הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"אני מבחינתי סיימתי. לא רואָה כל סיבה להמשיך. אם היינו מסכימים על הבסיס היינו יכולים איכשהו להמשיך לחיות יחד, אבל לא נראה לי שיש איזשהו מכנה משותף שמחבר בינינו, אז יאללה לְמה לסבול כל החיים?"
תמיד קינאתי בה. היכולת שלה לחבר חבילות במהירות שיא ולפרק אותן במהירות שווה – היא מופלאה. היא שונאת ספקנות והססנות, היא לא פוחדת משינויים, היא החלטית ונחרצת, ומה שהכי מרגיז, שבדרך כלל ההחלטות שלה גם מוכיחות את עצמן. פעם חשבתי שהיא חזקה בקבלת החלטות, היום נראה לי שהיא פשוט יודעת להחליט נכון.
כנראה גם הפעם היא צודקת, ויאללה, הגיע הזמן לארוז פקלאות. אני מת מפחד. אני יודע שבמצב הזה הסבל של הילדים גדול יותר, אני גם מבין שהאלימות שלי כלפיה איננה לגיטימית למרות כל ההסברים הצודקים שלי, ושבאמת הכי נכון לחשב מסלול מחדש, אבל החלטות הן לא התחום שלי.
"אתה פשוט מצחיק אותי", היא אומרת, "הרי בכל מקרה מתישהו אני אקום ואעזוב."
אני לא סובל שהיא משתמשת במילה 'מתישהו'. תמיד היא הולכת לאנשהו, חוזרת מהיכנשהו, קמה מתישהו, ואיכשהו הבית מאורגן. רק כשאני מציע לצאת לאיפשהו, היא מתחמקת. אוף.
"טוב, תני לי שלושים יום."
"אתה הולך לחשוב שלושים יום ברצף?"
"מה?"
"בשביל מה אתה צריך שלושים יום? משהו יתחדש בשלושים יום האלו? הרי ביום העשרים ותשעה אתה תדוש ותתחבט באותם ספקות והתלבטויות שאתה מתחבט בהם היום, וגם אז הרי לא תגיע להחלטה אלא תחכה שמישהו יחליט בשבילך, בדיוק כמו שהיה עם ההחלטה על הדירה ובדיוק כמו כל ההחלטות שלא עשית בחיים שלך, אז לְמה השלושים יום האלה?"
"את צודקת. אבל בכל זאת, צריך להכין את הילדים, זה לא כזה פשוט."
המשפט הזה גורם לה להביט בי בעיניים מלאות לעג. נראה שבכל פעם שאני מזכיר את הילדים, מתגברות תחושות התיעוב שלה כלפיי. טיפשה שכמותה. אני קצת מתגעגע לימים שהתווכחנו בצרחות.
"טוב, קח שלושים יום."
הלכתי לשחק סולייטר עם המחשב.
הראשון מתוך שלושים חלף.
(אליהו)
תמיד קינאתי בה. היכולת שלה לחבר חבילות במהירות שיא ולפרק אותן במהירות שווה – היא מופלאה. היא שונאת ספקנות והססנות, היא לא פוחדת משינויים, היא החלטית ונחרצת, ומה שהכי מרגיז, שבדרך כלל ההחלטות שלה גם מוכיחות את עצמן. פעם חשבתי שהיא חזקה בקבלת החלטות, היום נראה לי שהיא פשוט יודעת להחליט נכון.
כנראה גם הפעם היא צודקת, ויאללה, הגיע הזמן לארוז פקלאות. אני מת מפחד. אני יודע שבמצב הזה הסבל של הילדים גדול יותר, אני גם מבין שהאלימות שלי כלפיה איננה לגיטימית למרות כל ההסברים הצודקים שלי, ושבאמת הכי נכון לחשב מסלול מחדש, אבל החלטות הן לא התחום שלי.
"אתה פשוט מצחיק אותי", היא אומרת, "הרי בכל מקרה מתישהו אני אקום ואעזוב."
אני לא סובל שהיא משתמשת במילה 'מתישהו'. תמיד היא הולכת לאנשהו, חוזרת מהיכנשהו, קמה מתישהו, ואיכשהו הבית מאורגן. רק כשאני מציע לצאת לאיפשהו, היא מתחמקת. אוף.
"טוב, תני לי שלושים יום."
"אתה הולך לחשוב שלושים יום ברצף?"
"מה?"
"בשביל מה אתה צריך שלושים יום? משהו יתחדש בשלושים יום האלו? הרי ביום העשרים ותשעה אתה תדוש ותתחבט באותם ספקות והתלבטויות שאתה מתחבט בהם היום, וגם אז הרי לא תגיע להחלטה אלא תחכה שמישהו יחליט בשבילך, בדיוק כמו שהיה עם ההחלטה על הדירה ובדיוק כמו כל ההחלטות שלא עשית בחיים שלך, אז לְמה השלושים יום האלה?"
"את צודקת. אבל בכל זאת, צריך להכין את הילדים, זה לא כזה פשוט."
המשפט הזה גורם לה להביט בי בעיניים מלאות לעג. נראה שבכל פעם שאני מזכיר את הילדים, מתגברות תחושות התיעוב שלה כלפיי. טיפשה שכמותה. אני קצת מתגעגע לימים שהתווכחנו בצרחות.
"טוב, קח שלושים יום."
הלכתי לשחק סולייטר עם המחשב.
הראשון מתוך שלושים חלף.
(אליהו)
נערך לאחרונה ב:
