נו, אין לך תשובה? אני אלך לשאול מישהו". הוא קם ופסע אל הצד השני של בית המדרש, שם המתין לו בחור גבוה ורזה, שאפילו קצת קצהו של חיוך לא נרמז על פניו. תוך שנייה הם החלו להתווכח בלהט. עברו כמה דקות והבנתי שהוא לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב.
טוב, אם אין לי חברותא, לפחות אנסה ללמוד בעצמי. התחלתי לקרוא את הגמרא לאט לאט, קראתי את דברי רש"י, אך רש"י לא הסתדר לי בכלל. המילים שהוא כותב נראו לי כלל לא מתאימים לחשבון של הסוגיא.
השוקי שלי חזר לספסל, תוך שהוא נותן הרצאה בלתי פוסקת, מלווה בחבטות, אגרופים באוויר, ובצעקות מחרישות אוזניים. העדפתי לא לומר לשוקי, שלא רק שאיני מבין את דבריו, גם את דברי רש"י, שאמורים להיות לעזר, לא הצלחתי להבין.
"מה אתה חולם, יש שיעור עכשיו", נזף בי שוקי, פתאום שמתי לב שכולם כבר קמים ועוזבים את בית המדרש.
"כבר תפסת מקום בחדר"ש?"
"חדר"ש?!"
"חדר שיעורים. אם לא תתפוס מקום טוב, לא תוכל להתרכז בשיעורים", הסביר שוקי. זה היה נשמע יותר התנשאות מאשר דאגה כנה.
על כל מקום שראיתי היה מודבק פתק "תפוס", עברתי מכיסא לכיסא עד שמצאתי מקום פנוי.
לא עברה דקה ובחור שמנמן נבח לעברי "היי, זה המקום שלי. מה אתה גונב". התיישבתי בכיסא מרוחק בקצה חדר השעורים.
הרב נעמד מאחורי הסטנדר, ערמה של ספרים פתוחים אחד על השני בסדר הידוע אך לו, והחל לדבר.
הוא קרא במתינות את דברי הגמרא, והקשה כמה קושיות. קושיות טובות. איך לא שמתי לב אליהן?
מספר בחורים ניסו לתרץ, אך הוא דחה את תירוצם בהינף יד.
ואז הוא הגיע אל הרש"י שלא הבנתי.
הוא קרא אותו פעם אחת. קרא אותו פעם שנייה. ושאל אם רש"י מובן, או שיש פה משהו לא ברור. הוא טען שיש קושיה אדירה שכל מי שלומד את רש"י חייב מיד לשאול את עצמו.
דממה מתוחה עמדה באוויר. איש לא פתח את פיו. כולם כווצו את מצחם בניסיון לחשוב על משהו, אך ללא הואיל.
רציתי לקום ולומר לו שרש"י לא מסתדר בחשבון. אבל הבנתי שזה בטוח לא "קושיה אדירה" זה בסך הכל אי הבנה שלי ברש"י. הרי לא יתכן שאני מבין משהו שכל חבורת הגאונים היושבים ראשונה במלכות לא חשבו עליו הרבה לפני.
"טוב, חשבתי שיהיה פה לפחות למדן אחד שישאל את הקושיה הזו", אמר הרב, ושאל את השאלה שכל כך התחבטתי בה. הוא הגדיר את השאלה בצורה יותר מחודדת, אבל זו הייתה הקושיה 'שלי'.
כל כך הצטערתי שלא קמתי ושאלתי את השאלה. זה היה יכול להיות עבורי מקפצה רצינית.
"חשבתי על זה, אבל לא הייתי בטוח" נפלט לי פתאום מהפה. רעם אדיר של צחוק מילא את חלל החדר. אפילו הרב חייך.
"בטח שחשבת על זה" אמר מאן דהו, "החכמה זה לחשוב על זה לפני שהרב אמר את זה..." פרץ נוסף של צחוק התפזר בחלל וננעץ לי בלב..
"די, לא יפה" היסה אותם בחור עדין, והצחוק דעך.
האדמתי כמו עגבנייה בשלה. ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אולי להיזכר בטיול שערכנו עם המשפחה בבין הזמנים. דמעות מחוצפות נמלטו מעיני, מכאן ועד סוף השיעור לא הצלחתי להתרכז אף לא במילה.
"חז"ל אמרו שכל ההתחלות קשות", ציטט המשגיח בוועד בערב.
מה אומר לך, יומני היקר, חז"ל ידעו מה שהם אומרים.
Reactions: rrrrrrrrrrrrrr, שירת הכוכבים, מוז'יניקית ועוד 6 משתמשים9 //