שיח עם הורים - האם וכיצד?

  • הוסף לסימניות
  • #1
שיחה שלא נענתה...
שלום רב הרב פוגל. אני זוכה ללמד כבר הרבה שנים, ולא מזמן הזדמנתי לקבוצה של שיח מלמדים, ומנחה הסדנא ביקש מכל מלמד לומר בכנות מה הוא האתגר שהכי מקשה עליו בעבודת הקודש. כל אחד אמר משהו: אחד אמר, הכי קשה לי עם חוצפנים. אחד אמר הכי קשה לי עם מנהל שלא מגבה אותי, אחד אמר, לי הכי קשה עם ילדי קש’’ר לא מטופלים, אחד אמר לי הכי קשה עם יש אווירה לא טובה בין המורים, ואז הגיע תורי לומר את שלי, כולם הקשיבו כי אני הוותיק שבחבורה אז אמרתי: לי הכי קשה עם ילד להורים שלא מאמינים בי. זה מה שאמרתי שם, ולך אני אומר את האמת: לי הכי קשה עם הורים שלא מעריצים אותי. ועכשיו אספר לך למה.

הייתי מלמד מתחיל וחדור מרץ. באתי עם לב טהור ורצון לעזור, אחרי שבוע כבר הגעתי למסקנא חד משמעית, על ילד מסויים שיש לו התפרצויות, וכדאי להורים שלו לקחת אותו לטיפול וגם אולי לוודא שהבית מספק מספיק יציבות. כיון שאפילו המנהל הוותיק הנהן בראשו כשאמרתי לו את זה, טלפנתי להורים, אמרתי להם את אשר על ליבי בכנות. הם ענו לי די בקרירות, זו האמת.

אבל למחרת חיכה לי המנהל בפתח הכיתה כולו רושף וגועש: מי ביקש ממך לצלצל אליהם, מה אתה חכמולוג מחפש בעיות? לא הבנתי מה רע, דווקא עשיתי משהו טוב. אבל אני מכבד מנהלים, בוודאי כשהם כועסים, אז שתקתי, מלמלתי משהו כמו ישר כח ובורא נפשות ונכנסתי לכיתה.

אחרי שבועיים נוספים היתה אסיפת הורים (אצלינו עושים את זה באלול, לא בכסליו), כיון שכבר הייתה לי תמונה התחלתית על ילדים ואני מטבעי איש אמת, אמרתי בצורה ברורה לכל הורה על כל ילד מה טיבו. לא ידעתי להסביר, גם לעצמי, למה אני יוצא מהאסיפת הורים הזו עם מועקה בלב. לא יודע, לא החמיאו לי כמו שציפיתי.

השנה המשיכה והכל התנהל לי בכבדות. ממש הרגשתי שחלק מההורים מחפשים אותי. במקום להודות לי שאני מציף את הבעיות כדי לטפל בהם האשימו אותי שאין לי משמעת. זו היתה שנה לא נחמדה בכלל. ואפילו לא ידעתי למה.

השנים נמשכו, יצא לי דווקא שם של מלמד מאוד מקצועי, אבל, אפעס, ההורים אף פעם לא היו שם בשבילי, לא ידעו להעריך את המקצועיות שלי. והאמת? גם המנהל לא התלהב יותר מידי, הוא לא אהב את זה שאני מציף בעיות זה גרם לו מדי פעם כאבי ראש.

אבל אני סברתי שאני צודק. מה זאת אומרת צודק? מציל נפשות! אבחון מוקדם של בעיות חוסך המון עוגמת נפש, ואין כמו לומר את האמת בצורה ברורה. דיברתם על התעודות: אצלי התעודות היו כמעט ממוחשבות: הורה חייב לדעת מה מצב בנו. לא משנה אם זה כיף לו או לא. תעודות זה לא גלידה והחיים הם לא דאצ'ה כבקשתך, זה המצב, דע אותו. ומה עם הורה שלא יכול נפשית לקבל את זה שהבן שלו חלש בלימוד או בהתנהגות או בשניהם? נו, ברור הצפתי לו את הבעיה שלו והמלצתי לו ללכת להדרכה הורית.

מצד שני, המחיר ששילמתי על זה היה עצום: מלבד זה שבכל שנה צברתי לי כמה פגועים שהיה להם קשה לשמוע את האמת והכפישו את שמי ופגעו בי, זה פגע גם במרקם הכיתתי ובמשמעת ובילדים עצמם: גיליתי דבר מפחיד מאוד, מפחיד מאוד מאוד, קוראים יקרים, זעקו נא את מה שגיליתי אז:

ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף - הילד מרגיש את זה, והשנה נשרפה!! ילד שבא הביתה אחרי שהמלמד דיבר שיחה לא נעימה עם ההורים שלו, וההורים שלו לא בדעה אחת עם המלמד, הוא מרגיש את זה. למחרת הוא בא לכיתה - ומשהו בלב שלו, איזה רסן קטן וחזק, הותר מהיום, הוא יפריע ולא יהיה ניתן כלל להעמיד אותו במקום. גם המוטיבציה שלו להתאמץ להקשיב תרד באבחה אחת. תרשו לי לצעוק שוב בלב כואב מצער: ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף, השנה שלו נגמרה!! וזה היה מחיר עצום שאני והתלמידים שילמנו על הרצון שלי להיות הכי מקצועי בעולם.

יום אחד מלמד חגיגי וצעיר נכנס לכיתה מתחתיי. אנחנו בחדר מלמדים צחקנו איתו קראנו לו ''המטאטא'', למה? כי הוא היה מטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח... היינו שואלים אותו: איך התלמידים אצלך בכיתה? תמיד היה עונה בתנועת יד בטוחה ובלשון הקוידש: כ-ו-ל-ם מצויינים! הוא לא רימה אותנו, זה באמת מה שהוא חשב, הוא בעצמו קצת קצב וריקוד, היה אומר שיעור עם סיפורים וקפיצות ולא שם לב בכלל אם מישהו הפריע. הצצתי בגיליון תעודות שלו, כולם ראוי לשבח+. אמיתי. הוא לא רימה, זה מה שהוא חשב. שאלתי אותו: יש לך חלשים בכשרון שלא יכולים לענות למבחן, איך הם מאה? אז הוא אמר הם מאה! כתבתי להם שלש שאלות קלות והכתבתי להם חצי מהתשובה והם השלימו לפי כוחותם - והנה הם מאה.

עקבתי אחרי המלמד הזה וגיליתי דבר מדהים: לא כל הבעיות, אבל חלק מהבעיות נפתרו כשהם טואטאו. את הבעיות האמיתיות ההנהלה כבר ידעה בלעדיו, וטפלה לבדה. ומה הכי חשוב? המלמד הזה, ההורים העריצו אותו, כי הוא מעולם לא התלונן להם על הילד רק אמר להם כמה הילד טוב, ותמיד הילדים היו חוזרים הביתה מבסוטים עם פתקים מלאי שבחים. וזה פתר לו חצי מהבעיות משמעת, כי זה יצר לו שם טוב, הוא תמיד היה הרב'ה שכולם רוצים להיות אצלו, וילד שמראש בא לרב'ה שכולם רוצים אותו ומקבל בבית הערצה לרב'ה - כבר הפוטנציאל להפרעה יורד בחמישים אחוז. כי מי מפריע לרב'ה שאבא שלו ואמא שלו כל כך רצו שהוא ילמד אצלו...

וגם ההנהלה, למרות כל הבאלגן שלו, מאוד אהבו אותו, כי תמיד היתה שם אווירה טובה, אף אחד לא התלונן עליו, היה שקט למנהלים, אז הוא קיבל משוב חיובי מה שנתן לו עוד כוחות וככה הוא פרח והתקדם...

זה נתן לי מכה הוגנת למחשבה.

היום אני כבר התבגרתי, כבר מחתן ילדים למזל טוב, ומותר לי ללמוד מהצעירים, ולמדתי מהצעירצ'יק השובב הזה כמה דברים: א. גם כשאתה מעניש, עזוב את ההורים, תעניש במסגרת הכיתה, אם תערב אותם רק תפסיד, הם יתחילו גם לדון אם אתה בסדר בשביל מה לך? ב. אם יש בעיות שצריך להציף תשאיר את זה להנהלה ותהיה אתה רק האיש הטוב. ג. כהורה תזכור, שצריך לקרוא משהו חריג מאוד מאוד בשביל שלא תעריץ את המלמד של הבן שלך, אחרת גמרת לבן שלך את השנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מעוניניים לתגובה מזוית ההורה?

נשמע שאתה כבר מלמד בכיר ולאו דווקא מעוניין לפתוח שוב את הסוגיה, אבל כהורה, אני לוקחת הזדמנות לתרפיה שיש בזה להגיב. :)

לי זה נשמע שהתיאשת מלעזור לפני שעלית על הבעיה האמיתי והלכת על פתרון קיצוני ושיש כמה וכמה הבטים בתקשורות בין צוות והורים. טוב להודות שזה מורכב ורגיש באמת.

באמת זה חסד לשתף הורים בדאגות כאלו והמילה "להציף" אומר לי משהו. אם בשלב שזה מגיע להנהלה לטפל בעניינים, זה אומר "להציף".. אז כדאי להקדים ולשתף בצורה אחרת ולא בצורה כזאת של "להציף". ואם זה היחס, שצריך "להציף," זה אולי בעיה בתפיסה על איך להפעיל את הקשר.

אמנם אני לא יודעת איך בדיוק דיברת עם ההורים כשהעברת את הדעה שלך על הילדים שלהם, זה נשמע על פני השטח, איך שאתה מתאר, ששיתפת את המבט שלך באופן קצר ואולי סמכותי והחלטתי בלי לדאוג לבנות אמון והבנה הדדית.

יתכן שמה שאני אכתוב לא יהיה בדיוק לעניין, אבל כבן אדם שחווה את החיים בצורה מאד מפורטת, שמתי לב למתכון מסוים.

מצאתי שטבעי למורות/מלמדים לשתף דעה ולהניח שיש להם את הסמכות להעביר כאילו הוראות להורים ולדלג על תיאורים ברורים של למעשה מה קורה בכיתה.

אם היית מלמד של הילד שלי, הייתי רוצה שמישהו יכתוב לך שצריך לזכור כל אלה לפני שאתה ניגש להורים:
  • צריך לבנות אמון.
  • הורים לא נמצאים בכיתה. כל מה שקורה שם הם לא יודעים.
  • הם לאו דווקא יודעים מה הנורמות של התנהגות בכיתה. גדלו בדור אחר, לאו דווקא עובדים בחינוך, אולי גדלו בחו"ל וכו'
  • יש ילדים שמדברים בבית יותר על עצמם והחוויות שלהם ויש שלא. יש הורים שיודעים איך לשאוב מהילד ידע ויש שלא.יש הורים טריים ווותיקים. וכו'
  • ההורים מכירים את הילד. יש להם תובנות בילד.
  • הורים רואים את הילד בסביבה שונה. זה לא פוסל אותם כתורמים לשיחה. זה מאפשר להשלים יותר את התמונה.
  • אולי ממבט של מלמד, בגלל שאתה מוסר נפש לילדים ומתמודד עם כיתה שלימה, אפשר לחשוב שאפשר לדרוש מההורים מה שאתה צריך כדי לפעול, כי סך הכל אתה עושה חסד ענק ומלמד את בנם תורה. אין גבול להערכה שצריך להיות בזה. אבל גם להם יש התמודדות והם אחראיים לחינוך של הילדים שלהם והם צריכים לפעול לפי הכלים שלהם והידע שאפשר להם להשיג, אם ממכם אם מכיוון אחר.
  • יש בעיות שהם רק מופיעות בסביבה מסוימת או שהם מופיעיות אחרת בסביבות שונה.
  • יש בעיות שקשה לאתר. לא מצפים שלמלמד יש מומחיות לאבחן.
  • המלמד עצמו הוא חלק משמעותי של הסביבה שבה נמצא הילד. הופעה של בעיות זה פונקציה של כמה וכמה דברים כולל, בין היתר, סגנון וציפיות ודרישות ומיומניות של המלמד. המלמד הוא לא צופה ניטרלי.
  • אכפת להורים מהילד יותר מאשר אכפת למלמד, או לפחות ברור להם שככה.
  • אכפת להורים שיש לילד מלמד שבא קודם כל עם רצון ונכונות להעריך אותו ולעבוד איתו כמו שהוא. לראות את הטוב שבילד ולבנות על זה. יש רגישות כאן כי בגדול אתה ממליץ לטפל בילד ולהחזיר ילד תקין, שזה משדר שאינך שביעת רצון עם הילד היקר שלהם ואתה מעדיף להחליף אותו לתלמיד מוכן לפעילה. וזה אומר שאתה לא אוהב את הילד. וזה בעיה! והם רוצים לשמוע על שאתה משתדל עבור הילד. זה לא אומר שאי אפשר לדבר על העניין. זה כן אומר שצריך להיות חכם איך לגשת לעניין. צריך להיות ברור שבגלל שאתה כל כך מעריך את הילד המיוחד שאתה רואה בכיתתך, אתה דואג לו לצרכים שלו.
  • כשיש להורים לאבחן או לטפל בילד, זה עבודה בשבילם וזה יכול להיות גם השקעה כספית. צריך לדאוג להצדיק את הכיוון והקטע. לתת לזה את הכבוד הראוי. (אולי זה בעיה בשביל מלמד שיש לו כיתה שלימה, אבל צריך להיות כנה מה באמת הבעיה. אם אין לך זמן מספיק לתת לעניין את החשיבות הנדרש, זה בסדר. רק תהיה כנה. תומר שאין לך נאמת זמן רב אבל אתה חושש בזה ובגדול זה בגלל... ומניסיון כדאי לאבחן ככה ואולי לטפל ככה...אבל תצפה בהתאם להשקעה שלך שאולי לא יהיה להם ברור מה שהם רוצים לעשות.)
  • יש כל מיני הורים. לפעמים אין להורים מושגים על הבעיה שאתה חושש שיש לילד. לפעמים יש להם הרבה נסיון ומבט של עצמם. לפעמים יש להם נסיון מקצועית בדברים אלו. צריך לקחת בחשבון שאתה מתחיל בלי לדעת עם מי אתה מדבר.
  • קטע מוזרה אבל לפעמים נראה שמלמדים/מורות מתיחסים להורים כאילו הם ילדים בכיתה או אולי שיש הורים שנכנסים למנטליות כזאת בקונטקסט של מוסד לימודים. הסמכות שייכת לקשר בין המלמד לבין התלמיד אך אינו כל כך מתאים ומועיל בקשר בין מלמד להורים. זה קשר אחר של שותפים.
  • לפעמים יש להורים כבר חשש של אותו דבר שעלית עליה או כבר יש סיפור בקשר לזה. לחלופין, פעמים יש להם התנגדות רגשית או אחרת לטיפול או אבחון מסוים. לחלופין, לפעמים המושג זה חידוש שצריך לבלוע. לפעמים יש להם דעה או גישה אחרת שמבוסס מבחינתם על נסיו/חקירה/ידע.
  • ההורים הם אלו שצריכים לפעול על בסיס מה שאתם אומרים להם. אם זה רק דעה בלי נתונים, אין להם במה לפעול מול גורמים.
תדמיין שאתה בנעליים שלהם ומישהו תוך דקה אומר לך שיש לילד שלך "זה וזה בעיה וכדאי לטפל. וככה מטפלים. בהצלחה. הרבה נחת." והבן אדם הזה הוא המלמד החדש של ילדך ואתה בקושי מכיר אותו ומה שאתה מכיר הוא מלמד, לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג ולא נוירולוג. והוא לא אמר לך מה גרם לו לחשוב מה שהוא חושב. וגם כשאתה הולך לגורם מצקועי לא תדע מה להגיד לו כי לא אמרו לך הרבה. רק הדעה של המלמד. ויש לך עוד דברים חשובים בחיים. וזה יעלה לך כסף. אתה מוכן לשמוע, אבל כאן זה או לפעול על בסיס של לא משהו ברור או לשכוח מזה, או להתבלבל וסתם לדאוג.

לכן נראה לי שצריך להגיש את המבט בהתחשבות באיך אפשר להורים לפעול למעשה.

צריכים קודם כל תיאורים וקונטקסת. למשל, 'בכיתה שלי התלמידים צריכים לעשות זה וזה. רוב הכיתה מתפקדים ככה בלי בעיה. אצל בנכם אני רואה שקשה לו במיוחד.... קורה ש... זה חוזר על עצמו... זה גורם ל... ' ממש לתאר מה קורה בכיתה שגורם לך לחשוש. זה חסד ענק כי אין אתה יודע מה הורים יכולים לעשות עם המידע הזאת. הם יכולים להפיק שינויים לטובה בכל מיני דרכים בכלים שלהם. ודרך הנתונים האלה הם יתפסו את הבעיה. יבינו חומרת העניין בלי . הרבה יותר טוב מאשר למשל אם אתה אומר להם ש"לילד שלך חסר דרך ארץ" שזה דוגמה של דעה שעושה רושם שלילי ויכול לפגוע בהורים לפני שיש להם תמונה של מה קורה ויכולת לטפל בזה. אי אפשר לפעול לפי זה. צריך לשאול הלאה אבל מי יודע אם ישאלו.

בשלב זה אפשר לומר, 'לכן רציתי להתיעץ איתכם, לראות מה עדיף לעשות.' ואתה צריך להיות פתוח באמת, לא שכבר החלטת מה צריך להיעשות.

בטח יש לך מבט לשתף ואין להעלים את זה. אפשר להתיעץ איתם ככה: "יש לי חוש מה נראה לי שורש הבעיה ומה כדאי לעשות כאן... אבל לפני שאני אמשיך, מה אתם חושבים? יש לכם תובנה? זה נשמע להם מוכר? האם ראיתם אצלו קושי דומה לזה בסביבות אחרות?" ותן להם רגע לחשוב. או תקבע לדבר בזמן אחר אחרי שחשבו. אולי זה הפתעה. ותראה לאן הולך השיחה. צריך להקשיב להם ולהגיב. דו שיח.

כנראה כדאי להבהיר את המבט שלך, אם יש לך כיוון, מה אתה חושב מניסיון, מה עזר במקרים דומים, מה נראה לך כדאי להם לעשות ("אני לא מאבחן אבל אני יודע שיש כאן 6 תופעות קלסיות של הפרעת קשב וריכוז. וכמובן זה יכול להיות משהו אחר שמופיע באופן דומה.")

ולא ללחוץ. כי צריך גם לתת להם אמון. אם אתה נותן להם את ידע הנצרך כדי להחליט אין צורך לשכנע ואפשר לסמוך עליהם ולעבוד יחד לפתור פתרונות. זה עניין דו כיווני. אולי הם ירצו לחשוב ולדבר שוב? אולי לא יסכימו? בסופו של דבר זה זכותם, אבל גם זה לא אומר שאין שיתוף פעולה ביניכם או שהם לא מעריכים אותך או את השיתוף שלך.

אתה יכול לשדר שאתה נמצא זמין כשרוצים לדבר או שיש להם רעיון איך אתה יכול לעזור בעניין. אתה יכול להציע עזרה כלשהו. ("שתדעו יש לנו יועץ שיכול לכוון אותכן לגורמים מתאימים...")

בגדול רציתי לומר שזה אולי לא עניין של כן/לא לשתף. זה אולי יותר עניין של איך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מעוניניים לתגובה מזוית ההורה?

נשמע שאתה כבר מלמד בכיר ולאו דווקא מעוניין לפתוח שוב את הסוגיה, אבל כהורה, אני לוקחת הזדמנות לתרפיה שיש בזה להגיב. :)

לי זה נשמע שהתיאשת מלעזור לפני שעלית על הבעיה האמיתי והלכת על פתרון קיצוני ושיש כמה וכמה הבטים בתקשורות בין צוות והורים. טוב להודות שזה מורכב ורגיש באמת.

באמת זה חסד לשתף הורים בדאגות כאלו והמילה "להציף" אומר לי משהו. אם בשלב שזה מגיע להנהלה לטפל בעניינים, זה אומר "להציף".. אז כדאי להקדים ולשתף בצורה אחרת ולא בצורה כזאת של "להציף". ואם זה היחס, שצריך "להציף," זה אולי בעיה בתפיסה על איך להפעיל את הקשר.

אמנם אני לא יודעת איך בדיוק דיברת עם ההורים כשהעברת את הדעה שלך על הילדים שלהם, זה נשמע על פני השטח, איך שאתה מתאר, ששיתפת את המבט שלך באופן קצר ואולי סמכותי והחלטתי בלי לדאוג לבנות אמון והבנה הדדית.

יתכן שמה שאני אכתוב לא יהיה בדיוק לעניין, אבל כבן אדם שחווה את החיים בצורה מאד מפורטת, שמתי לב למתכון מסוים.

מצאתי שטבעי למורות/מלמדים לשתף דעה ולהניח שיש להם את הסמכות להעביר כאילו הוראות להורים ולדלג על תיאורים ברורים של למעשה מה קורה בכיתה.

אם היית מלמד של הילד שלי, הייתי רוצה שמישהו יכתוב לך שצריך לזכור כל אלה לפני שאתה ניגש להורים:
  • צריך לבנות אמון.
  • הורים לא נמצאים בכיתה. כל מה שקורה שם הם לא יודעים.
  • הם לאו דווקא יודעים מה הנורמות של התנהגות בכיתה. גדלו בדור אחר, לאו דווקא עובדים בחינוך, אולי גדלו בחו"ל וכו'
  • יש ילדים שמדברים בבית יותר על עצמם והחוויות שלהם ויש שלא. יש הורים שיודעים איך לשאוב מהילד ידע ויש שלא.יש הורים טריים ווותיקים. וכו'
  • ההורים מכירים את הילד. יש להם תובנות בילד.
  • הורים רואים את הילד בסביבה שונה. זה לא פוסל אותם כתורמים לשיחה. זה מאפשר להשלים יותר את התמונה.
  • אולי ממבט של מלמד, בגלל שאתה מוסר נפש לילדים ומתמודד עם כיתה שלימה, אפשר לחשוב שאפשר לדרוש מההורים מה שאתה צריך כדי לפעול, כי סך הכל אתה עושה חסד ענק ומלמד את בנם תורה. אין גבול להערכה שצריך להיות בזה. אבל גם להם יש התמודדות והם אחראיים לחינוך של הילדים שלהם והם צריכים לפעול לפי הכלים שלהם והידע שאפשר להם להשיג, אם ממכם אם מכיוון אחר.
  • יש בעיות שהם רק מופיעות בסביבה מסוימת או שהם מופיעיות אחרת בסביבות שונה.
  • יש בעיות שקשה לאתר. לא מצפים שלמלמד יש מומחיות לאבחן.
  • המלמד עצמו הוא חלק משמעותי של הסביבה שבה נמצא הילד. הופעה של בעיות זה פונקציה של כמה וכמה דברים כולל, בין היתר, סגנון וציפיות ודרישות ומיומניות של המלמד. המלמד הוא לא צופה ניטרלי.
  • אכפת להורים מהילד יותר מאשר אכפת למלמד, או לפחות ברור להם שככה.
  • אכפת להורים שיש לילד מלמד שבא קודם כל עם רצון ונכונות להעריך אותו ולעבוד איתו כמו שהוא. לראות את הטוב שבילד ולבנות על זה. יש רגישות כאן כי בגדול אתה ממליץ לטפל בילד ולהחזיר ילד תקין, שזה משדר שאינך שביעת רצון עם הילד היקר שלהם ואתה מעדיף להחליף אותו לתלמיד מוכן לפעילה. וזה אומר שאתה לא אוהב את הילד. וזה בעיה! והם רוצים לשמוע על שאתה משתדל עבור הילד. זה לא אומר שאי אפשר לדבר על העניין. זה כן אומר שצריך להיות חכם איך לגשת לעניין. צריך להיות ברור שבגלל שאתה כל כך מעריך את הילד המיוחד שאתה רואה בכיתתך, אתה דואג לו לצרכים שלו.
  • כשיש להורים לאבחן או לטפל בילד, זה עבודה בשבילם וזה יכול להיות גם השקעה כספית. צריך לדאוג להצדיק את הכיוון והקטע. לתת לזה את הכבוד הראוי. (אולי זה בעיה בשביל מלמד שיש לו כיתה שלימה, אבל צריך להיות כנה מה באמת הבעיה. אם אין לך זמן מספיק לתת לעניין את החשיבות הנדרש, זה בסדר. רק תהיה כנה. תומר שאין לך נאמת זמן רב אבל אתה חושש בזה ובגדול זה בגלל... ומניסיון כדאי לאבחן ככה ואולי לטפל ככה...אבל תצפה בהתאם להשקעה שלך שאולי לא יהיה להם ברור מה שהם רוצים לעשות.)
  • יש כל מיני הורים. לפעמים אין להורים מושגים על הבעיה שאתה חושש שיש לילד. לפעמים יש להם הרבה נסיון ומבט של עצמם. לפעמים יש להם נסיון מקצועית בדברים אלו. צריך לקחת בחשבון שאתה מתחיל בלי לדעת עם מי אתה מדבר.
  • קטע מוזרה אבל לפעמים נראה שמלמדים/מורות מתיחסים להורים כאילו הם ילדים בכיתה או אולי שיש הורים שנכנסים למנטליות כזאת בקונטקסט של מוסד לימודים. הסמכות שייכת לקשר בין המלמד לבין התלמיד אך אינו כל כך מתאים ומועיל בקשר בין מלמד להורים. זה קשר אחר של שותפים.
  • לפעמים יש להורים כבר חשש של אותו דבר שעלית עליה או כבר יש סיפור בקשר לזה. לחלופין, פעמים יש להם התנגדות רגשית או אחרת לטיפול או אבחון מסוים. לחלופין, לפעמים המושג זה חידוש שצריך לבלוע. לפעמים יש להם דעה או גישה אחרת שמבוסס מבחינתם על נסיו/חקירה/ידע.
  • ההורים הם אלו שצריכים לפעול על בסיס מה שאתם אומרים להם. אם זה רק דעה בלי נתונים, אין להם במה לפעול מול גורמים.
תדמיין שאתה בנעליים שלהם ומישהו תוך דקה אומר לך שיש לילד שלך "זה וזה בעיה וכדאי לטפל. וככה מטפלים. בהצלחה. הרבה נחת." והבן אדם הזה הוא המלמד החדש של ילדך ואתה בקושי מכיר אותו ומה שאתה מכיר הוא מלמד, לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג ולא נוירולוג. והוא לא אמר לך מה גרם לו לחשוב מה שהוא חושב. וגם כשאתה הולך לגורם מצקועי לא תדע מה להגיד לו כי לא אמרו לך הרבה. רק הדעה של המלמד. ויש לך עוד דברים חשובים בחיים. וזה יעלה לך כסף. אתה מוכן לשמוע, אבל כאן זה או לפעול על בסיס של לא משהו ברור או לשכוח מזה, או להתבלבל וסתם לדאוג.

לכן נראה לי שצריך להגיש את המבט בהתחשבות באיך אפשר להורים לפעול למעשה.

צריכים קודם כל תיאורים וקונטקסת. למשל, 'בכיתה שלי התלמידים צריכים לעשות זה וזה. רוב הכיתה מתפקדים ככה בלי בעיה. אצל בנכם אני רואה שקשה לו במיוחד.... קורה ש... זה חוזר על עצמו... זה גורם ל... ' ממש לתאר מה קורה בכיתה שגורם לך לחשוש. זה חסד ענק כי אין אתה יודע מה הורים יכולים לעשות עם המידע הזאת. הם יכולים להפיק שינויים לטובה בכל מיני דרכים בכלים שלהם. ודרך הנתונים האלה הם יתפסו את הבעיה. יבינו חומרת העניין בלי . הרבה יותר טוב מאשר למשל אם אתה אומר להם ש"לילד שלך חסר דרך ארץ" שזה דוגמה של דעה שעושה רושם שלילי ויכול לפגוע בהורים לפני שיש להם תמונה של מה קורה ויכולת לטפל בזה. אי אפשר לפעול לפי זה. צריך לשאול הלאה אבל מי יודע אם ישאלו.

בשלב זה אפשר לומר, 'לכן רציתי להתיעץ איתכם, לראות מה עדיף לעשות.' ואתה צריך להיות פתוח באמת, לא שכבר החלטת מה צריך להיעשות.

בטח יש לך מבט לשתף ואין להעלים את זה. אפשר להתיעץ איתם ככה: "יש לי חוש מה נראה לי שורש הבעיה ומה כדאי לעשות כאן... אבל לפני שאני אמשיך, מה אתם חושבים? יש לכם תובנה? זה נשמע להם מוכר? האם ראיתם אצלו קושי דומה לזה בסביבות אחרות?" ותן להם רגע לחשוב. או תקבע לדבר בזמן אחר אחרי שחשבו. אולי זה הפתעה. ותראה לאן הולך השיחה. צריך להקשיב להם ולהגיב. דו שיח.

כנראה כדאי להבהיר את המבט שלך, אם יש לך כיוון, מה אתה חושב מניסיון, מה עזר במקרים דומים, מה נראה לך כדאי להם לעשות ("אני לא מאבחן אבל אני יודע שיש כאן 6 תופעות קלסיות של הפרעת קשב וריכוז. וכמובן זה יכול להיות משהו אחר שמופיע באופן דומה.")

ולא ללחוץ. כי צריך גם לתת להם אמון. אם אתה נותן להם את ידע הנצרך כדי להחליט אין צורך לשכנע ואפשר לסמוך עליהם ולעבוד יחד לפתור פתרונות. זה עניין דו כיווני. אולי הם ירצו לחשוב ולדבר שוב? אולי לא יסכימו? בסופו של דבר זה זכותם, אבל גם זה לא אומר שאין שיתוף פעולה ביניכם או שהם לא מעריכים אותך או את השיתוף שלך.

אתה יכול לשדר שאתה נמצא זמין כשרוצים לדבר או שיש להם רעיון איך אתה יכול לעזור בעניין. אתה יכול להציע עזרה כלשהו. ("שתדעו יש לנו יועץ שיכול לכוון אותכן לגורמים מתאימים...")

בגדול רציתי לומר שזה אולי לא עניין של כן/לא לשתף. זה אולי יותר עניין של איך.
כל מילה פנינה! אעביר את זה למלמדים נוספים אי’’ה, מאוד חשוב מה שכתבתם. תודה רבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כתוב באנגלית נתיפוגל2020 שטרודל וכו’
שכוייח אבל:
סמל שגיאה

הכתובת לא נמצאה​

ההודעה שלך לא נמסרה אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> מפני שהכתובת לא נמצאה או אינה יכולה לקבל אימייל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
כמלמד אני מזדהה מאוד עם מה שכתב הרב @נתי פוגל
לדעתי הדבר החשוב ביותר להצלחה בחינוך הוא האמון בין ההורים למלמד,
אם ההורים לא מעריכים באמת את המלמד, גם הילד לא יעריך אותו
ומכאן הדרך סלולה לבעיות משמעת קשות.

מעריך מאוד, את היכולת שלכם ללמוד מהטעויות ולהסיק מסקנות.

עם זאת, אני מסכים לתגובה של @חיי אושר , לא צריך להקצין לצד השני.
מחובתינו כמחנכים לידע את ההורים בבעיות שיש סיכוי סביר שניתן למצוא להם פתרון אלא שצריך לומר זאת בצורה הנכונה.

3 טיפים חשובים למלמדים לפני שיחה עם הורים:
1) תתחיל במחמאות על הילד - כך תראה להורים שאתה דואג לילד באמת.
2) אין לך את הסמכות ואת היכולת לאבחן את הילד, אתה יכול לומר מה אתה רואה מנקודת המבט שלך ולהמליץ לפנות לאבחון מקצועי.
3) אם ההורים בחרו שלא לעשות כהמלצתך - תכבד זאת, זו זכותם.
שלום!
כאן המלמד של יענקי.
אני מלמד כבר עשרים שנה ויש לי נסיון רב, מעולם לא טעיתי באבחנה שלי.
ליענקי שלכם יש הפרעת קשב וריכוז ADHA והוא מאוד מפריע לי ולתלמידי הכיתה.
הוא צריך לקבל ריטלין כדי שיוכל להתנהג כמו בן אדם.
להתראות!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
כמלמד אני מזדהה מאוד עם מה שכתב הרב @נתי פוגל
לדעתי הדבר החשוב ביותר להצלחה בחינוך הוא האמון בין ההורים למלמד,
אם ההורים לא מעריכים באמת את המלמד, גם הילד לא יעריך אותו
ומכאן הדרך סלולה לבעיות משמעת קשות.

מעריך מאוד, את היכולת שלכם ללמוד מהטעויות ולהסיק מסקנות.

עם זאת, אני מסכים לתגובה של @חיי אושר , לא צריך להקצין לצד השני.
מחובתינו כמחנכים לידע את ההורים בבעיות שיש סיכוי סביר שניתן למצוא להם פתרון אלא שצריך לומר זאת בצורה הנכונה.

3 טיפים חשובים למלמדים לפני שיחה עם הורים:
1) תתחיל במחמאות על הילד - כך תראה להורים שאתה דואג לילד באמת.
2) אין לך את הסמכות ואת היכולת לאבחן את הילד, אתה יכול לומר מה אתה רואה מנקודת המבט שלך ולהמליץ לפנות לאבחון מקצועי.
3) אם ההורים בחרו שלא לעשות כהמלצתך - תכבד זאת, זו זכותם.
שלום!
כאן המלמד של יענקי.
אני מלמד כבר עשרים שנה ויש לי נסיון רב, מעולם לא טעיתי באבחנה שלי.
ליענקי שלכם יש הפרעת קשב וריכוז ADHA והוא מאוד מפריע לי ולתלמידי הכיתה.
הוא צריך לקבל ריטלין כדי שיוכל להתנהג כמו בן אדם.
להתראות!
אוי, הספוילר הזה! מצוין... תמצאו בבקשה דרך עדין ומועיל להזהיר ולהסביר בבקשה למלמד של יענקי וכל החברים שלו שהוא הורס במו ידיו את כל סיכוי של אימון בו בזה שהוא מאבחן אבל תוך כדי שהוא מאבחן הוא מגלה שהוא לא מבין באבחון שהוא נותן גם אם הוא צדק. כמו כן הוא רושם מרשם ומגלה תוך כדי שהוא לא מבין בפעולת התרופה שהוא רושם או במטרה של התרופה או בשימוש מתאים של התרופה.
ושלא יאשם אחר כך, לא הוא ולא המנהל שלו ולא המפקח שלו ולא אף אחד בצוות, את ההורים לחוסר האימון שלהם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

’’ שלום הרב פוגל. ראיתי שאתה מידי פעם כותב בפרוג, אולי תעלה שם את המחשבות שלי.

זכיתי להיות אברך.
הבעיה, אתכם, המחנכים, שאתם יצרתם לכם עולם סגור שבו מי שלא בעל ניסיון או הכשרה בעניין הזה אין לו זכות דיבור. איך אמר לי פעם מלמד צעיר אחד פעם באסיפת הורים? ’’אתה בא לרופא שיניים, אתה מביע דעה? לא, כי אתה לא מבין בשיניים, גם אם אתה משתמש בהן הרבה בסעודות מצווה, כך גם בחינוך: צריך להרכין ראש בפני אנשי החינוך’’. זו, לענ’’ד שטות מוחלטת. ילדים הם לא שיניים. וכמו שלך יש ילדים בכיתה לי יש ילדים סביב שולחן שבת שבועטים אחד בשני מתחת לשולחן ורבים מי יושב ליד אמא, ובסוף זו אותה הפרקטיקה ואין סיבה לחשוב שאתה מבין יותר.

סופו של דבר, אני הרבה יותר חשוב ממך במובן הזה שאברך זה פסגת העולם, יותר מכל המחנכים והמשרות, אני שומע שזה גם מה שאתה אומר לתלמידים הרכים שלך אז גם אתה תשב בשקט ותקשיב לסיפור של אברך, חשוב שתשמע דווקא את נקודת המבט הזו, מהצד, כי הספור שלי הוא על קודש הקודשים שלכם: התעודות.

אבא צעיר הייתי ותמים. האמנתי לכל מילה. הבכור שלי, יוני, סיפר כבר חודשיים לפני ט’’ו בשבט שהמלמד אמר: המבחן הזה קובע לתעודה! ושבישיבה רוצים גם תעודה של כיתה ו’. נלחצנו יחד וחזרנו חזק על החומר. וכך עם מבחנים נוספים שאמרו שזה לתעודה, כולל מבחן אחד לחשבון שרעייתי ישבה עם יוני נ’’י שעתיים בלילה להתכונן לקראתו, הרי זה לתעודה כן?

יום התעודה הגיע, בהתרגשות פתחנו, קראנו כל ציון, הקראנו בהטעמה ומצב רוחנו עלה וירד לפי הפלוסים והמינוסים שהוצמדו לט’’מ של לדבר ח’’ו על כ., אם הוצמד, ל’’ע ולא עליכם עד עולם. וכמובן, ערכנו חשבון נפש וחשבנו מה לעשות עם הנביא שהוא קיבל ציון פחות, הבטחנו להשתדל יותר בסדר וניקיון וכן הלאה.

השנים חלפו, ילדים נוספו, וחוויית התעודה הפכה למבלבלת. קודם כל גילינו שזה תלוי באופי של המלמד, מה שט’’מ- אצל אחד, הוא טוב+ אצל השני וזה לא נגמר. אני בטוח שההנהלות מנסות ליצור קו אחיד אבל זה מאוד סבוך כי באמת יש מלמדים שבדיקת המבחנים שלהם קלילה ומעגלת ויש כאלו דיקנים. יצא מצב, שהבן הבינוני שלי קיבל ציונים טובים מהמצטיין שבכיתה מעליו.

תחשוב על זה שהם הלכו יחד, כל הבני דודים, לסבא להראות לו את התעודה, והרושם שנוצר אצלו על תפקודם של נכדיו מוטעה כי זה תלוי במלמד או במורה. כי כל מלמד והאופי שלו.

וזה לפני שדיברנו על החיבור האישי שלפעמים לא מצליח להיווצר בין הילד למלמד, מה שיוצר תוצאה של שנה לא מוצלחת לילד, והתעודה לא משהו, אבל שנה אחרי זה עם מלמד אחר, כן נוצר קליק טוב, והתעודה מעוטרת. אז זה תעודה למלמד או לילד?

אני בטוח שיש מנהלים שיושבים שעות על ציוני התלמידים, שמעתי על בית ספר אחד לבנות בכרמיאל שכותבים הערה והסבר על כל ציון, אבל בסוף זה מאות תלמידים, זה לא פשוט.

עכשיו נעבור לילד השלישי שלי. הוא קצת חלש, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. וכל שנה מחדש הוא צריך לבכות ביום של התעודה, כי כמה שהוא התאמץ הציונים שלו נמוכים. למה?

והרביעי שלי, זה האיפרקטיבי, אלוף בחשבון, קיבל טעון שיפור בחשבון, שאלתי את הרב’ה אחה’’צ למה, אז הוא אמר לי: הוא התנהג זוועה. נו, אז לכן הוא לא יודע חשבון? באמת? מה זה קשור? שאלתי אותו למה אתה לא מוריד בהתנהגות, אז הוא אמר לי: לא, התנהגות זה של הרב’ה של הבוקר.

שתבין, מקצועות החול הן בשעה האחרונה של היום, אחת מתוך שמונה, ובה הבן שלי בהחלט לא משהו, אבל בתעודה הציונים הללו תופסים חצי מהנפח, זה לא הוגן. אני כותב פה על בנים, כי לא הבאתי מחיצה וזה פרוג והם צדיקים, אבל הוא הדין לבנות עם שינויים קלים.

אני יודע, מי שהילד שלו מהחמישיה הפותחת של הכיתה, הבן של השכנים, אלו המושלמים, וודאי אוהב את התעודה, למה לא?! תמיד נחמד לשמוע בפעם ה- 800 שאנחנו משפחה מושלמת.

אבל כנראה התעודות לא נועדו דווקא בשביל אלו.

אז בואו נדבר עלינו, האנשים הרגילים, שרצים את מירוץ החיים, משתדלים מאוד, לפעמים הולך לנו ולפעמים פחות, ולא, הילדים שלנו לא תמיד יודעים להביא לנו תעודה מושלמת, לנו מיועד התעודות.
ואז נשאלת השאלה: בשביל מה? בשביל לומר לנו במה אנחנו לא מושלמים? אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שהכתב של הילד שלנו לא משהו, וגם שהוא מאחר, ושהציונים שלו בנביא נוראיים. עכשיו זה גם מונצח בתעודה מוסדרת. בגלל זה הוא יפסיק לאחר?

הניסיון מוכיח שלא. להיפך, יותר מידי מקרים אנו מכירים שהתעודה הוציאה את הרוח מהמפרשים לילדים במקום להעצים אותם. לא יותר טובה שיחת מוטיבציה? מבצע טוב?
.
אחד המלמדים אמר לי: ההורים חייבים לקבל שיקוף של הילד זה יניע אותם לפעולות נחוצות. אני אברך פשוט, אבל מתפלא: אין דרך טובה יותר לדבר עם הורים? דרך התעודה? נגמרה לנו יכולת התקשורת? ואיפה היית עד עכשיו? וכולנו צריכים את הטקס הזה בגלל שני הורים שלא יודעים לשתף פעולה? אז תשלח תעודה רק להם. אגב, יש מורים מסודרים שפשוט שולחים כל מבחן להחתמה בבית כולל החתמה על ממוצע מידי פעם, אם זה באמת חשוב אפשר לעשות את זה בצורה הזו.

המחשבות האלו הלכו ונערמו לי במרוצת השנים, והיום כשהילדים נכנסים עם התעודה אני כבר מתייחס אחרת: קורא בקול רק ציונים משובחים, קורא את ההערה בהתלהבות, ורק נותן שוקולד לכולם. את הציונים הפחות אני קורא לעצמי אחר כך ומחליט לבד לפי העניין מה לעשות.

זהו זה. אני רק אברך, אבל גם לי מותר לומר משהו.

אז המסקנות שלי:
להורים: תעודה לא רק מלשון תיעוד אלא גם מלשון עידוד נצלו אותה רק לעידוד.
למורים: אתה לא מדמיין כמה רציני אנחנו, ההורים, לוקחים את התעודה ברצינות כמה צובט לנו כל הורדה בציון.
למנהלים: אולי, רק אולי, לחשוב על זה מחדש ולוותר או לעשות קצת שונה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה