כללי שינוי קטן...

  • פותח הנושא mbi
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
הכנתי פוסטר רציני- עם המון השקעה, לאדם מסוים.
חבר של אותו האדם ראה את הפוסטר ורוצה את אותו הפוסטר בדיוק מלבד שינויים במלל (מה שדורש מעט מאד עבודה).
למי שבשבילו עשיתי את הפוסטר אין שום בעיה אם-כך (הוא הפנה את חברו אלי...)

כמה לקחת על-כך? מחיר סימלי?
אשמח לעצות!
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
למה לא, קח כמה שהיית לוקח כשלקוח זה הי' מבקש פוסטר זה עם שינויי מילים
הוא הפנה אותו אליך, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אם הוא גם שילם רציני על הפוסטר הרציני ועדיין הוא מפנה אליך כבעל הזכויות,
הוא בכלל אדם נחמד - כי הרוב לא היו חושבים על זה בכלל.
לדעתי מחיר סמלי זה הוגן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
לדעתי צריך לקחת מחיר רגיל (אולי הנחה קטנה)
יש עבודות שעובדים עליהם שעות ומתבישים לקחת הרבה,
ויש עבודות שנשלפות, אז למה שנפסיד?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
גם לדעתי, מחיר רגיל.
עד 20% הנחה.

למרות שהעבודה כבר מוכנה, אין שום סיבה לתת אותה חינם למשהוא אחר.
ממה נרוויח אם לא מזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
השאלה אצל מי הזכויות - אם הזכויות אצל הלקוח והוא מסכים לתת את הפוסטר לבנאדם, אז צריך לקחת אולי רק על השינויים, אבל אם הזכויות שלי- ז"א שאני יכולה למכור את אותו מוצר למי שבא לי - כמובן שלקחת מחיר מלא.
השאלה שלי היא, שתמיד אני מסתבכת עם זה - לפי מה נקבע אם הזכויות אצלי או אצל הלקוח? איך זה הולך, כמה מורידים במחיר אם הזכויות אצלי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
השאלה אצל מי הזכויות - אם הזכויות אצל הלקוח והוא מסכים לתת את הפוסטר לבנאדם, אז צריך לקחת אולי רק על השינויים, אבל אם הזכויות שלי- ז"א שאני יכולה למכור את אותו מוצר למי שבא לי - כמובן שלקחת מחיר מלא.
השאלה שלי היא, שתמיד אני מסתבכת עם זה - לפי מה נקבע אם הזכויות אצלי או אצל הלקוח? איך זה הולך, כמה מורידים במחיר אם הזכויות אצלי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני הייתי לוקח מחיר סימלי +. (חצי מכל העבודה או משהו כזה)
ואם מישהו אחר היה עושה לי את אותו הדבר בתור לקוח והיה רוצה מחיר מלא הייתי חושב שהוא חזיר גם אם הוא צודק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אני הייתי לוקח מחיר סימלי +. (חצי מכל העבודה או משהו כזה)
ואם מישהו אחר היה עושה לי את אותו הדבר בתור לקוח והיה רוצה מחיר מלא הייתי חושב שהוא חזיר גם אם הוא צודק.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


בסייעתא דשמיא

האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

הרס.

עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
***​
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

-------------

"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).
גדיאל יש לו ראש ענק עם הרבה מאוד ידע לא נחוץ, אבל מעט מאוד טקט.
כחנון בכיר יצא לו לקרוא על המונח "אינטליגנציה רגשית", כמו על מחקר תאורטי העוסק בזן נכחד של חתולי שלג בקוטב הצפוני. הוא מתייחס לזה כאל תופעה פסיכולוגית, נורמה חברתית לא ברורה, חולשה אנושית חשוכת מרפא. אף פעם לא כדרך חיים מעשית.

פעם הוא ראה איש מבוגר מועד ברחוב ומתקשה לקום, אז הוא הציע לו שמיכה וכרית. במקרה אחר ראה ילד אומלל שנשפכה לו תבנית ביצים על המדרכה בדרך חזרה מהמכולת, אז הוא שאל אותו אם הוא ב"דיאטת ביצים", שהרי הוא עושה חביתה די גדולה, ללא שמן.
זה האיש: בוזק מלח גס במיוחד על פצעים, בסגנון נטול חן.
אז למה בכל זאת אני חבר שלו? זה כי יש לי טקט, אחרת הייתי מבהיר לו כבר מזמן את אי־ההתאמה בינינו. או יותר נכון: את אי־ההתאמה בינו לבין בני אדם באופן כללי.

השיא היה ב"שבעה" על אביו של חברנו המשותף מאיר אלבר. גדיאל הגיע מחויט וחגיגי, מצויד בחיוך ענק ועוגת קצפת ענקית: "סוף־סוף התפטרת מהאבא הנודניק שהעיר אותך כל בוקר באובססיביות לתפילה בנץ", הכריז לעיניהם המשתוממות של היתומים והאלמנה הטרייה.

האלמנה הביטה על בנה בעיניים רושפות כאומרות: "ככה היית מדבר עם חבריך על אביך המנוח???" מאיר העביר את המבט הדוקר של אימו אל גדיאל. אנשים שנכחו בחדר העידו שאם לגדיאל היה קצת טקט הוא היה נשרף כליל מהמבט של מאיר, אבל היות שאין לו, הוא פרץ בצחוק גדול ומתגלגל. וככה מצא את עצמו מתגלגל יחד עם צחוקו במדרגות הבניין.

אחד מהנוכחים באירוע השבעה המביך היה חוקר בכיר בהייטק ובפסיכולוגיה. לאחרונה פיתח מוצר ייחודי שמביא לידי ביטוי את שתי ההתמחויות שלו. מדובר למעשה בפיתוח מתקדם של אינטליגנציה רגשית מלאכותית; מעין מדבקה שמצמידים על הראש, מול הקליפה הקדם־מצחית במוח, והיא מעשירה חשוכי אינטליגנציה רגשית בטקט מלאכותי.

גדיאל התגלה כניסוי מושלם בעיני החוקר המלומד. למחרת הופיע החוקר שוב בשבעה, הפעם עם גדיאל המודבק והמנומס במיוחד.

גדיאל התיישב מול האבלים בפנים רציניות. שתק את השתיקה הראשונית המביכה המקובלת בבית האבל. מאיר הציע לו בורקס, הוא סירב בנימוס, למרות שהיה רעב כמו שילד עזתי היה רוצה שבעולם יחשבו שהוא רעב.

הפלא ופלא, זה עובד כמו קסם. החוקר רשם את הערותיו בסיפוק אדיר. המיזם נחל הצלחה פנומנלית.

"כל הכבוד שאתה מתנהג בצורה מכבדת בשבעה", החמיא מאיר המופתע לגדיאל.

"אני שמח ששמת לב להשתדלותי הרבה", השיב גדיאל המתוכנת. "אם תרצה, אוכל להציג לך גרסה אבלה מעורבת יותר רגשית, באמצעות הפקת צלילי בכי והפרשת נוזלים מן העין".

החוקר התכווץ, וענה במקום מאיר: "אין צורך, ככה זה מצוין, אל תשנה כלום".

"בכיף. אהבתי את סגנונך השמרני והמאופק. אמשיך כך", הרגיע. "אבל אם בכל זאת תרצה שינוי כלשהו בגישתי לאבל, רק תגיד ואבצע זאת לשביעות רצונך".

"אוכל גם לגז'דר בסגנון מרוקאי מסורתי, או לסכסך בין היורשים בנוסח פולני מקורי"...

"לא רוצה שום שינוי!", חזר מאיר שנית על בקשתו. "תישאר בדיוק בטמפרמנט האבלות הנוכחי. רק אם אפשר – תעשה את זה בחוץ בבקשה!".
התלבטתי אם להגיב באשכול אחר והחלטתי לפתוח חדש עם הסבר מהבסיס. כל תגובת-נגד תענה בברכה.
אחד הכשלים העיקריים בחיפוש אחר עבודה\ מקצוע, הוא השאלה "איזה עבודה יש בזה"
או- "אני כזו וכזו וכזו, במה כדאי לי לעבוד"
מגדילים לעשות מנחשי ענן\ קוראים בשוקו, בקפה ובקווי האף ומסבירים למאובחן\ת הנלהבים איזה יכולות מדהימות יש להם (מה לא עושים כדי שלקוח יהיה מרוצה ויגרור את חבריו לאותו בור)
ואז כשקמים מהספר ותולשים את הצ'ק ושואלים- במה אני יכולה לעבוד?
אין תשובה ברורה. וחוזרים לנקודת ההתחלה המתסכלת.

ההבדל בין פרופסיה להתקדמות מקצועית כללית
יש מקצועות שלומדים אותם, והם פרופסיה- ראית חשבון, עיצוב דיגיטלי, עריכת דין, תכנות, רפואה, טיפול- מאד ברור מה לומדים ואיזה עבודה מחפשים אחר כך. זה פלוס גדול שהכיוון ברור, זה מינוס ענק אם התחום לא מתאים ורוצים לעשות שינוי. כמעט כל מה שלמדו לא רלוונטי לתחום אחר. צורת ההכשרה הזו מקובלת מאד בחברות שמרניות, כי ככה היה פעם. לכל אחד היה מקצוע ביד- סנדלר, חנווני, רופא או עורך דין. כל הבדיחות על האמא היהודיה והפולניה? אז היום זה ככה בחברה החרדית ובחברה הערבית בארץ. רוצים מקצוע ברור שגם אנשים שמרנים מבינים מה יש ביד.
אבל זה רק מיעוט מהלימודים והעבודות בשוק העבודה המודרני.
רוב הלימודים הם יותר כלליים ומקנים יכולות.
* הם מתבססים על היכולות הבסיסיות של האדם (היוש יכולות אנליטיות יוצאות דופן+ חוש מיוחד לזכירת מספרי טלפון בע"פ+ גמישות בקפיצות לגובה),
* מתקפים אותן עם ידע נוסף ותעודה ממוסמכת ומכניסים לתוך מסגרת ששוק העבודה מכיר בה ומתגמל-
* מכאן האדם מנהל את הקריירה שלו באפיקים שמענינים אותו.

אפשר לדמיין את זה כמו ההבדל בין ללמוד לנגן על כלי אחד מסוים (למשל פסנתר) לבין ללמוד מוזיקה באופן כללי – תווים, תיאוריה, סגנונות. הראשון נותן לך כלי ביד, השני נותן לך שפה שלמה שאיתה אפשר ליצור, ללמד, לנתח, או להמציא משהו חדש.

רוב התארים במדעי החברה והרוח (מי יותר ומי פחות) נותנים תוקף ליכולות. נותנים ידע רלוונטי שהשוק מכיר בו. לא לחינם משרות זוטרות דורשות תואר ראשון כלשהו, משרות בכירות יותר בפיתוח פרויקטים דורשות תואר שני יתרון באחד מתוך התחומים-------. כי הם לא מחפשים דווקא תואר שני בתחום ספציפי. הם מחפשים מישהו שיש לו יכולות ניהוליות וניתוחיות בתחום רחב מסוים.
בעבודות מהסוג הזה יש משקל רב ליכולות האישיות, לנסיון התעסוקתי, ולידע שצברו. אפשר להגיע לתפקידים בשכר נאה מאד- אבל צריך לנהל את זה בחכמה. לעבוד בהתחלה בשכר נמוך כי בתפקיד מסוים יש מקפצה לשלב הבא. יש הרבה ניידות בין התחומים- יכול לבוא מישהו שניהל פרויקט בתחום הבריאות ולהתקבל לעבודה בכירה בניהול בתחום החינוך או הרווחה. כי זה לא "איזה עבודה יש בזה" אלא- מה היכולות שנולדתי איתם ומה הנסיון והידע שצברתי בדרך מעל היכולות האלה.
התפתחות מקצועית כזו היא גמישה ויש בה ניידות בין תחומים.

ומכאן ההבדל בצורך בתואר אקדמי. בתחומי הפרופסיות אם את מתכנתת טובה או מנהלת חשבונות מעולה- והצלחת להתברג, אף אחד לא יבדוק אם יש לך תואר (לרוב, בהתחלה. לפעמים בהמשך החיים כן צריך). כנ"ל בעוד תחומים בהם מספיק ידע ותעודה.
אבל בתחומים שנושקים יותר לתחומי החברה, הדרך הכמעט יחידה להתקדם זה ע"י תואר. כי זה שילוב של יכולות+ אישור שיש לאדם ידע נרחב שיהיה רלוונטי למגוון רב של תפקידים. אין כמעט דרך לעקוף את זה.

לגבי "לעבוד במחקר"
זו אמירה חסרת תוכן ותועלת כי אין מי שיקבל הפניה "לעבוד במחקר" באבחון תעסוקתי.
למחקר מגיעים ב2 צורות.
1. אדם שמתמחה בתחום מסוים, אוהב ללמוד אותו באופן שווה או יותר למידת אהבתו לעיסוק, רוצה להעמיק בו, ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף. העבודה היא או כעוזר מחקר במעבדה (פירוט למטה) או במכוני מחקר מסחריים. רוב העובדים במכוני המחקר הגדולים שמוכרים את שירותיהם לגופים הגדולים במדינה, הם תלמידי תואר ראשון - שני שמנהלים מחקרים מסחריים מול משרדי ממשלה וחברות גדולות. בראש המכונים ואלה שמקבלים שכר נאה, יושבים אנשים עם תקן אקדמי שמוכרים בסצנה האקדמית. כל גוף מחקר שרוצה שישכרו ממנו את השירותים (שאותם יבצעו בשכר נמוך הסטודנטים הנ"ל)- מחזיק כמה אנשי סגל כקישוט וכחותמת איכות. הם לא עובדים במחקר, הם אנשי אקדמיה שמקבלים שכר גם על מחקר. אין שום דרך להגיע לשכר ראוי במחקר בלי להיות אנשי אקדמיה שמושקעים בה עד צוואר, מפרסמים מאמרים בכתבי עת מוכרים ועוד.
העבודה של הזוטרים במכוני המחקר היא משעממת, לעיתים קרובות לא מקצועית (כי עושים המון מניפולציה על נתונים חסרים כדי להשיג משהו), ואם זה מכון שגם עושה סקרים זה בכלל עבודה כמעט משרדית. אין דבר יותר מסכן ממאסטרנט שמתחנן לפונקציות רלוונטיות לענות לו על שאלונים. כן, משלמים לו על זה, ועדיין זה עלוב. זה שווה לו או כי הוא כרגע בין עבודות או במהלך לימודים, או כי הוא מאמין שזה יקדם אותו בעולם האקדמי. זה אף פעם לא תהיה התחנה האחרונה ועיקר הקריירה שלו. (שוב, אלא אם הוא יקבל תקן אקדמי ומכון מחקר יקח אותו כחותמת מקצועית, או שהוא יפתח מכון בעצמו וינסה להשיג חוזים עצמאית, קשה כמעט עד בלתי אפשרי)

מחקר של עוזרי מחקר עם מלגות ומשכורת מתנהל בד"כ במעבדות אקדמיות, סביב אנשי סגל אקדמי. קודם כל לומדים תחום, ואז גם חוקרים אותו. יש תחומים שמאופיינים ביותר מחקר ויש פחות ואפשר לבחור בהתאמה לנטיות ואופי.

2. אנשי מקצוע בתחום הסטטיסטיקה, מערכות מידע וניתוח נתונים. זה דומה מאד לרואה חשבון או מתכנת. יש להם מומחיות בתוכנה\ מספרים הרלוונטיים והם עושים את העבודה השחורה של ניתוח האקסלים של המחקר (או הפלט של תוכנות מתקדמות אחרות) ומעבירים את התוצאות לחוקר שכותב תוצר של מידענות או אנליזה מחקרית, לפי מה שהזמינו ממנו. זו עבודה טכנית, מספרית מאד, שיושב על תואר בסטטיסטיקה או תואר "מדעי" אחר שלימד את האדם לעבוד עם מספרים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה