הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
זכיתי בכרטיס חינם לכנס של אתרוג. שמחתי! ידעתי שיום אחד הכבוד יבוא, והוא בא, בענק:
כרטיס מוזהב. אותיות מוזהבות. סרט אדום קטנטן סביבו. ממוען נטו אליי.
מחייך אליי מתיבת הדואר. יודע בדיוק: הוא עושה לי את היום.
הזמנת כבוד.
אתרוג. כנס. נשמח מאוד אם תבוא. געציל, אנא. בוא.
שמחתי!
תמיד ידעתי שיום אחד אצליח להיפטר מהתווית של ה'לא יוצלח' השכונתי. יש!
הנה, הצלחתי. קיבלתי כרטיס אחמי"ם. כרטיס יוקרתי.
כרטיס שאף אחד אחר לא קיבל.
רק אני.
געציל.
שולחן הכבוד.
מן הסתם יקדמו את פניי בכניסה לאולם הקונגרסים. דייל יוקרתי, מחצלות. חיוכים. קידה עמוקה: אדוני, בוא בבקשה. מחכים לך. הנה, כאן. בשולחן הכבוד. אתה הנואם המרכזי הערב. מה אדוני רוצה לשתות בבקשה.
האמת שלא בדיוק זכרתי מי הם אתרוג. בנק? האגודה לעידוד ההתיישבות בנגב? מכללה לאנשי רוח? חברה לייבוא מכשירים רפואיים? זכיין של סיטיפס באשדוד? זכיין של יינות דה לה פראנס? חברת היי טק? חברה לייצוא תפוחי עץ ואתרוגים משומשים במצב טוב?
לא חשוב. חברה מכובדת. כרטיס מוזהב. סרט אדום יוקרתי עם טאץ' עשיר ומעודן.
געציל. אנא, בוא.
אפוף רגשי אושר נעלים, צעדתי מעדנות לביתי. עולה במדרגות. אוחז בכרטיס. רואה ולא רואה את הקורה סביבי. געציל. הזמנת כבוד. אתרוג.
חייכתי לעצמי בעונג. אני לפני השדרוג שתמיד ייחלתי אליו. אושר.
שמחה.
עולה במדרגות, מפזם שיר חסידי טרי.
כמעט לא שומע את קריאותיה של ניאגרה, המנקה ההודית של חדר המדרגות: אדון, בבקשה, תיזהר לעבור בצד כי אני עושה ספונג'ה.
עולה עוד טור מדרגות, כמו חלום.
כמעט מרחף.
טראאאאאח.
ספלאש! כובעי נשמט, משקפיי צנחו, גבי נכפף, אפי כאב, עיני זלגו דמעות: נתקלתי ראש בראש עם השכן. הזה שתמיד מסתכל עליי בהתנשאות. האף שלו כנראה כל כך למעלה שהוא פשוט לא טורח לראות אנשים שלא ברמה התורנית שלו, גם כן.
בום, טראח, אויש, איי, קווץ', אאוץ', אחח, זבנג, בומבה, אחחח, פינג, פונג, סטרילי זדונג. התגלגלתי טור מדרגות שלם ברצף. טח טח טח. אחחח.
נאלמתי ונעלמתי בתוך בועה ענקית של אי וודאות. של סימן שאלה ענק. של הלם תרבות. של התנגשות בין כוכבית, של ערעור כל המוסכמות. של קריסת כל הכללים. של מפולת כללית. של כישלון כללי. הכרטיס החליק מידיי הנרגשות והמזיעות וצנח היישר לתוך הדלי של ניאגרה, המנקה המסורה של הבניין.
עוד לא גמרתי לעכל את אובדת הכרטיס ועימו היוקרה, הססטוס, המעמד, וקולו של שכני העיק על אוזניי:
ר' ייד. אני ממש מצטער. הייתי שקוע בלימוד. בדיוק היום שמעתי תירוץ נפלא בגמ' ולא שמתי לב איפה אני. לעזור לכם לקום?
בטח שלא שמת לב, בטח. בטח. נכנסת בי בכינון ישיר, צבוע תורני שכמוך. ברחוב בן תורה, ובחדר מדרגות שיכור סהרורי. לא רוצה עזרה. לא.
בן תורה, בטח. תירוצים. תוס', קושיות. שמענו. לא, אתה לא צריך להרים לי את הכרטיס, זה לא כזה חשוב, כן. רק תעזוב אותי במנוחה.
שמעתי בחצי אוזן כמה מילות סליחה פיוס והתנצלות, שליתי את הכרטיס הרטוב מהדלי, התיישרתי בקושי, משכתי את עצמי.
התאוששתי, וחזרתי על עקביי. נזכרתי שהיו עוד כמה מכתבים חשובים בתיבת הדואר. התחלתי לרדת לאט לאט בחזרה. עוד מדרגה, עוד מדרגה.
שכני המוצק שכח ממני לגמרי והספיק לצאת לפניי מהבניין. מחזיק ביד איתנה אחת את הגמ' הענקית שלו, בטח הוצאה מיוחדת בשבילו כדי לנקר לנו את העיניים, וביד השניה תיק תפילין בגודל של יבשת. אישיות תורנית, וכל זה. תיק התפילין מייצג כנראה איזה סמל סטטוס של האליטות, לך תדע.
דידיתי אחריו, מנסה לייבש את הכרטיס על המכנסיים. נו, נקנה זוג חדש בכל מקרה לרגל האירוע.
כמעט הגעתי. עוד מטר אחד ואני בתיבות הדואר. מתקדם, מושיט יד---
טיק טק. נתקע במשהו מוצק.
פותח עיניים. מגלה שוב את שכני. כן, הבעלים של סמל הססטוס. עומד צמוד לתיבות הדואר.
בהיתי בו ללא מילים.
ניסיתי לעכל את הסיטואציה.
מצמצתי במהירות. ניסיתי לעכל את הסיטואציה. אני בטח מפספס משהו.
זה לא ייתכן.
אבל, זאת המציאות.
שכני אוחז בידו כרטיס, זהה לחלוטין לשלי.
הוא זז קצת הצידה והחווה בידו על תיבות הדואר. בכולן נשתלו הזמנות אישיות. מלא סרטים אדומים.
עודנו בוהים זה בזה ללא מילים, שמענו ווווש חלקלק מחליק לעברנו ברוח קרבית. ג'קי בן דיין, הפרחח של הפושטקים מהקומה למטה. מתגלץ' לו על הסקטים החוצה מהבניין.
אתם מפריעים לעבור! זרק לעברינו, חומק במרווח הצר שהותרנו לו. מחליק במהירות על סקטים לא תקניים ומהירים כמו צוות פושעים נמלטים. ברגע שהוא עבר בינינו, באותה השניה, הוא שלף בבת אחת את הכרטיסים של שנינו בתנועה אחת חלקה, אגב צחוק פרוע. גלינג! אין כרטיסים. אין ג'קי בן דיין.
מהמרחק הבטוח של עשר מטר, הפרחח המכוער עצר רגע את הפושעים הנמלטים מתחת רגליו, וגיחך לעומתנו: יש מלא כרטיסים כאלו בפח בכניסה לבניין. מלא. קחו כמה שאתם רוצים. אמא שלי עשתה תרגיל בבית ספר שלה והייתה צריכה להכין כרטיסים כאלו. כל הבית שלנו היה מלא. אז שמתי בשביל הצחוקים כמה כאלו בתיבות דואר. מה, חשבתם שיש כזו חברה? תמימים אתם, תמימים. לא ראיתם שהכל סתם בכאילו?...
יאללה, יאללה, סעו, מה נתקעתם ליד הכניסה, יש שמש בחוץ.
שכני פלט: אלעס איז נערישקייט, היטיב את אחיזתו ביבשת תיק התפילין וסמל הססטוס שלו, ויצא בנכבדות מהזירה. מותיר אחריו שובל כבד של התנשאות אליטיסטית שלעולם לא אגיע אליה.
נשארתי לבד. כרטיס ממורט בין אצבעותיי. כובעי מרופט. משקפיי מתנענעים על אפי. גבי כואב, מכנסיי מוכתמות, האגו שלי נמוך כמו שטיחון כניסה ביום חורפי. בגובה אפס. כמעט לא קיים.
אף אחד לא היה צריך להגיד לי.
ידעתי לבד:
הלא יוצלח של השכונה, נשאר הלא יוצלח של השכונה.
פעם לוזר, תמיד לוזר.
אין תקווה.
הלכתי ושוטטתי בחוץ, עצוב, מעוך.
עברתי ליד תחנת האוטובוס, מרוכז במדרכה המתפרקת.
נתקלתי שוב בשכני, הוא בכלל לא ראה אותי, דיבר לפלאפון שלו בקולי קולות.
למה הוא נדחף לי לכל מקום, למה.
שמעתי אותו נואם לפלאפון שלו. בטח עוד איזה מתייעץ בתשלום. שמעתי שהשכן שלי נהיה יועץ מפורסם ויקרן, שמעתי.
"בנאדם צריך ללמוד איך להרגיש שווה בזכות מה שהוא בעצמו, להתנתק מההרגל לחפש את הערכה של הסביבה. בנאדם צריך לבנות לעצמו את האישיות, בלי קשר לשאלה מה חושבת ואומרת החברה"
שמענו, שמענו, קשקשן, יועץ לעניים.
געציל
עדכון:
@שי קיש שוב מפגיז עם איור הולם...
https://www.prog.co.il/threads/פנס-בערפל-הנה.344652/#post-5343934
זכיתי בכרטיס חינם לכנס של אתרוג. שמחתי! ידעתי שיום אחד הכבוד יבוא, והוא בא, בענק:
כרטיס מוזהב. אותיות מוזהבות. סרט אדום קטנטן סביבו. ממוען נטו אליי.
מחייך אליי מתיבת הדואר. יודע בדיוק: הוא עושה לי את היום.
הזמנת כבוד.
אתרוג. כנס. נשמח מאוד אם תבוא. געציל, אנא. בוא.
שמחתי!
תמיד ידעתי שיום אחד אצליח להיפטר מהתווית של ה'לא יוצלח' השכונתי. יש!
הנה, הצלחתי. קיבלתי כרטיס אחמי"ם. כרטיס יוקרתי.
כרטיס שאף אחד אחר לא קיבל.
רק אני.
געציל.
שולחן הכבוד.
מן הסתם יקדמו את פניי בכניסה לאולם הקונגרסים. דייל יוקרתי, מחצלות. חיוכים. קידה עמוקה: אדוני, בוא בבקשה. מחכים לך. הנה, כאן. בשולחן הכבוד. אתה הנואם המרכזי הערב. מה אדוני רוצה לשתות בבקשה.
האמת שלא בדיוק זכרתי מי הם אתרוג. בנק? האגודה לעידוד ההתיישבות בנגב? מכללה לאנשי רוח? חברה לייבוא מכשירים רפואיים? זכיין של סיטיפס באשדוד? זכיין של יינות דה לה פראנס? חברת היי טק? חברה לייצוא תפוחי עץ ואתרוגים משומשים במצב טוב?
לא חשוב. חברה מכובדת. כרטיס מוזהב. סרט אדום יוקרתי עם טאץ' עשיר ומעודן.
געציל. אנא, בוא.
אפוף רגשי אושר נעלים, צעדתי מעדנות לביתי. עולה במדרגות. אוחז בכרטיס. רואה ולא רואה את הקורה סביבי. געציל. הזמנת כבוד. אתרוג.
חייכתי לעצמי בעונג. אני לפני השדרוג שתמיד ייחלתי אליו. אושר.
שמחה.
עולה במדרגות, מפזם שיר חסידי טרי.
כמעט לא שומע את קריאותיה של ניאגרה, המנקה ההודית של חדר המדרגות: אדון, בבקשה, תיזהר לעבור בצד כי אני עושה ספונג'ה.
עולה עוד טור מדרגות, כמו חלום.
כמעט מרחף.
טראאאאאח.
ספלאש! כובעי נשמט, משקפיי צנחו, גבי נכפף, אפי כאב, עיני זלגו דמעות: נתקלתי ראש בראש עם השכן. הזה שתמיד מסתכל עליי בהתנשאות. האף שלו כנראה כל כך למעלה שהוא פשוט לא טורח לראות אנשים שלא ברמה התורנית שלו, גם כן.
בום, טראח, אויש, איי, קווץ', אאוץ', אחח, זבנג, בומבה, אחחח, פינג, פונג, סטרילי זדונג. התגלגלתי טור מדרגות שלם ברצף. טח טח טח. אחחח.
נאלמתי ונעלמתי בתוך בועה ענקית של אי וודאות. של סימן שאלה ענק. של הלם תרבות. של התנגשות בין כוכבית, של ערעור כל המוסכמות. של קריסת כל הכללים. של מפולת כללית. של כישלון כללי. הכרטיס החליק מידיי הנרגשות והמזיעות וצנח היישר לתוך הדלי של ניאגרה, המנקה המסורה של הבניין.
עוד לא גמרתי לעכל את אובדת הכרטיס ועימו היוקרה, הססטוס, המעמד, וקולו של שכני העיק על אוזניי:
ר' ייד. אני ממש מצטער. הייתי שקוע בלימוד. בדיוק היום שמעתי תירוץ נפלא בגמ' ולא שמתי לב איפה אני. לעזור לכם לקום?
בטח שלא שמת לב, בטח. בטח. נכנסת בי בכינון ישיר, צבוע תורני שכמוך. ברחוב בן תורה, ובחדר מדרגות שיכור סהרורי. לא רוצה עזרה. לא.
בן תורה, בטח. תירוצים. תוס', קושיות. שמענו. לא, אתה לא צריך להרים לי את הכרטיס, זה לא כזה חשוב, כן. רק תעזוב אותי במנוחה.
שמעתי בחצי אוזן כמה מילות סליחה פיוס והתנצלות, שליתי את הכרטיס הרטוב מהדלי, התיישרתי בקושי, משכתי את עצמי.
התאוששתי, וחזרתי על עקביי. נזכרתי שהיו עוד כמה מכתבים חשובים בתיבת הדואר. התחלתי לרדת לאט לאט בחזרה. עוד מדרגה, עוד מדרגה.
שכני המוצק שכח ממני לגמרי והספיק לצאת לפניי מהבניין. מחזיק ביד איתנה אחת את הגמ' הענקית שלו, בטח הוצאה מיוחדת בשבילו כדי לנקר לנו את העיניים, וביד השניה תיק תפילין בגודל של יבשת. אישיות תורנית, וכל זה. תיק התפילין מייצג כנראה איזה סמל סטטוס של האליטות, לך תדע.
דידיתי אחריו, מנסה לייבש את הכרטיס על המכנסיים. נו, נקנה זוג חדש בכל מקרה לרגל האירוע.
כמעט הגעתי. עוד מטר אחד ואני בתיבות הדואר. מתקדם, מושיט יד---
טיק טק. נתקע במשהו מוצק.
פותח עיניים. מגלה שוב את שכני. כן, הבעלים של סמל הססטוס. עומד צמוד לתיבות הדואר.
בהיתי בו ללא מילים.
ניסיתי לעכל את הסיטואציה.
מצמצתי במהירות. ניסיתי לעכל את הסיטואציה. אני בטח מפספס משהו.
זה לא ייתכן.
אבל, זאת המציאות.
שכני אוחז בידו כרטיס, זהה לחלוטין לשלי.
הוא זז קצת הצידה והחווה בידו על תיבות הדואר. בכולן נשתלו הזמנות אישיות. מלא סרטים אדומים.
עודנו בוהים זה בזה ללא מילים, שמענו ווווש חלקלק מחליק לעברנו ברוח קרבית. ג'קי בן דיין, הפרחח של הפושטקים מהקומה למטה. מתגלץ' לו על הסקטים החוצה מהבניין.
אתם מפריעים לעבור! זרק לעברינו, חומק במרווח הצר שהותרנו לו. מחליק במהירות על סקטים לא תקניים ומהירים כמו צוות פושעים נמלטים. ברגע שהוא עבר בינינו, באותה השניה, הוא שלף בבת אחת את הכרטיסים של שנינו בתנועה אחת חלקה, אגב צחוק פרוע. גלינג! אין כרטיסים. אין ג'קי בן דיין.
מהמרחק הבטוח של עשר מטר, הפרחח המכוער עצר רגע את הפושעים הנמלטים מתחת רגליו, וגיחך לעומתנו: יש מלא כרטיסים כאלו בפח בכניסה לבניין. מלא. קחו כמה שאתם רוצים. אמא שלי עשתה תרגיל בבית ספר שלה והייתה צריכה להכין כרטיסים כאלו. כל הבית שלנו היה מלא. אז שמתי בשביל הצחוקים כמה כאלו בתיבות דואר. מה, חשבתם שיש כזו חברה? תמימים אתם, תמימים. לא ראיתם שהכל סתם בכאילו?...
יאללה, יאללה, סעו, מה נתקעתם ליד הכניסה, יש שמש בחוץ.
שכני פלט: אלעס איז נערישקייט, היטיב את אחיזתו ביבשת תיק התפילין וסמל הססטוס שלו, ויצא בנכבדות מהזירה. מותיר אחריו שובל כבד של התנשאות אליטיסטית שלעולם לא אגיע אליה.
נשארתי לבד. כרטיס ממורט בין אצבעותיי. כובעי מרופט. משקפיי מתנענעים על אפי. גבי כואב, מכנסיי מוכתמות, האגו שלי נמוך כמו שטיחון כניסה ביום חורפי. בגובה אפס. כמעט לא קיים.
אף אחד לא היה צריך להגיד לי.
ידעתי לבד:
הלא יוצלח של השכונה, נשאר הלא יוצלח של השכונה.
פעם לוזר, תמיד לוזר.
אין תקווה.
הלכתי ושוטטתי בחוץ, עצוב, מעוך.
עברתי ליד תחנת האוטובוס, מרוכז במדרכה המתפרקת.
נתקלתי שוב בשכני, הוא בכלל לא ראה אותי, דיבר לפלאפון שלו בקולי קולות.
למה הוא נדחף לי לכל מקום, למה.
שמעתי אותו נואם לפלאפון שלו. בטח עוד איזה מתייעץ בתשלום. שמעתי שהשכן שלי נהיה יועץ מפורסם ויקרן, שמעתי.
"בנאדם צריך ללמוד איך להרגיש שווה בזכות מה שהוא בעצמו, להתנתק מההרגל לחפש את הערכה של הסביבה. בנאדם צריך לבנות לעצמו את האישיות, בלי קשר לשאלה מה חושבת ואומרת החברה"
שמענו, שמענו, קשקשן, יועץ לעניים.
געציל
עדכון:
@שי קיש שוב מפגיז עם איור הולם...
https://www.prog.co.il/threads/פנס-בערפל-הנה.344652/#post-5343934
נערך לאחרונה ב:
