הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
זהו, זה נגמר. החגים מאחורינו. שעמום טוטאלי.
ובגלל זה קרה השבוע מה שקרה, רציתי להיות גזעית (כן!!! לפעמים אני כזו).
לסבתא שלי היה השבוע יומולדת כיאה לנכדה מסורה שהיא גם אם לילדים משעוממים החלטתי שנצפין למרכז העיר ונבוא לבקר אותה. יחד הכנו עוגה, הקצפנו, ליכלכנו והתלכלכנו אבל מה לא עושים למען המטרה הקדושה, כשהעוגה יצאה מהתנור הוצאתי את הקטנים מהאמבטיה ותוך כדי התארגנות קישטתי אותה, זהו אנחנו מאורגנים, שמתי לי נעלי עקב ובאנו לצאת. בפתח הבית עומד בעלי משתאה ותוהה, "של מי החתונה?!"
"אנחנו נוסעים לספתא" צועקים לו הילדים באושר.
"אנחנו נוסעים לסבתא שלי, יש לה היומיולדת".
בעלי צדיק, לכן הוא לא נוטר לי ושואל אותי למה כשאמא שלו חגגה לאמא שלה יומולדת ---לא ממש התלהבתי. ואפילו מקור חגיגי נתתי לזה, שמעתי משהו פעם שרק פרעה חגג יומהולדת וחוץ מזה ממתי חוגגים לאשה מבוגרת ועוד כמה אמרות מעניינות בשורה תחתונה לא נסענו.
"עכשיו?!" הוא שואל בפליאה עצומה.
"עכשיו שמונה, עד שתגיעי יהיה במקרה הכי הכי טוב תשע , היא אשה מבוגרת זה לא יפריע לה??"
אוף, את כל האויר הוא הוציא לי, לא יודעת מה מפריע, מי מפריע, אני יודעת שיש לה יומהולדת והכנתי עוגה ואני רוצה לנסוע, למה?! ככה! אני אשה. לכו תתוכחו עם זה.
בעלי רואה את פני המכורכמות, ומודיע לי חגיגית שמצדו אני יכולה לנסוע כי יש לו חברותא במילא בערב, וגם שהוא בטוח שאני מכירה את המשפחה שלי הכי טוב ואם אני חושבת שאפשר לנסוע אז בוודאי אפשר.
חדורה באמון מובהק זה ובעוד כל מיני רצונות ואינטרסים, יצאנו לכיוון התחנה, אחרי כמה דקות עלינו על האוטובוס. פתאום הפלאפון שלי צלצל, על הצג אני רואה את אמא שלי שהכי בעולם לא מתחשק לי לענות לה, ואז אדע אני וידעו כולם אם אני אכן מכירה את המשפחה שלי, ואם זה באמת מתאים לנסוע לסבתא בשעה כזו.
עוד התלבטות קצרה והחינוך הטוב שבי מורה לי לענות לא אגיד לה איפה אני, עולה בי מחשבה ואני עונה.
"הלו, דבורה?!"
"כן, אמא, מה נשמע?!"
"תגידי באמת נסעת עם כל הילדים לסבתא?"
"מה?! ז"א כן, מי אמר לך?!"
"התקשרתי אליך הביתה ובעלך אמר לי", אבל אני לא מבינה, את מתכוונת להגיע לסבתא עם כל הילדים באחת עשרה בלילה?! שאלת אותה בכלל אם נוח לה?!"
תוך שניה הרגשתי איך כל הבטחון, הרצונות ואני בעצמי מתכדררים לכדור קטנטן ואין לי מה לענות.
אז שתקתי, אמא נאנחה אנחה קטנה, והמשיכה:
"--- דבורה מה אני יגיד לך, תעשי מה שאת מבינה, נסיעה טובה".
"להתראות" עניתי בלחש.
ירדנו, עלינו לבית של סבתא, שקט קודר קידם את פנינו בבנין, מין הרגשת דכאון השתררה עלי, במיוחד כשהילדים צעקו ואחד השכנים נהם עליהם "שקט". דפקנו בבית של סבתא. סבא וסבתא הגיעו מבוהלים לדלת כשקורי שינה על עיניהם.
"הו, דבורה מה קרה?!" שואל סבא בפליאה.
"אמא?! אמא?! הכל בסדר?!" שואלת סבתא כששיניה נוקשות זו לזו מבהלה ומקור.
"באנו כי יש לך יומולדת" מודיע מאיר, ואני לא יודעת להחליט אם הוא הוציא אותי מהביצה או הטביע אותי מבלי יכולת לקום.
"גם עשינו לך עוגה" אומר יוסי עם קצת פחות בטחון.
"אה, יומולדת, נכון" חוזרת אחרינו סבתא בקול קפוא.
"בואו תכנסו חמודים" הם מדליקים את האור.
אנחנו שמים את העוגה בסלון, סבא יושב בכסא נדנדה ותוך רגע הוא נרדם. סבתא מתיישבת בכורסא ושוקעת גם היא בעולם חלומות קסום. במהירות וביעילות אני מחלקת לי ולילדים את העוגה, שרה אתם את השיר המסורתי של "היום יומולדת" ובשקט מופתי אנחנו חוזרים הביתה.
ובעלי היקר בגדלות ליבו ניכר, שכשאני חוזרת הביתה הוא לא שואל כלום, מכין לי כוס קפה והולך לישון, אולי הוא פשוט התייאש לחנך אותי?!
זהו, זה נגמר. החגים מאחורינו. שעמום טוטאלי.
ובגלל זה קרה השבוע מה שקרה, רציתי להיות גזעית (כן!!! לפעמים אני כזו).
לסבתא שלי היה השבוע יומולדת כיאה לנכדה מסורה שהיא גם אם לילדים משעוממים החלטתי שנצפין למרכז העיר ונבוא לבקר אותה. יחד הכנו עוגה, הקצפנו, ליכלכנו והתלכלכנו אבל מה לא עושים למען המטרה הקדושה, כשהעוגה יצאה מהתנור הוצאתי את הקטנים מהאמבטיה ותוך כדי התארגנות קישטתי אותה, זהו אנחנו מאורגנים, שמתי לי נעלי עקב ובאנו לצאת. בפתח הבית עומד בעלי משתאה ותוהה, "של מי החתונה?!"
"אנחנו נוסעים לספתא" צועקים לו הילדים באושר.
"אנחנו נוסעים לסבתא שלי, יש לה היומיולדת".
בעלי צדיק, לכן הוא לא נוטר לי ושואל אותי למה כשאמא שלו חגגה לאמא שלה יומולדת ---לא ממש התלהבתי. ואפילו מקור חגיגי נתתי לזה, שמעתי משהו פעם שרק פרעה חגג יומהולדת וחוץ מזה ממתי חוגגים לאשה מבוגרת ועוד כמה אמרות מעניינות בשורה תחתונה לא נסענו.
"עכשיו?!" הוא שואל בפליאה עצומה.
"עכשיו שמונה, עד שתגיעי יהיה במקרה הכי הכי טוב תשע , היא אשה מבוגרת זה לא יפריע לה??"
אוף, את כל האויר הוא הוציא לי, לא יודעת מה מפריע, מי מפריע, אני יודעת שיש לה יומהולדת והכנתי עוגה ואני רוצה לנסוע, למה?! ככה! אני אשה. לכו תתוכחו עם זה.
בעלי רואה את פני המכורכמות, ומודיע לי חגיגית שמצדו אני יכולה לנסוע כי יש לו חברותא במילא בערב, וגם שהוא בטוח שאני מכירה את המשפחה שלי הכי טוב ואם אני חושבת שאפשר לנסוע אז בוודאי אפשר.
חדורה באמון מובהק זה ובעוד כל מיני רצונות ואינטרסים, יצאנו לכיוון התחנה, אחרי כמה דקות עלינו על האוטובוס. פתאום הפלאפון שלי צלצל, על הצג אני רואה את אמא שלי שהכי בעולם לא מתחשק לי לענות לה, ואז אדע אני וידעו כולם אם אני אכן מכירה את המשפחה שלי, ואם זה באמת מתאים לנסוע לסבתא בשעה כזו.
עוד התלבטות קצרה והחינוך הטוב שבי מורה לי לענות לא אגיד לה איפה אני, עולה בי מחשבה ואני עונה.
"הלו, דבורה?!"
"כן, אמא, מה נשמע?!"
"תגידי באמת נסעת עם כל הילדים לסבתא?"
"מה?! ז"א כן, מי אמר לך?!"
"התקשרתי אליך הביתה ובעלך אמר לי", אבל אני לא מבינה, את מתכוונת להגיע לסבתא עם כל הילדים באחת עשרה בלילה?! שאלת אותה בכלל אם נוח לה?!"
תוך שניה הרגשתי איך כל הבטחון, הרצונות ואני בעצמי מתכדררים לכדור קטנטן ואין לי מה לענות.
אז שתקתי, אמא נאנחה אנחה קטנה, והמשיכה:
"--- דבורה מה אני יגיד לך, תעשי מה שאת מבינה, נסיעה טובה".
"להתראות" עניתי בלחש.
ירדנו, עלינו לבית של סבתא, שקט קודר קידם את פנינו בבנין, מין הרגשת דכאון השתררה עלי, במיוחד כשהילדים צעקו ואחד השכנים נהם עליהם "שקט". דפקנו בבית של סבתא. סבא וסבתא הגיעו מבוהלים לדלת כשקורי שינה על עיניהם.
"הו, דבורה מה קרה?!" שואל סבא בפליאה.
"אמא?! אמא?! הכל בסדר?!" שואלת סבתא כששיניה נוקשות זו לזו מבהלה ומקור.
"באנו כי יש לך יומולדת" מודיע מאיר, ואני לא יודעת להחליט אם הוא הוציא אותי מהביצה או הטביע אותי מבלי יכולת לקום.
"גם עשינו לך עוגה" אומר יוסי עם קצת פחות בטחון.
"אה, יומולדת, נכון" חוזרת אחרינו סבתא בקול קפוא.
"בואו תכנסו חמודים" הם מדליקים את האור.
אנחנו שמים את העוגה בסלון, סבא יושב בכסא נדנדה ותוך רגע הוא נרדם. סבתא מתיישבת בכורסא ושוקעת גם היא בעולם חלומות קסום. במהירות וביעילות אני מחלקת לי ולילדים את העוגה, שרה אתם את השיר המסורתי של "היום יומולדת" ובשקט מופתי אנחנו חוזרים הביתה.
ובעלי היקר בגדלות ליבו ניכר, שכשאני חוזרת הביתה הוא לא שואל כלום, מכין לי כוס קפה והולך לישון, אולי הוא פשוט התייאש לחנך אותי?!
