שישה בשקיק אחד-דמויות

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש למישהו סריקה של הדמויות בסיפור שישה בשקיק אחד או תמונות חמודות של
שקד שקדוני

תמר תמרוני

חרוב חרובוני

תאנה מגרגרת

בננה רעננה ?
בבקשה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נכתב ע"י מוריהלי;1935332:
יש למישהו סריקה של הדמויות בסיפור שישה בשקיק אחד או תמונות חמודות של
שקד שקדוני

תמר תמרוני

חרוב חרובוני

תאנה מגרגרת

בננה רעננה ?
בבקשה...

יש לי עם דמויות קצת שונות - את משתמשת בזה לשימוש מסחרי או אישי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אישי כמובן אבל אני צריכה דווקא את הדמויות של השקד, תמר חרוב וכ"ו ולא שבעת המינים
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יש ל'אות לי'
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יש לי משהו שהכנתי מזמן לגן של הבת שלי, דמויות אצבע להמחזה,
אם את מעוניינת צרפי מייל ואשלח לך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מקווה שיעזור...
 

קבצים מצורפים

  • 36C_המחשה_שישה_בשקיק1.doc
    KB 165 · צפיות: 173
  • הוסף לסימניות
  • #7
נכתב ע"י *לאה;1936605:
יש לי משהו שהכנתי מזמן לגן של הבת שלי, דמויות אצבע להמחזה,
אם את מעוניינת צרפי מייל ואשלח לך.

<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
תודה רבה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נכתב ע"י ניצן;1937849:
מקווה שיעזור...

תודה, אבל אני צריכה באיכות טובה. אני רוצה לעשות לצהרון סיפור בהמחשה A4 כל דמות...
אני יודעת שאפשר לקנות אבל התקציב שלנו לא משהו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
צריך להזהר לא להשתמש בדמויות באופן מסחרי.
הדמויות מוגנות בזכויות, ובעלי הזכויות קשוחים במיוחד...
אנחנו כמעט והגענו בעבר לספסל הנאשמים בגלל שמוש בדמויות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
בבקשה איורים נחמדים שלקחתי ממצגת

קחו ותיהנו
בהצלחה
 

קבצים מצורפים

  • 6 in 1 sakik.doc
    KB 58.5 · צפיות: 124
  • הוסף לסימניות
  • #11
נכתב ע"י מוריהלי;1937864:
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
תודה רבה רבה

סליחה על האיחור, לא הייתי כאן כמה ימים...
שלחתי לך הערב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה