הנושאים החמים
תופרת חרישית
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
"אמא, השעה 8. היום עשיתי לך הפתעה חוץ מגרביים. הפכתי את כל המגירה ולא מצאתי זוג". כך הבכור.
"על הספה אמורים להיות גרביים. חפש". עניתי בקול של כרית.
השעון המעורר המכני שלי, שאמור להעיר אותי כל בוקר בטרטורים שגם המתים לא יכולים לעמוד בו, נקבר עמוק יותר מתחת לכרית. וזה אחרי שניסיתי את כל שעוני הבוקר שיש בעולם.
התחלתי עם עדין, שצלצוליו מתחילים בנעימה מרגיעה. אז מה אם הגיע הבוקר? אפשר לקום ברוגע. לא אהבתי את הנונשלנטיות שלו, וממנו התחיל האוסף.
השני היה כזה שצלצוליו הולכים ומתחזקים. גם כן המצאה. תחליט אם אתה מעורר או לא.
השלישי היה טרקטור, אבל מהסוג הפשוט. שעדיין לא מצליח להעיר גם את השכנים מהסמטה ליד.
הרביעי היה נודניק ברמות קשות. לא הבין רמזים. לא הבין מכות. השלכתי אותו אחר כבוד לטמון. כי ככה. לא רוצה זכר למה שמעצבן אותי.
החמישי, אוי החמישי, זכור לשמצה. זה היה מן הליקופטר כזה. הוחלט בקואליציה לקנות כזה משום שהיו דיונים כואבים על איך לא לגרום לילדים לאחר יום אחרי יום. אז בעל הבית החליט לפנק אותי בכזה. שצריך לרוץ אחריו בכל הבית ולחטוף חור בכף הרגל מחלקיק סורר של לגו. מהר מאד הראיתי את הכיוון גם למעורר הזה. חתיכת שחצן שכמוהו. למה מי הוא שארוץ אחריו?!
השישי היה מהסוג הרוטט. צעקתי עליו: די! די! תן לישון! וקיללתי את מי שהמציא אותו.
בסוף, כמו בכל סוף, חזרתי לדפוק ביותר. אם כבר - אז כבר.
ואז נזכרתי איך העירו אותי כל בוקר כשהייתי נערה מתבגרת שקשה לה לצאת מהשמיכה.
היו כמה שיטות. החזקה שבהן היתה עוצמתית כמו השמש בבוקר, כמו הירח בלילה, כמו השעון המעורר, כמו קרקורי השכווי, כמו פוך בחורף, כמו מרכך כביסה, כמו גפרור בוער, כמו מחשב טעון במלואו, כמו עיתון עם קפה, כמו בית מסודר, כמו בוס רגוע, כמו חברה חפרנית, כמו שניצל עסיסי, כמו עוגת גבינה, כמו רוטוויילר, כמו כיפת ברזל, כמו חומת מגן, כמו עופרת יצוקה, כמו עמוד ענן, כמו צוק איתן, כמו השלום, כמו הסכסוך, כמו המציאות, כמו גדר תיל, כמו בושם, כמו המינוס, כמו פיגוע, כמו עצרת המליון, כמו קרוקס, כמו חמצוצים, כמו שקדי מרק, כמו ביצה קשה, כמו כוויה, כמו שבר בגולגולת, כמו צנתור, כמו סמיטריילר, כמו הפסקת חשמל, כמו מטס ביום העצמאות, כמו צ'יוואווה, כמו פנצ'ר, כמו חריף, כמו יין... - - - - - פשוט הנחיתו אותי ארצה עם ההיירייזר עליה נחתי בשלווה... אל תנסו את זה. שמעו לי. עדיף ספל מים על הפרצוף מצניחת לב על הבוקר.
אח"כ הייתי הולכת לאמבטיה, נרדמת שם לעוד רבע שעה ומרגישה נצחון טיפשי.
אחרי כל זה כמובן שאיחרתי וכמות האיחורים לא ביישה גם את המאחר הכרוני הגדול ביותר ביקום.
"מה קורה לך, תופרת?" כך המחנכת. "אני מבינה שיש לך רומן עם הבוקר, אה?" אמרה.
"מה זה רומן?" הרגשתי טיפשה.
"רומן זה - - זה מה שיש לך עם הבוקר!" אמרה בפסיכופתיות.
"המורה, זהו, שאין לי כלום עם הבוקר. שונאת אותו שנאת מוות" עניתי, ודמעות מלוחות עמדו להתפרץ.
"אולי נעשה לך מבצע?" הציעה בענווה.
והמבצע עזר לשבוע. אחרי שבוע חזר הרומן לקדמותו. אכזרי ככה לבוא ולתלוש אנשים מאהבתם ומהתאהבותם. איך היא לא חשבה על זה?! רואים שלא עברה בחיים שלה סדנה להבנה בנפש. רואים! ועוד יגידו לי שהיא המחנכת הדגולה ביותר בכל הארץ, ושאיזה כיף לי שנפלתי עליה. שתגיד תודה שנפלה עלי! תלמידה למופת, קוצרת מאיות, אוכלת במבה בשיעורים. אז מה אם אני גם מאחרת כרונית? זה אומר שלא אדליק נרות שבת בזמן? זה אומר שאפספס זמן קריאת שמע? זה אומר שילדיי יאחרו גם-כן???
הלכנו לחיידר. עיני חצי עצומות, משתדלת לא להידפק בעמודי התאורה שבדרך.
"אמא, היום קמתי בשש ארבעים ומשהו. השקיתי את הפרחים!".
"וואו! איך נראה הרחוב בשעה הזו?"
"השמש מתחילה לצאת. אוי, אני כל כך אוהב את זה!"
"על הספה אמורים להיות גרביים. חפש". עניתי בקול של כרית.
השעון המעורר המכני שלי, שאמור להעיר אותי כל בוקר בטרטורים שגם המתים לא יכולים לעמוד בו, נקבר עמוק יותר מתחת לכרית. וזה אחרי שניסיתי את כל שעוני הבוקר שיש בעולם.
התחלתי עם עדין, שצלצוליו מתחילים בנעימה מרגיעה. אז מה אם הגיע הבוקר? אפשר לקום ברוגע. לא אהבתי את הנונשלנטיות שלו, וממנו התחיל האוסף.
השני היה כזה שצלצוליו הולכים ומתחזקים. גם כן המצאה. תחליט אם אתה מעורר או לא.
השלישי היה טרקטור, אבל מהסוג הפשוט. שעדיין לא מצליח להעיר גם את השכנים מהסמטה ליד.
הרביעי היה נודניק ברמות קשות. לא הבין רמזים. לא הבין מכות. השלכתי אותו אחר כבוד לטמון. כי ככה. לא רוצה זכר למה שמעצבן אותי.
החמישי, אוי החמישי, זכור לשמצה. זה היה מן הליקופטר כזה. הוחלט בקואליציה לקנות כזה משום שהיו דיונים כואבים על איך לא לגרום לילדים לאחר יום אחרי יום. אז בעל הבית החליט לפנק אותי בכזה. שצריך לרוץ אחריו בכל הבית ולחטוף חור בכף הרגל מחלקיק סורר של לגו. מהר מאד הראיתי את הכיוון גם למעורר הזה. חתיכת שחצן שכמוהו. למה מי הוא שארוץ אחריו?!
השישי היה מהסוג הרוטט. צעקתי עליו: די! די! תן לישון! וקיללתי את מי שהמציא אותו.
בסוף, כמו בכל סוף, חזרתי לדפוק ביותר. אם כבר - אז כבר.
ואז נזכרתי איך העירו אותי כל בוקר כשהייתי נערה מתבגרת שקשה לה לצאת מהשמיכה.
היו כמה שיטות. החזקה שבהן היתה עוצמתית כמו השמש בבוקר, כמו הירח בלילה, כמו השעון המעורר, כמו קרקורי השכווי, כמו פוך בחורף, כמו מרכך כביסה, כמו גפרור בוער, כמו מחשב טעון במלואו, כמו עיתון עם קפה, כמו בית מסודר, כמו בוס רגוע, כמו חברה חפרנית, כמו שניצל עסיסי, כמו עוגת גבינה, כמו רוטוויילר, כמו כיפת ברזל, כמו חומת מגן, כמו עופרת יצוקה, כמו עמוד ענן, כמו צוק איתן, כמו השלום, כמו הסכסוך, כמו המציאות, כמו גדר תיל, כמו בושם, כמו המינוס, כמו פיגוע, כמו עצרת המליון, כמו קרוקס, כמו חמצוצים, כמו שקדי מרק, כמו ביצה קשה, כמו כוויה, כמו שבר בגולגולת, כמו צנתור, כמו סמיטריילר, כמו הפסקת חשמל, כמו מטס ביום העצמאות, כמו צ'יוואווה, כמו פנצ'ר, כמו חריף, כמו יין... - - - - - פשוט הנחיתו אותי ארצה עם ההיירייזר עליה נחתי בשלווה... אל תנסו את זה. שמעו לי. עדיף ספל מים על הפרצוף מצניחת לב על הבוקר.
אח"כ הייתי הולכת לאמבטיה, נרדמת שם לעוד רבע שעה ומרגישה נצחון טיפשי.
אחרי כל זה כמובן שאיחרתי וכמות האיחורים לא ביישה גם את המאחר הכרוני הגדול ביותר ביקום.
"מה קורה לך, תופרת?" כך המחנכת. "אני מבינה שיש לך רומן עם הבוקר, אה?" אמרה.
"מה זה רומן?" הרגשתי טיפשה.
"רומן זה - - זה מה שיש לך עם הבוקר!" אמרה בפסיכופתיות.
"המורה, זהו, שאין לי כלום עם הבוקר. שונאת אותו שנאת מוות" עניתי, ודמעות מלוחות עמדו להתפרץ.
"אולי נעשה לך מבצע?" הציעה בענווה.
והמבצע עזר לשבוע. אחרי שבוע חזר הרומן לקדמותו. אכזרי ככה לבוא ולתלוש אנשים מאהבתם ומהתאהבותם. איך היא לא חשבה על זה?! רואים שלא עברה בחיים שלה סדנה להבנה בנפש. רואים! ועוד יגידו לי שהיא המחנכת הדגולה ביותר בכל הארץ, ושאיזה כיף לי שנפלתי עליה. שתגיד תודה שנפלה עלי! תלמידה למופת, קוצרת מאיות, אוכלת במבה בשיעורים. אז מה אם אני גם מאחרת כרונית? זה אומר שלא אדליק נרות שבת בזמן? זה אומר שאפספס זמן קריאת שמע? זה אומר שילדיי יאחרו גם-כן???
הלכנו לחיידר. עיני חצי עצומות, משתדלת לא להידפק בעמודי התאורה שבדרך.
"אמא, היום קמתי בשש ארבעים ומשהו. השקיתי את הפרחים!".
"וואו! איך נראה הרחוב בשעה הזו?"
"השמש מתחילה לצאת. אוי, אני כל כך אוהב את זה!"
נערך לאחרונה ב:
