יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
עָמוּס היה בפחון הצפוף שהרב בועז הפך לבית כנסת מאולתר, ועקיבא היה מוטרד מאוד.
הנוסח היה מוזר וגזור מכל הכיוונים, והשירה הייתה קלושה לפעמים, במנגינה מוזרה ולא ממש מדוייקת.
למה כל הבעלי תשובה האלה מזייפים? הוא תהה לעצמו, ונעץ עיניים במזוקן כלשהו שעישן סיגריה בפתח הפחון, הוא לבש טלית פסי תכלת, ומתחתיה הציצה חולצת ציצית נטולת פתילים.
הוא השתוקק להעמיד אותו במקום, לבוא אליו, להניח לו יד על הכתף, לומר לו: אחי, אתה לובש ציצית לא כשרה, תוריד אותה מהר, כי זה ממש אסור.
אבל קול פנימי יותר אמר לו לשתוק, אתה היית רוצה שיפשפשו לך בציציות? כמה אתה שונא שאיזה מישהו מגיע ומתחיל לסדר לך את הצווארון באיכפתיות יתרה, או הופך לך את הרצועה של התפילין.
את עצמו הוא הצליח להרגיע, אבל העיניים שלו פזלו מדי פעם לציצית הפסולה של המזוקן, מלטפות במבט את החורים הריקים.
זה היה עוד בסדר יחסית, הרבה יותר גרוע היה להתאפק מלבדוק מה עומר סגל, הזמר המפורסם שחזר בתשובה לפני כמה שנים עושה, איך הוא מתפלל? האם הוא מסתדר עם הנוסח? אולי הוא מכסה את הראש בטלית, כי הוא באמצע להלחין איזה שיר מדהים שיערסל את הנשמה בחיקו העמוק?
הוא סובב את הכיסא לצד השני, מזל שהרב בועז סידר את הכיסאות בצורה יותר חופשית, ולא בשורות ארוכות.
גם בצד השני היה לו מה לראות, איזה תימני קשוח ומקועקע, שקוע בתפילה באופן קיצוני, מדי פעם מחייך לעצמו באושר עילאי ומרגיז, לידו נמנם איש אפור זקן בתוך טלית צהבהבה.
פתאום הוא ראה את החלון, מלבן קרוע בקיר הפח, אור של זריחה חד פעמית בקע ממנו, משרטט את קווי המתאר של הפונפון שבקצה הכיפה הלבנה של התימני העילאי באור מסתורי.
בתוך החלון היה סרט מדהים, שמיים אדומים ריחפו מעל ערפל שאפף אגם מוקף בקני סוף פראיים, שלא השלימו עם השלכת הזהובה של עצי האגוז הנפלאים שצמחו בלי חשבון בסבך המעורפל של הגדה.
ברקע התנשאה צללית של ערבה בוכיה ענקית, ושורה של ציפורים זרות חצו את קו הרקיע, מחפשות מקום לקנן.
וממש על אדן החלון, בין ענפים ועלים, רשת מושלמת של קורי עכביש, פרי עמל של לילה שלם, נצצה באור הקסום, ועקיבא כבר לא יכל לנשום.
לא מעניין אותו מה עומר סגל עושה עכשיו, מצידו שישלוף את הגיטרה באמצע החג וידפוק הופעה.
רק שאז המנמנם התעורר, נעמד, ולפני שעקיבא הספיק לעצור אותו, השליך המנמנם חופן קליפות גרעינים לתוך קורי העכביש, מלכלך את הפסטורליה בלי להתנצל.
אני רוצה לראות איך היא תופסת אותם, נהם אפור הזקן בחיוך שחשף שינים צהובות ממש כמו הטלית שלו, ובאותו רגע השמש יצאה מתוך הערפל, והדמות נשטפה באור רך ומסתורי.
מחיאות כפיים מהוססות התחילו להתפשט בחלל הפחון, ודעתו של עקיבא הוסחה, הוא לא הצליח לכעוס על אפור הזקן, כי דעתו הייתה נתונה לעומר סגל, שזקנו הג'ינג'י הזדקר מתוך הטלית המגוהצת שלו, ידיו העטיות צמידי בד ססגוניים נפרשו לרווחה, ועיניו הירוקות ברקו לאור נורות הליבון שהותקנו ברשלנות על ידי העוזר של הרב בועז.
עקיבא התפעל מהבריה הנאה הזאת, בחינת מה רבו מעשיך השם, איך זה שכל כך הרבה כישרון, יופי, רכות וחספוס, הזדמנו כולם לאכסניה אחת, הקרויה בשם עומר סגל, ותוך כדי תהה בינו לעצמו, כמה זמן לוקח לעומר לעטות עלין את כל הצמידים והאקססוריז בצאתו מן המקווה.
לאן אתה חושב שאתה עומד? שאל אותו מתפלל אחד בחולצה ירוקה וכיפת תרבוש פרומה שרקום עליה 'שמחה' , תוך כדי שהוא לופת את זרועו בעוצמה, ועקיבא הרגיש איך המגע מזריק אליו שנאה יוקדת, שאין לו מושג למה זכה לה.
אודה לך אם תעזוב לי את היד, ענה עקיבא ונעץ בו מבט חודר, זה הכאיב לי מאוד, הוסיף, כאילו שזה מעניין את השמחה הזה.
ההוא לא התנצל, רק צנח מובס לתוך כיסא הפסטיק שלו, מבטו ממשיך לסקור את הקהל, מחפש את הקרבן הנוסף, מישהו שיעמוד בזווית לא כל כך מדוייקת לעניות דעתו.
רק אחרי שנרגע הכאב בזרוע, ועקיבא סיים את חגיגות הניצחון הפרטיות שלו על שמחה הנ"ל, שמע פתאום עקיבא את קולות השירה.
בחצר, מעגלים מעגלים של אנשים צעקו איזה ניגון, ועקיבא מתוך אינסטינקט הערצתי, חיפש את עומר בתוך המעגל.
ועומר רקד שם, סמוק משמחה עד קצה זקנקנו, עיניו מאירות בחיוך מתוק, וכל אישיותו משתוללת אל הקהל שרקד איתו.
הוא מאוד שמח בשבילו, כי פתאום הוא הבין שזה לא פשוט ומובן מאליו שסלב ברמה של עומר, ישים ישים על הכתפיים המזיעות של אלכסנדר אוחנה מחד גיסא, ומאידך גיסא יחבוק את מותניו של הבן של הרב בועז, זה שכבר חזר בתשובה שלמה ובשאלה גמורה, ושוב נכנס לשערי תשובה, וכעת הוא מגדל שיער ארוך כדי שיוכל לגדל פאות יפות וגולשות, עקיבא כבא התייאש מלעקוב אחרי השקלא והטריא של הבחור.
המעגל הסתחרר סביבו, ועקיבא ביד אחת מהדק את טליתו, ובשניה לוחץ על האזור הכואב במותניו, ככל הנראה הוא יצטרך לעבור מתי שהוא ניתוח בקע. מדי פעם הציץ זקנו הג'ינג'י של עומר מתוך בליל הרוקדים, מאושר כל כך, והוא ניסה לחקות את ההבעה, אבל זה ממש לא הלך, והוא נאלץ לפרוש מהמעגל ולהתיישב על המדרגות הכחולות שהובילו אל המגורונים, צופה מהצד בקהל המשולהב, מנסה להסדיר את הנשימה ולהנות מהמצב.
הנוסח המוזר של הקהילה כמעט שבר אותו לגמרי, חתכו לו את הפיוטים האהובים, ובמקומם שתלו פיוטים של עדה אחרת. הוא חשב להשלים את הפיוטים בבית כנסת אחר, רציני יותר, עם חזן מופלג ומנגינות מבית סבא, לא אוסף הזמזומים שהוא שמע כאן.
בסופו של דבר הסתיימה התפילה והם הוציאו קידוש, גם שם הם לא נתנו לו להרגיש בבית. קרקרים מעטים, והרבה סביצ'ה, שני מגשי אינגליש קייק של קוגל איטריות, והרבה קוגל תפוחי אדמה.
עקיבא לא הצליח לשים יד על חתיכת קוגל או פיסת קרקר.
פתאום צץ לידו עומר סגל, מחזיק ביד קוגל איטריות, חצי נגוס, הוא עמד ממש קרוב אליו, ועקיבא לא ידע מה לעשות, עומר סגל בגודל טבעי, הזקן הג'ינג'י שלו זה שבכל הקליפים מבריק ומסורק, היה פרוע מחמת הריקודים, ועיניו נצצו בברק אמיתי של שמחה.
רקדת? שאל אותו פתאום עומר, והוא לרגע הופתע מהשאלה, אבל הוא היה חייב לצאת ידי חובת קידוש, והקוגל שבידיים של עומר קרץ לו עוד יותר מאשר שיחה איתו.
תביא חתיכה של מזונות, ביקש מעומר.
עומר הופתע, אבל בצע לו פיסה מהקוגל שלו, עקיבא בירך מזונות, ואז הוא קלט פתאום שעומר הוא בשר ודם, בדיוק כמוה, אפילו נמוך יותר, ויש לו כרגע ריח של דגים מהפה, והמיטה שלו לא כל כך נוחה, והוא לא מצלי למצוא מקווה נורמלי בלי המוני אדם, והוא בכלל שכח את הטלית שלו בארץ, ואיזה מוכר מפולפל מכר לו כאן טלית קטנה במחיר גדול.
תודה על השירים, הוא אמר לו, ותודה על השיריים מהרבי.
עומר צחק.
כמה גאווה, הוא אמר, הא?
עקיבא רצה לומר "ובצדק", אבל הוא התאפק, ופשוט צחק בשקט לתוך הקיטל שלו.
הנוסח היה מוזר וגזור מכל הכיוונים, והשירה הייתה קלושה לפעמים, במנגינה מוזרה ולא ממש מדוייקת.
למה כל הבעלי תשובה האלה מזייפים? הוא תהה לעצמו, ונעץ עיניים במזוקן כלשהו שעישן סיגריה בפתח הפחון, הוא לבש טלית פסי תכלת, ומתחתיה הציצה חולצת ציצית נטולת פתילים.
הוא השתוקק להעמיד אותו במקום, לבוא אליו, להניח לו יד על הכתף, לומר לו: אחי, אתה לובש ציצית לא כשרה, תוריד אותה מהר, כי זה ממש אסור.
אבל קול פנימי יותר אמר לו לשתוק, אתה היית רוצה שיפשפשו לך בציציות? כמה אתה שונא שאיזה מישהו מגיע ומתחיל לסדר לך את הצווארון באיכפתיות יתרה, או הופך לך את הרצועה של התפילין.
את עצמו הוא הצליח להרגיע, אבל העיניים שלו פזלו מדי פעם לציצית הפסולה של המזוקן, מלטפות במבט את החורים הריקים.
זה היה עוד בסדר יחסית, הרבה יותר גרוע היה להתאפק מלבדוק מה עומר סגל, הזמר המפורסם שחזר בתשובה לפני כמה שנים עושה, איך הוא מתפלל? האם הוא מסתדר עם הנוסח? אולי הוא מכסה את הראש בטלית, כי הוא באמצע להלחין איזה שיר מדהים שיערסל את הנשמה בחיקו העמוק?
הוא סובב את הכיסא לצד השני, מזל שהרב בועז סידר את הכיסאות בצורה יותר חופשית, ולא בשורות ארוכות.
גם בצד השני היה לו מה לראות, איזה תימני קשוח ומקועקע, שקוע בתפילה באופן קיצוני, מדי פעם מחייך לעצמו באושר עילאי ומרגיז, לידו נמנם איש אפור זקן בתוך טלית צהבהבה.
פתאום הוא ראה את החלון, מלבן קרוע בקיר הפח, אור של זריחה חד פעמית בקע ממנו, משרטט את קווי המתאר של הפונפון שבקצה הכיפה הלבנה של התימני העילאי באור מסתורי.
בתוך החלון היה סרט מדהים, שמיים אדומים ריחפו מעל ערפל שאפף אגם מוקף בקני סוף פראיים, שלא השלימו עם השלכת הזהובה של עצי האגוז הנפלאים שצמחו בלי חשבון בסבך המעורפל של הגדה.
ברקע התנשאה צללית של ערבה בוכיה ענקית, ושורה של ציפורים זרות חצו את קו הרקיע, מחפשות מקום לקנן.
וממש על אדן החלון, בין ענפים ועלים, רשת מושלמת של קורי עכביש, פרי עמל של לילה שלם, נצצה באור הקסום, ועקיבא כבר לא יכל לנשום.
לא מעניין אותו מה עומר סגל עושה עכשיו, מצידו שישלוף את הגיטרה באמצע החג וידפוק הופעה.
רק שאז המנמנם התעורר, נעמד, ולפני שעקיבא הספיק לעצור אותו, השליך המנמנם חופן קליפות גרעינים לתוך קורי העכביש, מלכלך את הפסטורליה בלי להתנצל.
אני רוצה לראות איך היא תופסת אותם, נהם אפור הזקן בחיוך שחשף שינים צהובות ממש כמו הטלית שלו, ובאותו רגע השמש יצאה מתוך הערפל, והדמות נשטפה באור רך ומסתורי.
מחיאות כפיים מהוססות התחילו להתפשט בחלל הפחון, ודעתו של עקיבא הוסחה, הוא לא הצליח לכעוס על אפור הזקן, כי דעתו הייתה נתונה לעומר סגל, שזקנו הג'ינג'י הזדקר מתוך הטלית המגוהצת שלו, ידיו העטיות צמידי בד ססגוניים נפרשו לרווחה, ועיניו הירוקות ברקו לאור נורות הליבון שהותקנו ברשלנות על ידי העוזר של הרב בועז.
עקיבא התפעל מהבריה הנאה הזאת, בחינת מה רבו מעשיך השם, איך זה שכל כך הרבה כישרון, יופי, רכות וחספוס, הזדמנו כולם לאכסניה אחת, הקרויה בשם עומר סגל, ותוך כדי תהה בינו לעצמו, כמה זמן לוקח לעומר לעטות עלין את כל הצמידים והאקססוריז בצאתו מן המקווה.
לאן אתה חושב שאתה עומד? שאל אותו מתפלל אחד בחולצה ירוקה וכיפת תרבוש פרומה שרקום עליה 'שמחה' , תוך כדי שהוא לופת את זרועו בעוצמה, ועקיבא הרגיש איך המגע מזריק אליו שנאה יוקדת, שאין לו מושג למה זכה לה.
אודה לך אם תעזוב לי את היד, ענה עקיבא ונעץ בו מבט חודר, זה הכאיב לי מאוד, הוסיף, כאילו שזה מעניין את השמחה הזה.
ההוא לא התנצל, רק צנח מובס לתוך כיסא הפסטיק שלו, מבטו ממשיך לסקור את הקהל, מחפש את הקרבן הנוסף, מישהו שיעמוד בזווית לא כל כך מדוייקת לעניות דעתו.
רק אחרי שנרגע הכאב בזרוע, ועקיבא סיים את חגיגות הניצחון הפרטיות שלו על שמחה הנ"ל, שמע פתאום עקיבא את קולות השירה.
בחצר, מעגלים מעגלים של אנשים צעקו איזה ניגון, ועקיבא מתוך אינסטינקט הערצתי, חיפש את עומר בתוך המעגל.
ועומר רקד שם, סמוק משמחה עד קצה זקנקנו, עיניו מאירות בחיוך מתוק, וכל אישיותו משתוללת אל הקהל שרקד איתו.
הוא מאוד שמח בשבילו, כי פתאום הוא הבין שזה לא פשוט ומובן מאליו שסלב ברמה של עומר, ישים ישים על הכתפיים המזיעות של אלכסנדר אוחנה מחד גיסא, ומאידך גיסא יחבוק את מותניו של הבן של הרב בועז, זה שכבר חזר בתשובה שלמה ובשאלה גמורה, ושוב נכנס לשערי תשובה, וכעת הוא מגדל שיער ארוך כדי שיוכל לגדל פאות יפות וגולשות, עקיבא כבא התייאש מלעקוב אחרי השקלא והטריא של הבחור.
המעגל הסתחרר סביבו, ועקיבא ביד אחת מהדק את טליתו, ובשניה לוחץ על האזור הכואב במותניו, ככל הנראה הוא יצטרך לעבור מתי שהוא ניתוח בקע. מדי פעם הציץ זקנו הג'ינג'י של עומר מתוך בליל הרוקדים, מאושר כל כך, והוא ניסה לחקות את ההבעה, אבל זה ממש לא הלך, והוא נאלץ לפרוש מהמעגל ולהתיישב על המדרגות הכחולות שהובילו אל המגורונים, צופה מהצד בקהל המשולהב, מנסה להסדיר את הנשימה ולהנות מהמצב.
הנוסח המוזר של הקהילה כמעט שבר אותו לגמרי, חתכו לו את הפיוטים האהובים, ובמקומם שתלו פיוטים של עדה אחרת. הוא חשב להשלים את הפיוטים בבית כנסת אחר, רציני יותר, עם חזן מופלג ומנגינות מבית סבא, לא אוסף הזמזומים שהוא שמע כאן.
בסופו של דבר הסתיימה התפילה והם הוציאו קידוש, גם שם הם לא נתנו לו להרגיש בבית. קרקרים מעטים, והרבה סביצ'ה, שני מגשי אינגליש קייק של קוגל איטריות, והרבה קוגל תפוחי אדמה.
עקיבא לא הצליח לשים יד על חתיכת קוגל או פיסת קרקר.
פתאום צץ לידו עומר סגל, מחזיק ביד קוגל איטריות, חצי נגוס, הוא עמד ממש קרוב אליו, ועקיבא לא ידע מה לעשות, עומר סגל בגודל טבעי, הזקן הג'ינג'י שלו זה שבכל הקליפים מבריק ומסורק, היה פרוע מחמת הריקודים, ועיניו נצצו בברק אמיתי של שמחה.
רקדת? שאל אותו פתאום עומר, והוא לרגע הופתע מהשאלה, אבל הוא היה חייב לצאת ידי חובת קידוש, והקוגל שבידיים של עומר קרץ לו עוד יותר מאשר שיחה איתו.
תביא חתיכה של מזונות, ביקש מעומר.
עומר הופתע, אבל בצע לו פיסה מהקוגל שלו, עקיבא בירך מזונות, ואז הוא קלט פתאום שעומר הוא בשר ודם, בדיוק כמוה, אפילו נמוך יותר, ויש לו כרגע ריח של דגים מהפה, והמיטה שלו לא כל כך נוחה, והוא לא מצלי למצוא מקווה נורמלי בלי המוני אדם, והוא בכלל שכח את הטלית שלו בארץ, ואיזה מוכר מפולפל מכר לו כאן טלית קטנה במחיר גדול.
תודה על השירים, הוא אמר לו, ותודה על השיריים מהרבי.
עומר צחק.
כמה גאווה, הוא אמר, הא?
עקיבא רצה לומר "ובצדק", אבל הוא התאפק, ופשוט צחק בשקט לתוך הקיטל שלו.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים