שינוי קול

  • פותח הנושא some
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
אני צריכה להקליט באולפן רב שיח בין כמה אנשים, יש כזה דבר להקליט אדם אחד להכול ולשנות לגמרי את הקול כך שישמע ככמה אנשים שונים? (בטון, בקול, בסגנון - גבר, אישה...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אפשרי בדיעבד..
לא מקצועי ולא תמיד נשמע ברור
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נכתב ע"י some;1700829:
אני צריכה להקליט באולפן רב שיח בין כמה אנשים, יש כזה דבר להקליט אדם אחד להכול ולשנות לגמרי את הקול כך שישמע ככמה אנשים שונים? (בטון, בקול, בסגנון - גבר, אישה...)

לדעתי זה הגיוני אם הקריין יכול לשנות את הקול שלו בעצמו ואז להוסיף מעל תוספות... אני בכל אופן הקלטתי המון כאלו (ר' יוסלה איזנבך למשל הקליט הצגות שלמות עם המון דמויות לבדו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אם יש לך אפשרות להשקיע- ברור שכדאי להקליט כמה אנשים. אף פעם לא תצליחי ליצור דמויות שונות בצורה מושלמת עם אדם אחד.
אבל זה תלוי איזה סוג הפקה את מעונינת להוציא... לפי ההודעה הקודמת שלך, נשמע שאין לך הרבה תקציב וגם האיכות לא חיבת להיות בשמים, בשביל זה בהחלט אפשר להסתפק בהקלטה של אדם אחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מצטרפת לדעות שמעלי,
אם זה קריין מקצועי הוא יידע לשנות את הקול ואז את מלבישה על זה אפקטים אפילו קלים וזה יישמע די שונה.
שימי לב לאפיין כל דמות מראש, ולפי האופי והתכונות שלה תוכלי לאפיין אותה גם מעשית: מבחינת מהירות, סגנון, הגייה מסויימת, זה החלק הכי חשוב בסיפור. אם לא תקליטי את זה כאנשים שונים ורק אחר כך תלבישי אפקטים זה באמת יישמע מאד לא מקצועי ולא ברור.

בהצלחה רבה!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לא פעם אני פוגש אדריכלים שמתלוננים: “השקענו בצמר סלעים איכותי, ועדיין יש מעבר רעש בין החדרים!”
האמת היא, שהבלבול סביב המושג “בידוד אקוסטי” גורם ללא מעט טעויות בתכנון מחיצות.
אז לפני שאתם מוסיפים עוד שכבת בידוד — כדאי להבין מה באמת קובע את רמת השקט בחדר.
(רמז: זה לא סוג הצמר…)

"צמר לא מבודד רעש" – אז מה כן?​


הסוד האמיתי של בידוד אקוסטי במחיצות​


לא פעם אני פוגש אדריכלים וקבלנים שאומרים לי:



וכשאני שואל מה בדיוק הותקן שם, כמעט תמיד התשובה זהה:
“שמנו צמר סלעים איכותי, הכי טוב בשוק!”

ופה בדיוק מתחילה הבעיה.
כי צמר, גם אם כתוב עליו “אקוסטי”, לא באמת מונע מעבר קול.

אז מה זה בעצם "בידוד אקוסטי"?

המונח הזה קצת מבלבל.
בידוד תרמי, למשל, באמת מבודד – הוא עוצר חום.
אבל בעולם האקוסטיקה המילה “בידוד” מתייחסת לשני דברים שונים לגמרי:
  1. מניעת מעבר קול מצד אחד של הקיר לשני – זה הבידוד האמיתי.
  2. בליעת קול בתוך החלל – מה שמונע הדהוד ורעש פנימי.
צמר זכוכית, צמר סלעים וספוגים למיניהם שייכים לסוג השני – הם סופגים קול.
הם מצוינים לשיפור איכות הצליל בחדר,
אבל לא “עוצרים” קול מלעבור דרך קיר.

החוק שקובע הכול: חוק המאסה

כדי באמת להפחית מעבר רעש – צריך מאסה.
ככל שהקיר כבד יותר, כך הוא חוסם טוב יותר את גלי הקול.
הכפלת המשקל של מחיצה יכולה לשפר את הבידוד בכ־6 דציבלים.

במילים פשוטות:
בטון חוסם יותר מצמר,
ולוח גבס כפול חוסם יותר מלוח יחיד.


אז בשביל מה בכלל לשים בידוד במחיצה?​

כי כשהקיר מורכב משני עלים (לוחות) עם חלל ביניהם – נוצר “קפיץ” של אוויר שיכול לגרום למחיצה להדהד.
ופה תפקידו האמיתי של הצמר:
הוא מפחית את תדר התהודה של המחיצה,
שובר גלים עומדים בתוך החלל,
ומונע מהקול “להתנגש” שוב ושוב בין הלוחות.

הוא לא החומה – הוא ה"שמן" שמאפשר למערכת לעבוד חלק.






ומה עם סוג הבידוד – צמר סלעים או צמר זכוכית?​


האמת? ההבדל זניח.
הפערים בין הסוגים עומדים על כדציבל אחד בלבד – משהו שאוזן אנושית כמעט לא תבחין בו.
צמר סלעים מעט צפוף יותר, צמר זכוכית קל ונעים יותר לעבודה,
אבל שניהם יעשו את אותה עבודה כל עוד המחיצה בנויה נכון.

אז אם אתם מתכננים מחיצה כפולה – חשוב להכניס בידוד,
אבל אל תבזבזו אנרגיה על ויכוחים “מה הכי טוב”.
תשקיעו בתכנון נכון של השכבות, העוביים והמרווחים – זה מה שעושה את ההבדל.

לסיכום​

הצמר במחיצה הוא לא “המבודד” –
הוא החלק שמאפשר למחיצה להתנהג חכם יותר אקוסטית.

בידוד אמיתי מושג משילוב של:
🔹 משקל נכון,
🔹 מרווח אוויר מתאים,
🔹 ובידוד סופג במרכז.


וכשכל המרכיבים מחושבים נכון – השקט פשוט קורה.
ecocare-דואגים לשקט שלך
0 תגובות
---

בבניין הישן שלנו קפץ אתמול לפתע החשמל.
כל הדירות הוחשכו בבת אחת, המזגנים השתתקו, גישושים נשמעו, דלתות החלו להפתח, וחדר המדרגות התמלא יצורים שחורים ומהוסים.
למה כשיש חושך כולם לוחשים? אולי כי כשחוש הראייה נעלם מתחדד חוש השמיעה וממילא אפשר להוריד ווליום. או שזה חשש מיסטי שכוחות אופל עלולים לגנוב לך את המילים. או שזו השלווה היורדת על האדם כשאיש לא רואהו ואינו דרוך לעסוק בפרזנטצייה עצמית מתישה ובלתי פוסקת, והרגיעה מנמיכה את הקול באופן טבעי.

אחד אחד יצאו שכנים שלא הכרתי כמעט, אלה שביום רגיל חולפים על פני בניע ראש בלבד. פתאום כולם התכנסו סביב ארון החשמל המפתוח, כמו שבט סביב מדורה, מדורה ללא אש.
"איפה הוועד?" ביקשו אנשים להסיר מעצמם אחריות. "איפה יוסי" קרא אב מבוהל לאשתו.
מישהו הציע לצלצל לאייזנפלד שמבין בחשמל, אחר אמר שזו תקלה אזורית, שלישי סיפר בדיחה כדי לשבור את השתיקה. צחוק קליל עבר בין הקומות. בתוך האפלה הרגשתי איך אנחנו, אנשים שהיו זרים כל כך למרות שחיים מטרים ספורים זה מזה - הופכים לרגע למשפחה גדולה.
שכן צעיר אחד ירד עם נר, והאור הרועד האיר פנים שלא שמתי לב אליהן מעולם.
לידי עמדה דמות שקטה והדיפה ריח חם ולא מוכר, עיניה נצצו בהבזק אור קטנטן שהוקרן מהנר המרוחק.
אשה זקנה אחת אמרה: "איזה יופי שכולם יצאו, אחרת מי היה יודע בכלל מי גר כאן”. וקולות של זוגות צעירים צחקקו.
פתאום נשמעה נביחה עזה בחושך!
התכווצתי, וגם זה שניצב לידי התנשם בפחד.
מישהי צרחה, וחלק מהשכנים נמלטו לקומת כניסה.
ואז אמר מישהו: ”לא יפה, יוסי, הפחדת את כולם, אל תעשה זאת שוב”.
ובתור תשובה נשמע קול של אזעקה.
”די יוסי, דיי”. הגביר הנוזף את קולו,
אבל כולם כבר נרגעו, ואחד צעק מלמעלה: ”תעשה שופר תעשה שופר!”

התקיעות היו מושלמות, רק התרועה יצאה קצת צולעת.
וכשהסתיים התשר"ת וההד עוד שוטט בחללים הגדולים של חדר המדרגות, מישהו צעק ”שתהיה שנה טובה”.
וקול אחר, במבטא ייקי, קרא: ”תחל שנה ואורותיה”.
ואני והדמות שלידי, פתאום מתוך דחף של קרבה אנושית נדירה, לחצנו ידיים.
לא הייתה זו לחיצת נימוס.
אלא לחיצה אמיתית, חמה, כזו שמבקש אדם זר כשהוא מרגיש פתאום פחות לבד.

למחרת בבוקר, כשעליתי במדרגות הבטתי בפני השכנים, לא ידעתי מי זה היה.
כל אחד מהדיירים נראה לי מועמד אפשרי.
חיפשתי בעיניים רמז, זיכרון, היסוס קטן. אבל לא מצאתי.

מאז אני רואה אנשים אחרת.
אחרת לגמרי.
כי כל אחד מהם יכול להיות אותו אדם שחיבק אותי בלחיצת יד באפלה.
אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.
מהי אמונה ואיך היא בונה או הורסת חיים

רוב בני האדם חיים חיים קטנים הרבה יותר מהאפשרויות האמיתיות שלהם. לא בגלל שהם עצלנים. לא כי חסר להם רצון. אלא בגלל דבר אחד עמוק ושקט: הם לא באמת מאמינים שהם מסוגלים ליותר. הם אולי חושבים שכן, לפעמים אפילו חולמים על זה, אבל עמוק בפנים – כשהם יושבים עם עצמם – הם מרגישים שזה לא שייך להם.

"זה בשביל אנשים אחרים", הם אומרים לעצמם. "הם בנויים לזה. אני... פשוט סוג אחר".

והאמונה הזאת – לא תמיד נאמרת בקול. לפעמים היא רק תחושת בטן עמומה, חוט מחשבה שנשזר מבלי לשים לב. וזה מה שהופך אותה למסוכנת כל כך. כי היא לא נשמעת כמו אמונה. היא נשמעת כמו עובדה. כשאדם אומר לעצמו שוב ושוב: "אני לא מהחרוצים", "אני לא טיפוס של שיטות", "אני כזה – אני מפוזר", "אני פשוט לא מצליח להתמיד"... הוא כבר לא חושב שהוא מפרש את עצמו – הוא בטוח שהוא מתאר את עצמו.

וזה ההבדל בין מחשבה לאמונה: מחשבה אתה יכול לשקול. אמונה – אתה כבר לא שואל עליה שאלות. היא הפכה למשקפיים דרכן אתה רואה את כל החיים. וזה מה שמסוכן בה. כי אם המשקפיים כהים – כל המציאות שלך תיראה חשוכה.

אמונה, במובנה הפסיכולוגי, היא בסך הכול פירוש שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים – עד שנראה לנו שהוא אמת. אבל זה לא אומר שהוא באמת כזה. זה רק אומר שלא עצרנו לרגע לשאול: "מי בכלל קבע שזה נכון?"

תחשוב על זה:

כמה פעמים ראית בחור בישיבה שאומר על עצמו שהוא "לא מהרציניים", רק כי מישהו פעם אמר לו את זה, או כי הוא לא קלט שיעור אחד טוב, או כי הוא השווה את עצמו למישהו אחר, ובמקום ללמוד מזה – הוא התחיל להתכווץ. ומאז? כל פעם שקשה לו, הוא שומע בתוכו קול פנימי שאומר: "נו, ברור. אני לא מהרציניים ".

וזהו. האמונה נסגרה. הסיפור נגמר. הגורל נחתם – לא על־ידי הקב"ה, אלא על־ידי ההגדרה שהאדם הדביק לעצמו.וכל עוד אתה מאמין שזה מי שאתה – אין לך שום סיבה להשתנות. למה שתשקיע, למה שתילחם, למה שתנסה דרך אחרת – אם אתה בטוח מראש שזה לא אתה?

והבעיה הכי גדולה – שזה מרגיש אמיתי. ((אבל אל תתפתה ליפול למקום שהרבה נופלים כששומעים את המשפטים האלה, לדחף לחפש אשמים, מי הוא זה שאמר לו. למי שמעדיף להסביר את המצב שלו דרך מה שאחרים עשו לו – לא חסר על מה לדבר. זה פשוט. זה נוח. אבל זה לא מקדם לשום מקום.
המטרה של המאמר הזה היא לא לחפש אשמים. אנחנו כאן בשביל מי שבוחר לא להיות קורבן. הקונטרס הזה נכתב בשביל מי שמבין שיותר חשוב מ"מי אשם" זה "מה עושים עכשיו". הוא נכתב בשבילך – אם אתה מהאנשים שלא מוכנים יותר להרגיש קורבן של הנסיבות. אם אתה מאלה ששואלים: מה אני יכול לעשות עכשיו כדי לחולל שינוי?, בלי לחפש תירוצים.
שמי שרוצה לזוז קדימה – לא מחכה שיתנצלו בפניו, אלא מתחיל לעבוד. שינוי מתחיל ברגע שאנחנו מפסיקים לאשים אחרים, ולוקחים אחריות – ומתחייבים לשנות).

האמונה לא באה כמו שקר גלוי. היא מתגנבת כמו אמת שקטה, עטופה בניסיון חיים, עטופה באכזבות, עטופה בחוויות של כישלון. אז אתה קונה אותה. ואז אתה בונה עליה. ואז אתה חי איתה. ואז אתה מתיישב לתמיד במקום שאף פעם לא נועדת אליו.

אבל תעצור רגע. מי אמר לך שאתה באמת לא מהמסוגלים?, מי אמר שאין לך כוח רצון?, מי אמר שאתה כזה?

אתה באמת נולדת כזה – או שפשוט חזרת על זה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר הפך למנגינה קבועה בתוך הראש? אדם שיש לו אמונה מעצימה – בונה את עצמו עליה . אדם שיש לו אמונה מגבילה – קובר את עצמו חי.

וזה לא משנה אם אתה מדבר על סדר לימוד, על התמדה, על תיקון מידה מסוימת, על גמילה מהתמכרות, על שינוי סדר יום, או על פתיחה של פרויקט חדש.

הדבר שיקבע האם תצא לדרך בכלל – זו לא היכולת שלך האמיתית. זו האמונה שלך על היכולת שלך.

ההבדל בין כישלון זמני לבין ויתור קבוע – הוא תמיד האמונה. אדם שנכשל ואומר לעצמו "נפלתי" – יקום. אבל מי שאומר לעצמו "אני כזה" – יישאר.

אנשים מדמיינים שהם צריכים ביטחון עצמי, או דחיפה חיצונית, או עוד זמן. אבל מה שהם באמת צריכים – זה לשבור את האמונות שבתוך הראש. לשים עליהן זרקור, לזהות אותן, לאתגר אותן, ולשאול: "מי קבע שזה נכון? מתי החלטתי את זה? ולמה אני ממשיך להאמין בזה, אם זה לא מקדם אותי לשום מקום?"

השלב הראשון בשינוי – הוא לא עשייה. השלב הראשון הוא לעצור, להסתכל לעצמך בעיניים, ולומר: "אני לא חייב להאמין לכל דבר שאני מספר לעצמי". כשתבין את זה – תוכל להתחיל ליצור חיים אחרים. ולא משנה כמה זמן האמנת אחרת – זה לעולם לא מאוחר מדי לשבור את התקרה.




  • תודה
Reactions: CynicalExplorer1 //
0 תגובות
כיום:
יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
*
בעוד עשרים שנה:

כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
'ומה הקשר למחבלים?'
'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה