הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
נסעתי לבקר שוב את דודה יענטא. הפעם לקחתי את כל החמולה. בקושי נדחקנו ליונדאי i20 הזעירה. מוישל'ה צבט וצבט כל הדרך אז לא ממש נשארה לי ברירה מעבר ללעצור בכביש חשוך ולסטור לו אחת ושתיים. די! תן לנהוג! אתה מפריע!
האשה לא ממש עזרה, מצד שני היא לא אשמה. היא באמת לא שמעה כלום. שמה אוזניות כי נמאס לה לגמרי מהיללות המעצבנות של חנהל'ה.
אפשר להבין אותה, תכלס'. לא צריך בשביל זה ללכת ליועץ ולשלם שם חצי משכורת חודשית, רק אומר.
לקח שעתיים. שעתיים! סיוט פקוק אחד גדול, גם כן. בסוף הגענו.
דודה יענטא כבר לא ממש איתנו. רגל פה ורגל בעולם האמת. מה שלא מפריע לה להמשיך להיות מטרד אמיתי, ולנפק המון תלונות, המון. אוף, שתקי כבר, דודה. די. באנו לביקור משפחתי, לא ללוויה. שקט.
הדודה המתלוננת התגלגלה אלינו על הקולנועית החדשה שלה, ומאריסה באה עם חיוך ענק ואנגלית צולעת: יענטא וורי אפי טו סי יו, בטח, שקרנית גויה אחת. בטח אפי, בטח. בגלל הביקור הייתה צריכה להפסיק לקשקש בתיאלנדית דרך הסקייפ ולהתחיל ממש לעבוד ולסדר את הבית של יענטא.
יענטא פתאום התפקחה לגמרי, ואמרה בחיוך זוהר: תודה רבה שבאתם, אני כל כך שמחה. בבקשה אל תתביישו ותשירו את כל השירים הישנים שלכם.
ישנים? מוישל'ה תיכנן לבצע את הלהיט החדש מבית מילצ'וב! טוב, נו, מילצ'וב אף פעם לא הייתה שווה מריבה עם יענטא.
הפעם האשה הציעה רעיון מנצח. רעיון כזה שיכניס אותנו לצוואת היענטא בכניסת אחמי"ם. רעיון דגול. רעיון של אינשטיין. (מילים של היועץ, לא שלי): חנוכיית החימר העתיקה.
אחרי המפגש האחרון אצלו חפרנו ביחד במתנות שקיבלנו לחתונה, איפשהו לפני 13 שנים עצובות. בסוף מצאנו את הגרוטאה המתפוררת שהדודה הקמצנית הביאה לנו: חנוכיית חימר גועלית, עם קצת צבעי גואש בצדדים, ופתקית: זאת החנוכיה שסבא שלך ז"ל בנה לבד בגטו ארם צובה. נו, אז מצאת תירוץ נוסטלגי להתחמק מלתת מתנה, מה שלא הפריע לך להתעכב 'בטעות' לכל הצילומים המשפחתיים, ולהידחף בכל התמונות המשפחתיות. הרסת לנו את האלבומים!!!!
הצבתי את החנוכיה על השולחנון העקום הקטן בכניסה, יענטא קיטרה כמו משוגעת על בעלה ז"ל שלא טרח לתקן את השולחן לפני שעזב בגיל צעיר, על הוריה שלא לימדו אותה לקלל בעברית צרופה, על חנוכה שהגיע בזמן שהיא כבר מבוגרת מידי, ועל מאריסה שהיא בכלל גויט'ע מארץ הגויטעס'. יענטא תמיד הייתה מוכשרת בלמצוא נקודות של חושך בתוך כל אור. כל אחד והכישרון שלו.
האשה הלכה עם חנהל'ה וביחד הן פילחו למאריסה את הטאבלט מהחדר. כן, מאריסה בטח תגיד שהיא מרשה, עם חיוך ענק ודבילי, אבל אחר כך יענטא המסכנה תשלם את המחיר, ברור. אוף.
למה טאבלט אם יש חנוכיה, למה. בזיונות. מה אגיד לדב הקיבוצניק השכן שאמור להגיע להדלקה, ויראה אותי יושב לבד צמוד לחנוכיית החימר, ואת שאר המשפחה רובצת על הספה בסלון היענטא, נועצת עיניים בטאבלט המצ'וקמק של מאריסה???
בושה, חרפה, חנוכה עצוב מאוד. נכון שהאשה ואני נסתדר אחרי עוד כמה ביקורים אצל היועץ השמנוני, ומוישל'ה יהיה כמעט 100% בסדר אחרי כמה מתיחות אוזניים, וחנהל'ה תירגע לגמרי אוטוטו, לוקח לריטאלין כמה דקות להשפיע. אבל בכל זאת, בזיונות.
זה חג זה?
בזיונות.
מילמלתי בעגמומיות את הפזמונים, וברגע שנכנסתי לעניין ועליתי לטונים הגבוהים שלי מאריסה לא נשארה פרייארית, ולימדה את הכנופיה שלי איך מגבירים את הוולים בטאבלט הארור שלה. מנוולת!!! כולם עשו לי דווקא. אפילו דב התנייד על פניי כאילו הייתי אוויר והלך להגיד שלום ליענטא, ואני נשארתי לבד, בחושך, מול חנוכיית החימר שחצי מנרותיה כבר הספיקו להיכבות ברוח.
שונא את הקיבוץ, שונא את יענטא, שונא את מאריסה, שונא את הטאבלטים, שונא ריטאלין, שונא את עצמי, שונא את גטו ארם צובה, שונא את הרעיון של חנוכייה מחימר, שונא גואש, שונא את יונדאי 20, שונא את---
פה פה פה!!! פה פה פה!!!, משום מקום, בלי סיבה, נזכרתי ביועץ, שלשום. הריח הטחוב והתמונות הישנות אצלו בסלון. הכל חזר אליי. בבת אחת.
נזכרתי בדברי הטעם שאמר לנו. לי, כלומר.
תפסיק לראות שחורות בכל דבר. תתחיל לנקות את הראי ותראה שגם אתה לא כזה גרוע. תהיה חיובי. תהיה חסיד מילצ'וב אמיתי. תהיה גבר גבר. ואל תשכח להכין לי ולחתום סדרת צ'קים נוספת.
בהיתי בחנוכיה, דמעתי. ברוך השם.
רק להשתמש במשקפיים וורודות.
נכון שהיונדאי קצת צולעת, אבל לי יש יונדאי, ולשכנים מלמעלה- רנו 2001.
נכון שחנל'ה קצת היפראקטיבית, אבל היי, כדור אחד קטן של ריטאלין והיא כמעט נסבלת.
נכון שמוישל'ה מופרע ברמות קשות, אבל לא נורא, יש לו אוזניים עמידות למשיכות שלא מתארכות.
נכון שחנוכיית חימר היא לא להיט, אבל אולי ניכנס בזכותה לצוואה של דודה יענטא.
נכון שהילדים מעצבנים אש, אבל לפחות די ברור מאיזה צד הם ירשו את ההתנהגות המזעזעת שלהם.
נכון שמאריסה מזניחה את דודה יענטא, מצד שני- זאת דודה יענטא, אז ההפסד לא כזה נורא.
נכון שכל הקיבוץ כולו חשוך, וקר, ואין שום דבר מעניין. אבל היי- כאן מולי יש חנוכיה, קטנה, מאירה. זורחת. מלאת אור. ובסוף תיגמר הבטריה בטאלט של מאריסה וכולם יבואו לכאן, ונשיר בקול גדול ביחד עם דב הנרגש:
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
חנוכה.
חנוכה.
אשרינו.
געציל
--
(לגולשים- אני מגזים בקצב השיתופים? אל תהססו להביע את דעתכם)
האשה לא ממש עזרה, מצד שני היא לא אשמה. היא באמת לא שמעה כלום. שמה אוזניות כי נמאס לה לגמרי מהיללות המעצבנות של חנהל'ה.
אפשר להבין אותה, תכלס'. לא צריך בשביל זה ללכת ליועץ ולשלם שם חצי משכורת חודשית, רק אומר.
לקח שעתיים. שעתיים! סיוט פקוק אחד גדול, גם כן. בסוף הגענו.
דודה יענטא כבר לא ממש איתנו. רגל פה ורגל בעולם האמת. מה שלא מפריע לה להמשיך להיות מטרד אמיתי, ולנפק המון תלונות, המון. אוף, שתקי כבר, דודה. די. באנו לביקור משפחתי, לא ללוויה. שקט.
הדודה המתלוננת התגלגלה אלינו על הקולנועית החדשה שלה, ומאריסה באה עם חיוך ענק ואנגלית צולעת: יענטא וורי אפי טו סי יו, בטח, שקרנית גויה אחת. בטח אפי, בטח. בגלל הביקור הייתה צריכה להפסיק לקשקש בתיאלנדית דרך הסקייפ ולהתחיל ממש לעבוד ולסדר את הבית של יענטא.
יענטא פתאום התפקחה לגמרי, ואמרה בחיוך זוהר: תודה רבה שבאתם, אני כל כך שמחה. בבקשה אל תתביישו ותשירו את כל השירים הישנים שלכם.
ישנים? מוישל'ה תיכנן לבצע את הלהיט החדש מבית מילצ'וב! טוב, נו, מילצ'וב אף פעם לא הייתה שווה מריבה עם יענטא.
הפעם האשה הציעה רעיון מנצח. רעיון כזה שיכניס אותנו לצוואת היענטא בכניסת אחמי"ם. רעיון דגול. רעיון של אינשטיין. (מילים של היועץ, לא שלי): חנוכיית החימר העתיקה.
אחרי המפגש האחרון אצלו חפרנו ביחד במתנות שקיבלנו לחתונה, איפשהו לפני 13 שנים עצובות. בסוף מצאנו את הגרוטאה המתפוררת שהדודה הקמצנית הביאה לנו: חנוכיית חימר גועלית, עם קצת צבעי גואש בצדדים, ופתקית: זאת החנוכיה שסבא שלך ז"ל בנה לבד בגטו ארם צובה. נו, אז מצאת תירוץ נוסטלגי להתחמק מלתת מתנה, מה שלא הפריע לך להתעכב 'בטעות' לכל הצילומים המשפחתיים, ולהידחף בכל התמונות המשפחתיות. הרסת לנו את האלבומים!!!!
הצבתי את החנוכיה על השולחנון העקום הקטן בכניסה, יענטא קיטרה כמו משוגעת על בעלה ז"ל שלא טרח לתקן את השולחן לפני שעזב בגיל צעיר, על הוריה שלא לימדו אותה לקלל בעברית צרופה, על חנוכה שהגיע בזמן שהיא כבר מבוגרת מידי, ועל מאריסה שהיא בכלל גויט'ע מארץ הגויטעס'. יענטא תמיד הייתה מוכשרת בלמצוא נקודות של חושך בתוך כל אור. כל אחד והכישרון שלו.
האשה הלכה עם חנהל'ה וביחד הן פילחו למאריסה את הטאבלט מהחדר. כן, מאריסה בטח תגיד שהיא מרשה, עם חיוך ענק ודבילי, אבל אחר כך יענטא המסכנה תשלם את המחיר, ברור. אוף.
למה טאבלט אם יש חנוכיה, למה. בזיונות. מה אגיד לדב הקיבוצניק השכן שאמור להגיע להדלקה, ויראה אותי יושב לבד צמוד לחנוכיית החימר, ואת שאר המשפחה רובצת על הספה בסלון היענטא, נועצת עיניים בטאבלט המצ'וקמק של מאריסה???
בושה, חרפה, חנוכה עצוב מאוד. נכון שהאשה ואני נסתדר אחרי עוד כמה ביקורים אצל היועץ השמנוני, ומוישל'ה יהיה כמעט 100% בסדר אחרי כמה מתיחות אוזניים, וחנהל'ה תירגע לגמרי אוטוטו, לוקח לריטאלין כמה דקות להשפיע. אבל בכל זאת, בזיונות.
זה חג זה?
בזיונות.
מילמלתי בעגמומיות את הפזמונים, וברגע שנכנסתי לעניין ועליתי לטונים הגבוהים שלי מאריסה לא נשארה פרייארית, ולימדה את הכנופיה שלי איך מגבירים את הוולים בטאבלט הארור שלה. מנוולת!!! כולם עשו לי דווקא. אפילו דב התנייד על פניי כאילו הייתי אוויר והלך להגיד שלום ליענטא, ואני נשארתי לבד, בחושך, מול חנוכיית החימר שחצי מנרותיה כבר הספיקו להיכבות ברוח.
שונא את הקיבוץ, שונא את יענטא, שונא את מאריסה, שונא את הטאבלטים, שונא ריטאלין, שונא את עצמי, שונא את גטו ארם צובה, שונא את הרעיון של חנוכייה מחימר, שונא גואש, שונא את יונדאי 20, שונא את---
פה פה פה!!! פה פה פה!!!, משום מקום, בלי סיבה, נזכרתי ביועץ, שלשום. הריח הטחוב והתמונות הישנות אצלו בסלון. הכל חזר אליי. בבת אחת.
נזכרתי בדברי הטעם שאמר לנו. לי, כלומר.
תפסיק לראות שחורות בכל דבר. תתחיל לנקות את הראי ותראה שגם אתה לא כזה גרוע. תהיה חיובי. תהיה חסיד מילצ'וב אמיתי. תהיה גבר גבר. ואל תשכח להכין לי ולחתום סדרת צ'קים נוספת.
בהיתי בחנוכיה, דמעתי. ברוך השם.
רק להשתמש במשקפיים וורודות.
נכון שהיונדאי קצת צולעת, אבל לי יש יונדאי, ולשכנים מלמעלה- רנו 2001.
נכון שחנל'ה קצת היפראקטיבית, אבל היי, כדור אחד קטן של ריטאלין והיא כמעט נסבלת.
נכון שמוישל'ה מופרע ברמות קשות, אבל לא נורא, יש לו אוזניים עמידות למשיכות שלא מתארכות.
נכון שחנוכיית חימר היא לא להיט, אבל אולי ניכנס בזכותה לצוואה של דודה יענטא.
נכון שהילדים מעצבנים אש, אבל לפחות די ברור מאיזה צד הם ירשו את ההתנהגות המזעזעת שלהם.
נכון שמאריסה מזניחה את דודה יענטא, מצד שני- זאת דודה יענטא, אז ההפסד לא כזה נורא.
נכון שכל הקיבוץ כולו חשוך, וקר, ואין שום דבר מעניין. אבל היי- כאן מולי יש חנוכיה, קטנה, מאירה. זורחת. מלאת אור. ובסוף תיגמר הבטריה בטאלט של מאריסה וכולם יבואו לכאן, ונשיר בקול גדול ביחד עם דב הנרגש:
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
חנוכה.
חנוכה.
אשרינו.
געציל
--
(לגולשים- אני מגזים בקצב השיתופים? אל תהססו להביע את דעתכם)
