שיתוף-השתתפות | אתם יושבים? קבלו ראיון בתכנית "ערב עם דודו"

[גדי ישראלי]

עעעעערב טוב לכם מאזינים יקרים באולפן, בבית, באוטו ובמגדל שמירה אי שם.

והנה אנחנו יוצאים בעוד תכנית של "ערב עם דודו" !

והלילה – לכבוד ראש חודש אדר, קיבלתי את הזכות והעונג להכיר את האנשים המוכשרים והמיוחדים של אתר פרוג המקצועי. כל השנה הם מאחורי המסכה, מאחורי הניק. אבל הלילה אנחנו נכיר את מלח האנושות המקצועית, את הניקים של פורום... אה... כתוב לי פה... [ברקע: תגיד, פורום ספרות... פורום ספרות...], כן... תודה, אורי, פורום ספרות, ה-פורום בה"א דגושה. נוכל לדבר איתם, לשמוע אותם וגם לשמוע מהם איך הם ורק הם זכו להימנות מבין המאושרים בפורום הכי מגוון ומעניין באתר. [ברקע: מחיאות כפיים קצובות].

ואיתנו נמצאת רבקי שתראיין את הניקיות שבפורום, שלום רבקי.

רבקי: שלום, שלום לכן ניקיות יקרות, אני קוראת קבועה של רובכן ומעריצה פשוט את הכתיבה וההומור שלכן, ומחכה כבר לשמוע אתכן.

תודה רבה גב' רבקי! רק נצא להפסקת פרסומות בשבילכם, קפה וחמוצים בשבילי וכולנו מסודרים. אז תישארו איתנו!

פרומו מתנגן – "ערב טוב עם דודו, משאיר אותך ער עד הבקר. ויהי ערב ויהי בקר".

פרסומת של אוסם – קול מבוגר: מי נגע לי בבמבה? קול חסידי: זה במבה? הייתי בטוח שזה קוגל. קול מזרחי: איך במבה? אני הרגשתי כמו אחרי לאפה בשווארמה. קול ילדותי: ולי זה היה טעים כמו סוכריה. קול של אמא: העיקר שלכולם היה טוב. כולם ביחד: זה טוב, זה אוסם.

פרסומת של ספרינג - קונה: כמה עולה פלאפל? מוכר: 10. קונה: יש לי רק שטר של מאה. מוכר: אין לי עודף. קונה: טוב, אז תוסיף לי בקבוק ספרינג.

שוב פרומו מתנגן. ו...

[ברקע: מחיאות כפיים סוערות]

ערב טוב לכם מאזינים יקרים באולפן, בבית, בשדה, בים ובאויר.

והנה כבר מסמנים לי שיש מישהו על הקו. הלו?

מישהו: הלו?

דודו: שלום. עם מי יש לי הכבוד?

מישהו: איתי. [נשמע קטוע]

דודו: סליחה? לא שומעים אותך ברור, ידידי.

מישהו: זו אני. שושנה.

רבקה: גב' שושנה, ערב טוב. מה הניק שלך בפרוג?

שושנה: מה זה ניק? אני אוהבת את הפורום ספרות שלהם, ורציתי להביא להם מתכון של עוגיות קינמון. שיהיה להם לבריאות.

רבקה: אוה, גב' שושנה, אנחנו מראיינים רק אנשים שיש להם ניק באתר. מצטערת...

שושנה: [נשמעת מרחוק] מה? לא שומעים אותי טוב? זה בגלל שלקחתי את השיניים תותבות של פנינה. אמרתי לה...

[דודו ברקע: אורי, צנזר ותוריד אותה כבר למען השם]

שקט מבורך.

דודו: סליחה חברים, והנה הניק הבא, הלו, מי על הקו?

 

[הגשש]

שלום...
דודו: עם מי הכבוד?
אני: הגשש.
דודו: אוה אוה, כזה מרואיין כבר הרבה זמן לא היה לי. הגשש יקירי, שמא אפשר לגשש אצלך מתי נחשפת לתחום הכתיבה ואיך זה קרה?
אני: אין בעיה דודו, גשש כפי יכולתך. אני מדבר מחדר ניתוח, ליבי פתוח כאולם וטובי הרופאים מחטטים בו, בסיטואציה זו אין לי בעיה שעוד דודו אחד ידדה פנימה לגשש אחר עברי בתחום בכתיבה.
דודו: ובכן מתגושש יקר, ספר לי ולמאזיניי על הפעם הראשונה שמשכת בעט הסופרים.
אני: אה... (מתמתח וירטואלית) אבי היה סתם סופר, היה לו חנות שחורה שמלבינה ירוקים, הוא כל היום היה סופר ואת כל המספרים שספר הוא כתב בפנקס קטן בעט סופרים כסופה. בהיותי בן שנה אחת בלבד, ביום כהה, הוא נרדם על משמרתו, ניצלתי את ההזדמנות, פרצתי לחדרו בשקט על קצות הברך שלי ושדדתי אותו! משכתי אלי את עט הסופרים שלו וציירתי על קיר החנות את הקומיקס הראשון שלי "קומיקסילד".
דודו (מתנשף): ואוו, מתחתי אותי כהוגן. זה היה בגיל שנה, אפשר כאן להשתמש בקלישאה 'ומאז לא נפרדו דרכיכם'. הלא כן?
אני: לא ממש, קרוב לעשרים וחמש שנה שאינני מושך בעט הסופרים. מאז ש...
דודו (קוטע את המרואיין באגרסיביות): זה לא יתכן והלא מוצריך ותוצריך ממלאים את כל רוחב האופק ביפה נוף, ומאפילים בגובהם על זקנו האדמדם של ספרא במרחבי שכונות אור החיים בכל הארץ?
אני: אמת. זה לי עשרים וחמש שנה שאינני מושך בעט, אלא מושך את המקלדת בשמן כל בוקר, למען יחליקו דבריי בקלות בגרונותיהם של קוראי ליקחי.
דודו: ההפקה חופרים לי באוזניה, שיש עוד מרואיינים רבים על הקווים כמו ציפורים על חוטי חשמל, בוא נקצר. אם כן בגיל שנה אתה מושך את עט הסופרים הראשונה שלך, מה קרה אחר כך.
אני: אוקיי. נדלג שנתיים ביעף. בביתי תולה תמונה בשחור-לבן-אפור של המאורע שהתרחש קרוב לגיל שלוש. שערי הזהוב עדיין פזור היה, מזמין כל הורה מזדמן לנגב את ידו המאובקת בשערי החלק והיפה. הושבתי סביבי במעגל את כל הבובות שאחיותיי גידלו בנאמנות וסיפרתי להם את סיפורי הראשון שמעולם לא היה ולא נברא. אימי סיפרה לי שמרוב הלם היא גררה לידי את הפטיפון הענק ששכן בסלון והתחננה לפיו שיקליט אותי.
דודו: והוא הסכים?
אני: מעולם לא. הוא דקר את אימי עם המחט במבטו ונאלם דום. את יגונה היא הטביעה בכפתור המצלמה האומלל שלאחר התמונה ההיסטרית הוא נשלח לטכנאי-מציל לדוג את לחצן הצילום ממעמקי המצלמה.
דודו: הקווים קורסים בזה אחר זה. מתי יצא ספרך הראשון לחנויות.
אני: בגיל שש וחצי. לאחר שהוכחתי לאימי שאני שולט היטיב בקריאה, היא לקחה אותי למחסן הספרים של 'לכו מפה' הזקן והספר הראשון שלי יצא מהחנות. ומאז ועד היום כל הזמן יוצאים ספרים שלי מהחנויות לאחר שאני משלם כמובן.
דודו: כמובן, כמובן. האם בשנותיך בישיבה ניצלת את יכולת הכתיבה שלך.
אני: בוודאי. הייתי אחראי על ארון התרופות, ובכל פעם שמישהו קיבל שריטה כלשהי, הוצאתי עליו כתבי פלסטר. את הנשמה השקעתי בזה. במהלך שנותיי בישיבה מרחתי את הישיבה במאות כתבי פלסטר כאלה שסכסכו ביני ובין הנהלת התקציב של הישיבה שכמעט ופשטה את ידה לנוכח ריבוי הקניות שלי בבתי המרקחת בעיר.
פעם אפילו הצלחתי לסכסך בין עובדי הניקיון לבין העירייה. במרוצתי לישיבה התפזרו ברחוב שלושה חבילות של כתבי פלסטר אגרסיביים במיוחד.
דודו: אנחנו חייבים לסיים. לאחר נישואיך התחלת מיד בעבודת הכתיבה?
אני: לא מיד. שרצתי בכולל יום שלם. בגללם, עד היום אני לא מסוגל לגעת בקפה. שתתי שם קרוב לשישים אלף חצאי כוסות קפה, כמנהג גובראין יהודאי.
לאחר תוכנית גמילה מיוחדת שבתי אל גטו הכתיבה. מכרתי במכירה פומבית את הש"ס, הטור והשולחן ערוך שקיבלתי ביחד עם הרמב"ם. קופסאות האתרוג, הבשמים, המגילה, הטבק והצדקה. שעון הזהב, הקיר והכיס. מפית החלות והמצות. ועוד אי אלו מתנות כהונה שחמי פיזר עלי בנדיבות ו...
דודו: ומה? מה קנית בכל זה?
אני: את ה... את ה...
דודו: הצלה לאולפן. הצלה לאולפן. הטכנאי עצר את נשמתו.
אני: את המחשב הראשון שלי.
דודו: אוחח. ב"ה, הטכנאי השיב את נשמתו ל... סידרה. מחשב? אז למה מכרת את כל הדברים, זה היה כ"כ יקר.
אני: כן, זה היה מאוד יקר אבל בעיקר ענק, הוא תפס לי את כל הסלון והראש. בשנים האחרונות הוא מוזער עד כדי כך, שלא נפרדות דרכינו בשום פנים ואופן.
דודו: הגשש. תודה לך על ראיון גלוי לב, תודה לפרופסור זוננשטיק מבית החולים 'ושאבתם מים בששון' על פתיחת הלב של ידידינו. ושאלה אחרונה לסיום.
הניק שלך הוא 'הגשש'. על שום מה? שמא חטאת בעבר בחטא החמור והנורא של השחוק? שמא עברת פעם על הציווי האלמותי "לא תתגוששו" וצחקת לבדיחותיהם של המתגוששים החיוורים?
אני: חלילה וחס וחוזר חלילה. זה בסך הכול מזכרת לאדם גלמוד שבילדותי היה בא לאכול בבית הורי. הוא היה אוכל כמויות עצומות משל שבע שנים של רעב באים תיכף לעולם, אך דבר לא בא אל פיו בטרם הגיש אותו מנחה לאפו הארוך והמפותח. הגשש קראנו לו מאחורי אפו. הוא מת בקיצור קיבה ולא השאיר אחריו דבר מאכל כלשהו. אבי היקר קרא עליו בהספדו את פרק המשניות 'שלושה שאכלו'. יהי. זכרו. ברוך.
דודו: עצוב מאוד. אין ספק שהראיון הזה עוד יעשה רעש רב כאן באולפן, בגלל הדמעות הרבות ששטפו את מכשירי השידור ושיבשו את הקליטה. תודה רבה לך אדוני הגשש.
אני: אין על מה. אחות, אחות, סיימתי. אפשר לקרוא לדוקטור שיסכור לי את הלב בחזרה?
דודו: טכנאי. תוריד את הגשש מהקו.
טכנאי: אי אפשר. הוא דיבר מתמצית ליבו. הדם נקרש מאוד חזק.
פרסומות.

 

[Natan Galant]

שלום שלום, מדבר דודי, חזרנו עכשיו מהפסקת פרסומות...
מי אתנו על הקו?

שקט.

אממ.. מישהו פה?
קול כעכוע.
ואז, בקול ביישני ושקט, קול יבש וביישני, קול חסר בטחון עצמי בעליל:
מדבר געציל..

דודו שואל בהלם:
געציל? יענו פנס בערפל?
כן...

מוזיקת הרקע משתתקת, ודודו אומר: תוכיח לי בבקשה.
געציל שותק, ואומר לאט: הסיסמה שלי לניק היא 123456789
קול הקשת מקשים, דודו בודק:
נכון!
הוא נרגש קצת: ספר לנו על עצמך... מר געציל.
געציל מדבר בקול נמוך וביישני, ורבקי לא מתאפקת ומתערבת בשידור:
מר געציל, אני לא מצליחה להבין את זה. יש דיסוננס עצום בין הניק ובין הקול שלו...
געציל מכעכע: מה המשמעות? לרדת משידור?
רבקי חושבת, יש שקט.

דודו חוזר לקחת פיקוד:
שום לרדת. עכשיו אנחנו נרדה בך קצת...
ספר ספר. קודם כל: בן כמה אתה בכלל?
געציל מסמיק, והמאזינים מתכווצים באי נוחות.
אני.. אממ. האמת שאני מעדיף שלא להגיד...
דודו לוחץ חזק: תגיד, תגיד, אף אחד לא שומע...
געציל מלחשש בקול נמוך, כמעט מגומגם: אני בן.. אממ... 19.5...

דודו פולט שריקה ארוכה: 19 וחצי? זה הכל?
געציל מסמיק עוד וקולו כמעט לא נשמע: כן... זה הכל...
אני מגיב בעיקר בבין הסדרים, מהמחשב של אוצר הספרים בישיבה, אני עורך את הקונטרסים התורניים של הישיבה...
צחוק צורמני נשמע בשידור, רבקי שוב מתערבת:
סליחה שאני מתערבת, אבל אני חושבת שכדאי שנעבר למאזין הבא... משהו פה לא מריח לי.

געציל לחלוטין מנותק מהנעשה והנשמע סביבו, ממשיך קדימה בקול מהורהר: אני בכלל לא קשור לתחום של כתיבה, אני יותר חזק בתחום של בריחה והעמדת פני תמים, במיוחד כאשר המשגיח בודק מי שבר את הידית החדשה. אני.. אממ... בכלל הגעתי לפה בטעות, רק רציתי לשאול בשביל אמא שלי אם יש דבר כזה מתכון לעוגת חסה, כי גיסתה נחמה צעקה שאם היא לא יודעת להכין עוגת כזו היא לא מוכנה להכיר בה בתור גיסה...

רבקי פורצת בצחוק היסטרי, ודודו משתיק לה את המיקרופון, ושואל בקול איטי, ולא ממש חדור התלהבות:
אתה בטוח שאתה געציל? פנס בערפל?

געציל מגעגע ומעלעל בשידור:
כן.. מבטיח.. גם בחיים האמיתיים מסביבי אף אחד לא מסתכל עליי.. אף אחד לא יודע שאני---
הראיון נגמר בבת אחת, בהפתעה. דודו ממשיך במלוא המרץ:
מר געציל המזוייף, הורדתי אותך משידור, נמאס לנו מטרולים בשידור חי.

ועכשיו מי איתנו על הקו?

 

[מרציפן]

דודו: שלום, אווא שלום, עם מי לנו ולכם הכבוד והיקר?

אני: מרציפן, אבל אתה יכול לקרוא לי חזי.

דודו: חזי - שם יפה ! חזי מאיפה?

אני: מהמרכז, אבל אל תחשוף פרטים.

דודו: או מהמרכז, מי לא מכיר את המרכז, כשהייתי ילד למדתי בתלמוד תורה 'מרכז' ברבי עקיבא, ואחר כך בישיבת 'מרכז הרב'. ספר לנו קצת על המרכז.

אני: סליחה, באתי לספר קצת על עצמי כניק, ולא לחשוף פרטים מזהים, וודאי לא מרכזיים בחיי.

דודו: כן כן וודאי. טוב, ספר לנו מתי פעם ראשונה בחייך החלטת שאתה בעצם סופר.

אני: האמת שפעם בילדותי, בלי משים אולי בגיל שבע עשרה וחצי, אני זוכר את זה כמו היום, זה היה בכתה ב', הצלחתי לספור עד עשר. אני זוכר את צעקות האושר של אמא מהמטבח: "משה" [זה אבא] "חזי סופר!"
זו אם תרצו הפעם הראשונה שאמרו עלי שאני סופר, וכל השאר היסטוריה.

דודו: אולי תגלה לנו קצת סודות מהחדר, איך מתבשל סיפור, זאת אומרת מתי השלב שאתה מחליט זהו עכשיו יש לי סיפור לכתוב.

אני: זהו זה, הסוד הגדול הוא שאצל הסופרים הטובים זה הולך הפוך. קודם כל הם מתיישבים ליד המקלדת ורק אחר כך יוצא מה שיוצא. כן לפעמים אפשר לקרוא לזה סיפור. זה בקצרה.

דודו: מדוע החלטת על שם הניק מרציפן? זה קשור למרציפן?

אני: כן.אבל כמו שאמרנו בלי לחשוף פרטים, גם את זה לא אוכל לחשוף שהממתק שהכי אהוב עלי זה מרציפן. כן זה שהיו מוכרים במחניודא בילדותי.

דודו: אולי תוכל לתת לנו איזזה סקופ קטן, סיפורון קטן לטעימה כאן בחדר, לפני שתצא אל השופטים, משהו שעוד לא התפרסם?

אני: אספר לכם משהו מאד אישי. אתם יודעים מתי התחלתי בכלל לדבר?

דודו: מתי? באמת, זה מאד מעניין כי מי שהוא סופר וודאי יש לו גם יכולת דיבור טובה מן הסתם [ממש לא].

אני: זהו, שזה היה בגיל שמונה וחצי. עד אז לא דיברתי מילה. ישבנו כל המשפחה במסעדה, ופתאום הרגשתי שחסר לי מלח בסלט. "אמא. צעקתי, תביאי את המלח". אמא כמעט התעלפה, ואבא היה זה שהציל את המצב. "חזיל'ה, אתה יודע לדבר???" שאל בהתרגשות, "למה לא דיברת עד עכשיו???"
אמא שבינתיים התעוררה מעלפונה נעמדה לצידי לשמוע את התשובה:
"לא יודע מה אתם רוצים, עד עכשיו לא היה חסר לי מלח בסלט..."

דודו: טוב תראה רגשת אותנו, מבחינתנו אתה הסופר הבא! מה השופטים יגידו זה כבר ממש לא משנה. אבל אני מוכרח לומר אותי ריגשת!! ריגשת לי את הצורה, פתחת לי את הצ'קרות, ואפילו הורדת לי דמעה.

דודו: בא תכיר את הרב של התוכנית - הרב גדי.

הרב גדי: שולם עליכם חזי! אתה יודע שחזי זה בגימטריה מרציפן, ושניהם יחד בגימטריה דוד המלך. אולי קצת חסר פה ושם אבל לא נתקטן אתך כמו שאומרים היום. מה תרצה לספר לנו, בעצם אולי לפני זה תספר קצת על עצמך.

אני: האמת, אני לא אוהב לדבר, וודאי לא על עצמי. אולי עצמי אוהב קצת לדבר עלי. האמת שאני לא יודע מי מכיר יותר את מי, אבל לך אני מרשה להגיד שאני חסיד גדול של האדמו"ר מקורצווייל ולאבא שלי קוראים בוקי...

גדי: מההההההההההה?

שוקי, סליחה, דודו: הרב גדי זמנך תם, לניק הבא בבקשה...

 

[יענקי R]

חמישה לשמונה.
ידיד ותיק שלי מתקשר: יענקי! אתה חייב לפתוח את הרדיו - יש שם משהו בשבילך, אתה תהנה, אל תפספס!!!

מה? מו? מי? לא הספקתי אפילו לשאול באיזו תחנה והשיחה נותקה.

ניסיון לחיוג - משמיע לי צליל תפוס.

דקה לשמונה, נו טוב, מה יש לי להפסיד.

מרפרף בין התחנות. חדשות שהם בכלל ישנות. המלצות, טילים, חיזבאללה, חמאס... נו, את זה שמענו כבר לפני שנה.

תמיד שנאתי את הרדיו, אבל הסקרנות עכשיו לא מרפה ממני.

הופ! שמעתי את המילה 'פרוג'. עצרתי. יש לי ניק שם.

איזה רדיו זה בכלל? 'בקול מכל קול' - לא מכיר, אבל נראה שלזה התכוון ידידי.

מרותק לאזניות, לא מרגיש מה קורה סביבי. אשתי מנפנפת בידיה, אין לי מושג מה היא רוצה.
שש... אני צועק לה. עוד רגע!

מהדק את האזניות. שומע ראיון עם אחד בשם 'גשש', וואו. הוא חובב ספרים, איזה צחוקים...

מאזין הבא - געציל. אני לא מאמין! הילדון הזה עולה לרדיו, ועוד מספר להם שהוא סופר. בא נשמע אם יאמינו לו.
וואו, איך הורידו אותו. מגיע לו.

אשתי מנסה לצעוק לי משהו באזן.
'רגע, אל תפריעי לי!! דוחף את האוזנייה לאוזן עמוק יותר.

מאזין הבא - מרצי.. מה? מרציפן?! איכס. לא סובל את הטעם של זה. אבל זה רק ניק, נו, בא נשמע יש לו לספר.
איי, אהבתי את הסלט בלי המלח.
אוההה, גדי עולה לשידור. זה מעניין.

יענקי!!!!!

אין לה סבלנות לגברת.
'מה קרה? אי אפשר לשמוע משהו?! מה הסיפור?'

- זה הסיפור. על זה בדיוק אני מנסה לדבר אתך. אתה חייב להתראיין לשם.

רק עכשיו אני שם לב שהיא עם אזניות. לא מאמין.
מתמם את עצמי: 'על מה את מדברת? לאן להתראיין?'
- 'אל תעבוד עלי, אני יודעת שיש לך ניק ב'פרוג', ואתה כותב שם יפה. כמה לייקים קבלת היום, שמת לב?! חחחהה... חשבת להסתיר ממני...'

אני בהלם. טוב, אם היא עלתה על זה, אין לי ברירה. נכנע.

כן, מה את אומרת? שאני אעלה לשידור?

- כן, מה יש, תספר להם קצת על עצמך. אתה לא חייב לחשוף הכל, אתה יודע. תגיד להם שאפילו אשתך לא יודעת...

- תראי, אני מתבייש. ואם יזהו את הקול שלי?

- לא יזהו, יש לך קול סנדרטי לחלוטין!

חושב בלב: אני אראה לה מה זה בשלחן שבת. מכריחה אותי לשיר בקול 'שכל השכנים ישמעו את קול הזמיר של בעלי'...

- יאללה, אני על הקו. הנה, הם עונים. קח ת'פלאפון!
דוחפת לי אותו לאוזן. שומע את השדרן:

ערב טוב, עם מי לנו הכבוד לשוחח? ונא לא לכחכח בגרון, זה כבר נדוש.
אני: מתעטש, מגהק, מפהק.

דודו השדרן: הכל בסדר, מיסטר?

אני: כן, פשוט נכנס לי יתוש לאף. מצטער.

דודו: תשמע, אין לנו הרבה זמן, גדי דוחק בנו. תקצר בבקשה.

אני: תראה, אם לא אשתי, סליחה, חבר שלי...

דודו: אין מה להתבייש ידיד. זה לגיטימי. אשתך, אשת חיל היא, אני בטוח. רק את שם הניק שלך בבקשה, לפני שנתחיל.

אני: תשמע, אני לא אוהב להתבלט, הרי כולם אהובים...

דודו: קולולולו........ 'אהוב' אתנו על הקו. רבותי, מאות אלפי המאזינים, הייתם מאמינים?! תראו כוחה של אשה! טוב, ספר לנו על עצמך.

אני: אין לי מה לספר, חוץ מזה שאני אוהב את כולם. וגם את געציל.

דודו: תראה, לא חכמה. מי לא אוהב את געציל? החכמה זה לאהוב אפילו טרולים...

אני: מצטער, אבל יש גבול. אני לא לוקח סיכונים.

דודו: תשמע אהוב, אמנם אנו חורגים ממסגרת התכנית, אבל בגלל שקוראים לך 'אהוב' הייתי רוצה לשמוע ממך - מה דעתך על אדם שמשמח את הציבור, תורם מזמנו לכתיבת הודעות מועילות ומקפיץ מדי פעם הודעות ישנות ומאובקות לתועלת הציבור?

אני: 'כולם אהובים', זו לא רק סיסמה; זו דרך חיים, שאיתה אני הולך לכל מקום.

דודו: יפה מאד. ואם יתברר לך שאותו אחד הוא גם טרול מהלך, וגם שדרן רדיו מקצועי???

מנתק את השיחה. חופרים הטרולים האלו. עד לרדיו הם הגיעו?!

---------

רגע, האוזנייה באוזן השנייה משמיעה לי משהו. שומע את קולו של דודו: גדי, ראית איך מורידים טרולים מהקו?! - - -

 

[כתב ומכתב]

חַה־זַרנו מהפרסומות חברים. שוב ערב טוב לכם תוֹ-וֹ-וֹ-דה שנשארתם איתנו. אַתֶּם על השעה השנייה של "ערב עם דודו". גם בשעה הזו אנחנו מבטיחים לכם עוד רֵאָיונות מיוחדים, גילויים בלעדיים, חשיפות ראשוניות, וגם- פרסים־שׁוֹבָרים־וֶ-הפתעות. ארוחות-בוקר־דיסקים־ספרים. הכל הולך.
וֶ-אנחנו כבר עם המאזין הבא על הקו. שַׁ-לום־לך־אדוני־וֶ-ערב־טוב.
אני: ערב טוב.
דודו: ערב טוב לֶ... אֶה... כַּ-תָּב וּמְכַתֵּב.
אני: כְּתָּב וּמִכְתָּב.
דודו: זה מה שאמרתי.
אני: אהמ...
דודו: מה, לא ככה אמרתי? אנ'לא'ידע, זה מה שמַכְּתּוּב אצלי.
אני: נכון, נכון. כְּתָּב וּמִכְתָּב.
דודו: רגע, אתה כתב או מכתב? לא הבנתי. זה ראיון אישי. זה לא פאנל כאן.
אני: אני אחד. זה צירוף של...
דודו: סליחה. אני בכלל לא מבין מה הרעיון של שני שמות. ואתה עוד יש לך שם נוסף בתמונת הלוגו. כאילו, מה הקטע? אתה לא יודע להיסגר על משהו? טוב שלא הכנסת בקטגוריית עיסוק את כל מגילת אסתר. חחח...
דודו: תגיד, אני רואה שלאחרונה הגברת פעילות בפורום, יש איזה גורם שהמריץ אותך או מה?
אני: תראה, אני חיפשתי את המקום של הסיעור כבר הרבה זמן, ועכשיו נכנס כאן פיקוח של 'פנס בערפל' או 'נתן גלנט' שממש הכניס רוח חיים לכל העסק, וזה עושה חשק להתבטא... וגם לקבל פידבק, תַּ'יודע...
דודו: עזוב לַקֶק, תַּ'אמת, מה קרה פתאום.
אני: סתם השראה, כשזה...
דודו: תגיד, אגב פנס בערפל, מה אתה אומר על החשיפה האמיצה שלו? יש סיכוי שנראה גם אותך בקרוב יוצא בחשיפה של השם מאחורי הניק?
אני: הל...
דודו: את התשובה שלך נשמע מיד אחרי הפרסומות. הישארו עמנו. שתי דקות חסויות וחזרנו.

 

[גדי ישראלי]

בס"ד



דודו: ערב טוב, מי כעת איתנו על הקו?

גדי: אני גדי ישראלי.

דודו [כמעט בצעקה]: גדי ישראלי? אתה מלך, בנאדם. נהייתי מכור לאתר רק בגלל הפוסטים שלך...

גדי [מצחקק]: אל תגזים... אל תגזים... אני רק חובבן.

דודו: חתיכת חובבן אתה. מה תספר לנו הערב? אולי תתחיל בקשר שלך לספרות. אתה כתבת פעם לעיתון או למגירה?

גדי: האמת, שמעולם לא כתבתי לשום מקום. אפילו לא למגירה. בגיל צעיר כתבתי הרבה שירה, וחוץ מכמה פתקים לא נשאר כלום. גם כמה סיפורים יצא לי לכתוב, אבל לא למגירה... סתם כתבתי בזמנו וזרקתי.

דודו: איזה פספוס...

גדי: ממש לא, תאמין לי. הקשר שלי לספרות התחיל מקריאת כמויות ספרים, כמו הרבה מאיתנו, אבל יש לי אהבה עמוקה למילה הכתובה. אני נהנה מכתיבת תיאורים, להרגיש שאני בונה דמויות, משחק איתם ומצליח לגעת בנקודות הפנימיות שלהם.

דודו: אתה רואה את עצמך סופר בהמשך החיים, או כותב בעיתון?

גדי: לעיתון ברור שלא---

דודו: לא???

גדי: כן. ז'תומרת – לא. זה לא מתאים לי. גם סופר, אם אהיה אז תחת שם אנונימי. בסופו של דבר, לא זה היעוד שלי בחיים, רק תחום צדדי שיש לי תחביב אליו.

דודו: רגע, אתה פשוט שובר אותי. אין סיכוי שגדי ישראלי יככב לנו עוד מעט במדפי הספרים?

גדי: אולי...

דודו: אז מה בעצם אתה עושה בפרוג?

גדי: יפה שהגענו לנקודה הזו. אז ככה, פרוג הוא אתר מיוחד מאד שמספק במה לתחומי מקצוע שונים. בתחום הספרות, אין הרבה במות כאלו, לדעתי. ובפורום ספרות מצאתי את המקום בו אני יכול לפתח ולשפשף את הכתיבה שלי עם עוד חבר'ה כמוני. זה נעים וכיף.

דודו: אני מבין ממך שאתם שם לא עושים את זה בשביל המקצוע דווקא?

גדי: אני לא יכול לדבר בשם כולם, אבל הרבה מאיתנו נהנים פשוט לפתח את הכשרון או ההובי שלהם, מה נעשה עם זה הלאה? ימים יגידו.

דודו: אם כבר מדברים על כלל הפורום, אתה רואה התפתחות בפורום ספרות?

גדי: בודאי. המנהלים החדשים לוקחים את העניינים חזק בפיתוח והשקעה בפורום. באמת, בהזדמנות זו אודה לנתן גלנט ולגב' מרשמלו---

דודו: גב' מרשמלו? מה נהיה איתכם שם?

גדי [ צוחק]: כן, אה? זה השם של הניק. שכחת מי התראיין לפני? הגשש, אהוב, ואלו עוד כינויים בסדר יחסית. מרציפן... חכה שמשויטט יעלה לשידור וכל צוות ההפקה שלך מתפוצץ מצחוק ברגע שהוא יאמר את הכינוי שלו.

דודו: מחכה לזה בכיליון עיניים. אבל גדי, שמענו עליך ועל הפורום, מה איתך בעצמך? מה יש לך לומר על עצמך?

גדי: אני איש פשוט ורגיל, בניגוד לכמה מהדעות בפורום---

דודו: הופה, אני מזהה פה סקץ'?

גדי: לא הייתי קורא לזה סקץ', רק שמדי פעם אני מקבל ד"ש באישי, מניקים מוכרים או עלומים שבטוחים שהם מזהים את סגנון הכתיבה שלי או אותי וזה פשוט מצחיק...

דודו: כי?

גדי: כי אני בנאדם לא מוכר בכלל בתחום הכתיבה ובפורום אני אנונימי. איך אומרים הסופרים, השמטנו ושינינו את פרטי גיבורי הסיפור, כך שאם זיהיתם אותם אז בטח זה לא הם.

דודו: ולמה באמת אתה שומר על אנונימיות?

גדי: המממ... הרבה סיבות, אבל בעיקר בגלל סיבה אחת.

דודו: והיא?

גדי: מכיר את זה שאנשים שופטים ומעריכים בגלל גורמים חיצוניים? אם בגלל הלוק שלך, או כי יש לך כסף וכח, או סתם בגלל שאתה כריזמטי או מסיבות ואינטרסים כאלה ואחרות... באנונימיות אין את זה. אם קיבלת לייק על קטע שכתבת, זה רק בגלל שכתבת טוב בלי סיבות נוספות, ואת זה אני מחפש.

דודו: אוהה, נתת לי נקודה למחשבה... אוקיי, גדי, היה לי התענוג לשוחח איתך ולשמוע פעם את הכותב הכי מוצלח ברשת---

גדי: אתה שוב נסחף, דודו.

דודו: עם הזרם, גדי, עם הזרם... לפני שנסיים, הבטחתי לקהל שאלה אחת איתך. אתה שם, בבקשה.

מישהו מהקהל [נשמע קצת רחוק. קול רועד]: שלום גדי אח שלי, קוראים לי נועם. אני והחברים שלי משוגעים על הכתיבה שלך ואנחנו מתים לדעת אם גדי ישראלי זה השם האמיתי שלך, כי נסינו לברר... ו... כאילו...

[קולות גיבוי מהקהל לנער הרועד]

גדי: קודם כל – תודה. מאד מחמיא לי שיש אנשים שנהנים מהכתיבה שלי. ולשאלתך, אל תטרח לחפש אותי בשם הניק שלי זהו רק שם עט. לא השם האמיתי שלי.

[קולות הפתעה מהקהל]

דודו: היי, אתה בא להגיד לי שזה לא השם שלך?

גדי: ברור. אחרי זה איך אהיה אנונימי?

דודו: ולמה בחרת בשם הזה, אם יותר לי לשאול?

גדי: כי ארנבון חמודון לא מתאים לי, ופנס בערפל כבר היה תפוס. העיקרון הוא – כשהניק שלך הוא שם אנושי ולא כינוי של חפץ, אנשים יותר מתחברים לדמות. משהו פסיכולוגי. לכן גם בחרתי שם עממי וקליט כזה, ולא למשל, טל שחר או שם פרופסורי.

דודו: איזה קטעים... ואני מתפלל על גדי ישראלי פעמיים ביום... טוב חברים, להירגע, גדי ישראלי התעייף ורוצה לסיים, אבל יש לי איתות עצבני מההפקה שמישהו חייב לדבר איתך.

[רגע של שקט]

אורי מההפקה: אהלן גדי נשמה, תגיד, אני חייב לשאול אותך, מה הסיפור של עדיאל ושלך באתגר של משויטט? הוא עקץ אותך ונפגעת? אל תשים עליו, אנחנו חייבים את ההמשך... מתים ממתח...

גדי: יש לך מזל שעדיאל לא שומע, אחרת הוא ינקום בך נקמה בלתי יהודית ויכתוב פוסט שלם על אורי מההפקה...

[רעמי צחוק בקהל]

גדי: מה שכן, לא נפגעתי ולא אפגע, אני לא טיפוס רגיש. הענין הוא שכבר הרבה זמן היו לי תחושות בקשר לסגנון הכתיבה בפורום ועדיאל בטעות פשוט שיחרר את הכל החוצה. שלא באשמתו...

אורי מההפקה: בכל אופן, תפרסם לנו את הסוף, אל תהיה כ---

דודו: טוב אורי, מיצינו. גדי, תודה רבה לך על הראיון הנפלא, הלואי ויום אחד נוכל להיפגש כולנו פנים בפנים. עד אז שיהיה לך ערב טוב והמשך חיים מאושרים מלאי יצירה ותוכן.

גדי: תודה רבה גם לך, דודו וכל הצוות. שיהיה לכם ערב טוב.

דודו: אוקיי, מאזינים ומאזינות יקרים, אחרי השיחה הנפלאה עם גדי ישראלי האהוב שלנו, נעבור לניק הבא. הלו?

[דממה]

דודו: אורי? אורי? מה קורה?

אורי מההפקה: אופס סליחה, דודו, פשוט הייתי תפוס במחש---

דודו: תתאפס זריז על עצמך ותחזור למקום. ושוב, הלו, מי איתנו על הקו?

 

[מרשמלו]

ערב טוב לכו-לם, אנחנו שוב עם פרק נוסף בסדרה "ערב עם דודו"
חוויות התכנית הזו נכון?....
רגע, הנה כבר יש לנו מישהו על הקו...

דודו: ערב טוב, עם מי אנחנו?
מרש': ערב טוב ומבורך, אני מרשמלו.
דודו: מרשמלו? איזה קטע, תן לי להיזכר... אני חושב שמישהו הזכיר אותךָ אתמול...
מרש': כן, יתכן, אני מהצוות, אבל אני...
דודו: מהצוות? איזה כבוד! אני ממש לא מאמין כזאת פופולריות...
מרש': בהחלט, תהודה בלתי מצויה.
אבל תרשה לי לתקן אותך...
דודו: רגע, מה אמרת? תהודה רצויה? פש...מה אתה אומר?
מרש': אז זהו... אני לא אתה אלא את!!
דודו: מה? מה אני שומע? את???
אוי, סליחה, אני לא מראיין נשים!!!...
אויש... מה קורה פה איך היא השתרבבה לראיון איתי....
איפה רבקה...?...?...
טוּ - טוּ - טוּ - טוּ - טוּ - טוּ - טוּ - - - -

 

[| פנס בערפל |]

דודו כבר עייף, עוד 5 דקות אחרונות. הוא מסמן לצוות הפקה: יאללה, בואו נראיין את הניק המעיק האחרון, ונסגור את השעה הראשונה.
שלום, מי איתנו?
קול בוטח ורועם משתלט על כל גלי האתר:
כאן ניגון הנפש.
למישהו יש בעיות איתי?
יש סיבה למה אני מחכה שעה על הקו עד שמעלים אותי?

שתיקה.
דודו מתאושש, שואל בקול פרווה כזה:
אתה הדאבל ניק של פנס, לא?
רבקי אומרת בקול פדגוגי להפליא:
אני חושבת שזאת חוצפה שאתה מתראיין שוב, היית כבר כאן מקודם. אתה או המתחזה שלך, אין לי מושג ולא מעניין אותי.
דודו מתלחשש ברקע עם צוות ההפקה, בסוף מקבל את ההחלטה שלו:
שמע, טוב שעלית לשידור.
אין ניק אחד בפורום שלא מתמרמר עליך.

ניגון מנסה לעצור את דודו ולהתווכח, אבל הוא מגלה לחרדתו שהקו שלו הושתק, וכעת דודו מדבר ומקריין ללא הפרעות:
...בשיא הרצינות, הגזמת לגמרי.
לכל ניק נורמלי יש רק ניק אחד, ואתה חוגג עם שניים?
הנה, אני מקריא פקס שהתקבל זה עתה:
לרדיו שלום, כאן הניק סוס עצל: תמסרו לו שיש גבול לחוצפה ולסמכויות שלו, ואף אחד לא מבין את הקטע עם הדאבל ניק.

עכשיו רבקי מתנפלת על המיקרופון, כאילו מדברת לעצמה:
האמת שאף פעם לא אהבתי את הרעיון של דאבל ניק. בטח שלא הבנתי מה שונה הניק שלך מהניק המקורי.
אחת ולתמיד אני חןשבת שאתה צריך לחסום את הניק הזה.
דודו מגחך למיקרופון:
אני בטוח שכרגע הרבה מאוד מאזינים מחאו כפיים בבית....

ניגון המותקף מגלה שהמיקרופון שלו חזר, והוא רועם בקול רדיופוני פרובוקטיבי צמא דם:
אתם יודעים מה?
אחת ולתמיד אפתח את כל הקלפים...
לא טוב לכם שיש לי דאבל ניק?
אין בעיה.
אספר לכם איך הכל התחיל.
ובכן-
הטכנאי מתערב לפתע בשידור, וכל המאזינים מבינים מיידית את סיבה לעובדה שהוא טכנאי בלבד ולא שדרן. הקול, אוי. הקול. הוא אומר בקול מחוספס ויבשושי: אז אתה בעצם פנס בערפל בעצמו, נכון?
אתה הבחור המשועמם הזה מפרוג שמנהל את הפורום של כל המשועממים שם?

דודו מכבה לו את המיקרופון, פולט: סליחה, ניגון. תמשיך. מתנצל על ההפרעה. פתאום הבנו שאתה פנס האמיתי. הנתן גלנט שבתוך ההסתרה.
קדימה, דבר.

ניגון שואב אוויר לריאותיו בקול אדיר, ומדבר בטון עוצמתי:
הייתי עוד ניק דביל, כמו כולם.
רציתי להעלות מאמרי דעה, הגיגים. פוליטיקה.
דודו מגחך: כן כן, אתה מוכר. אתה לא צריך להציג את עצמך. אתה מוכר אפילו יותר מידי.

משתרר שקט של שניה וחצי, וניגון מבקש בקול מצמית שלא מאפשר התנגדות: אבקש לתת לי לסיים את דבריי, תודה.
ניגון ממשיך:
יום אחד החלטתי לקדם מהפיכה חברתית, ולהפוך את משקפי השמש למוצר אופנתי גם אצל גברים.
קראתי מחקרים על ההשפעה המזיקה של קרני השמש הישראלית לעיניים, ועל הצורך במשקפי שמש. כאב לי שציבור שלם הורס לעצמו את הביראות בגלל שמישהו החליט שמשקפיים הן מוצר הפוגע בנכבדות.
לאור זה כתבתי טור ובו קובץ הגיגים סביב נושא משקפי השמש, והעלתי אותו בפורום איש את רעהו.

שקט סקרן משתרר באולפן, ודודו שואל בקול שקט ומכיל:
אני זוכר את הטור ההוא. ומה קרה אחר כך?

ניגון שוב יונק אוויר לריאותיו, וממשיך כאילו מעולם לא עצר:
באותו יום חיים דיקמן עשה קצת סדר בפורום, והעיף כמה וכמה אשכולות מטופשים.
ובכן, גם את הטור שלי הוא מחק. ככל הנראה באמת הגדשתי את הסאה, וכך גיליתי כי נחסמתי לחלוטין בפרוג.
זעמתי: אני קורבן ציבור? והלא הייתי יחיד מיני רבים שהעלו שטויות...

ואז הבחנתי בשורה באנגלית, שורה המציינת תאריך תפוגה קרוב.
בסך הכל הבנתי ללב ההנהלה, והצדקתי את החסימה.

קולו של ניגון טיפס לגבהים אדירים, והכוסות באולפן שקשקו בפחד. הוא אמר:
כן, בניגוד לניקים היום שנעלבים וחושבים שמישהו חייב להם משהו, אני קיבלתי בהכנעה את הגזרה.
ידעתי שלמרות שאני חש אי צדק מסויים בכך שדווקא אני נענשתי- הרי שזהו המצב, ואני ״הרווחתי״ ביושר את ההרחקה. יש כללים ברורים, עברתי עליהם, חטפתי על הראש. מגיע לי, כן.

רבקי אומרת בקול מהורהר: האמת שאני מופתעת מהווידוי. תמיד חשבתי שהורחקתם על רקע שונה.
ניגון שב ומדבר ברצף:
כן, זאת הייתה הסיבה. סיבה שטותית, אבל זאת זכותה של ההנהלה לאכוף את הכללים.

דודו לוקח את מושכות השיחה, ומתעניין אצל ניגון האם הוא הפיק לקחים מהפרשיה.
ניגון עונה ישירות וללא היסוס.
ובכן, בוודאי.
אז כך.
היו כמה ניקים חצופים שבדו מליבם הרע סיבות כאלו ואחרות מדוע הורחקתי, ואף טרחו לשחרר רמזים פוגעניים בפורום. הפגיעה שחשתי עדיין מלווה אותי עד היום, והיא הדוחפת והמזרזת אותי להיאבק בכל תגובה פוגענית או יורדת לפסים אישיים.

רבקי מעירה: כן, אתם לפעמים אובר אובר מגזימים באכיפה בקטע הזה. תתבגרו, מותר לניקים קצת לריב ולהתכתש, זה הופך את הפורום למעניין...
דודו: בנקודה הזו אני מגבה איתך, ניגון-פנס. חשוב שתשמור לנו על הבית, ועל רמת שיח נקיה.

ניגון: תודה לכם על הבימה ועל האפשרות להציג סוף סוף את העובדות, כפי שאירעו, בצורה ישירה וגלויה.
ברשותכם, אסיים את הסיפור.
ידעתי כי התגובות המרושעות ההן צריכות להיעלם מעל גבי האתר. ואז הבנתי את האירוניה במצבי: עליי לפנות להנהלה- אבל אני לא יכול. הניק שלי נחסם לשימוש על ידי ההנהלה...
ובכן-כמעט שואג ניגון- לא נותרה לי ברירה. פתחתי ניק חדש וצנוע, ודרכו התחננתי להנהלה שתמחק את ההודעות המרושעות והזדוניות.

דודו צוחק: תן לי לנחש. ואז ברגע שקלטת שכבר שיש לך ניק חדש פעיל- לא הצלחת להתאפק והתחלת להגיב איתו...
נכון?
ניגון מגחך בקול אדנותי, ומאשר:
נכון. זה בדיוק מה שקרה.
על מנת שלא לגנוב את דעת ההנהלה השתמשתי בתמונת פרופיל כמעט זהה לתמונת הפרופיל ׳שלי׳. אמרתי: אם אם ירצו לחסום גם את הניק החדש- אקבל זאת. זכותם.

רבקי ממלמלת: חבל שהם לא עשו את זה, ואל תיפגעו בבקשה. אני סבורה שכל יושבי הפורום נקעו את נפשם מקבס. די כבר עם השימוש המעצבן בשני ניקים במקביל.
דודו: שמעת את הדברים, מר פנס ניגון נתן. לשיקולך. אני לא מתערב.
ובנימה זו נעצור את השיחה המרתקת איתך. כבר חרגנו ממזמן ממסגרת הזמן שיש לנו.
בשמי ובשם המאזינים נאחל לך סייעתא דשמיא רבה והצלחה בניהול.
תודה שהיית פה איתנו.

רבקי אומרת בקול נמוך להחריד: מקווה שתתחשב בעוד דעות מחוץ לדעות שלך, ובהצלחה.

ניגון נפרד מהם בקול נפץ: תודה לכם, חברים. תודה לגב׳ רבקה, תודה לך דודו המשעשע, תודה לצוות הטכנאים שלכם.
אתם עושים עבודת קודש, תמשיכו.

 

[vhsvchch]

ערב טוב עם דודו למאזיננו כאן שוב דודו בתכנית "ערב עם דודו" כמידי ערב עם דודו...
איתנו גם רבקי בעזרת הנשים, ערב טוב.
מי איתנו?
הרהור עמוק... נשמע קול עמוק, מהרהר...
מי זה?
הרהור עמוק.
לא זוכרת שם כזה?
כן אני יושב בצד, ליד התנור...
רגע, מזמן כבר לא קראנו חומרים שלך, מה אתה עושה פה בכלל?
תראה, אני כותב הרבה, אבל ההרהורים העמוקים שלי לא נותנים לי לכתוב ברצף...
מידי עמוק לי...
אני אפשט לך, בעבר הייתי מעלה עלי פנקס את כל ההרהורים שלי, אבל היום הם כל כך עמוקים שאין אפשרות לדלות אותם מתחתית מוחי...
והגבאי לא מכה בך? איך הוא מצרף אותך למנין?
אחחח... איך שהוא היכה...
וזה לא עזר?
עזר? רק הרס, ככל שהוא ניער אותי ההרהורים שקעו עמוק יותר.
עצוב...
דודו, בשבילך אני צולל להעלות כמה הרהורים מהמעמקים.
פלופ... בלו.. בלו.. בלו...
הלו...
הלו...
הלוווווו?
טוב, נעבור למאזין הבא.