הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זהו, סיימנו עם המקרר, מוישה יבוא עוד מעט, יכניס את החלקים, יבדוק, וזהו, מחר כבר נוריד כלים.
אני אוהבת לקום לפנות בוקר, כשמוישה גומר לצפות את השיש, בנייר כסף מאה מיקרון, לא אוהבת פי וי סי. זה לא פייסחדיק.
לא יודעת מתי הוא מתחיל, לא מתי הוא גומר, כשאני קמה, פסח, זהו.
איך אני אוהבת את הרגע הזה, אחרי שגמרנו את החדרים, מיד אחרי פורים התחלנו. אממ קצת קודם, ארונות מט"ו בשבט, אבל זה לא נקרא, כי אצל אמא שלי כבר סגרו חדרים בט"ו בשבט, שם היה פסח כבר בראש חודש, ואבא תמיד צחק כתוב יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, והיא תמיד אמרה שהווא אמינא זה גם משהו, ככה סבא לימד אותם, אני אף פעם לא הבנתי אבל אם סבא אמר, אני לא מתווכחת.
אצל אמא שלי היה לחץ, למרות שאבא היה מנסה להצחיק אותנו מידי פעם, אבל שנאתי את ערב פסח, עד היום אני לא אוהבת כל כך, אבל שנה שעברה יענקי שלי בא להגיד לי שהוא אוהב את ערב פסח, את המים והבלגן, הוא אוהב את הניקיונות, כי אני מרשה להם לעשות את הצעצועים באמבטיה, ואני שמחתי, ידעתי שהילדים שלי כבר יאהבו.
אצל אמא היום של התנור היה הסיוט הכי גדול, לנו כבר יש שתיים, אצלה היה אחד. והוא היה יותר נקי משלי אחרי הנקיון, אבל היא היתה בהיסטריה, עמדנו כולנו שם חמושים בכל חומר כימי רעיל אפשרי, וקירצפנו. הידים התנפחו, ואני תמיד שאלתי את אבא, אבל בסוף אתה מוכר את זה לגוי, לא? והוא היה עונה לי, תמיד, מיידלע לגוי לא מוכרים חמץ ממש. ואף פעם לא הבנתי, רק ידעתי שפסח זה משהו מיוחד.
בפסח לא אוכלים מה שלא מקלפים, בפסח לא מרימים כפיות מהריצפה, בפסח, לא אוכלים אצל הדודים, ממישטזאך נישט פייסח, אפילו שהבד"ץ התחילו לתת הכשר על מלא דברים אבא עוד הלך למפעל של דרומה, וקנה פפריקה, ישר מהמפעל, ולא קנה מהשקית של דרומה שיש במכולת, ככה זה, פסח זה משהו מיוחד, גם שום אנחנו לא קונים רק ירוק, ודגים אבא אמר שאצלם אכלו, אפילו שאצל אמא בבית לא אכלו. אבל מזה ידעתי שאם אבא אומר עושים כמו אצל אבא, ובגלל זה טוב שמוישה מריע אותי, כי מה שהוא ואמר אני עושה.
אתמול מצאתי עוגיה בארון של השמיכות, בחדר הכחול, בכיתי מתסכול, איך אפשר לעשות כאן פסח, איך? כמעט התחלתי הכל שוב. נס שמוישה בדיוק הגיע והרגיע אותי, תמיד הוא מרגיע אותי, הוא גם לימד אותי לעשות את התנור, בהתחלה הוא עשה אותו, שם בלילה חומר, מה שירד ירד, ומה שלא, הוא חייך אלי, שהגוי יהנה ממנו, ואני הסתכלתי עליו, ושאלתי, אבל לא מוכרים לגוי חמץ ממש, והוא רק הסתכל עלי בעיניים טובות, ואמר, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, כשר וישר, היום אני עושה לבד את התנור.
אני כל כך אוהבת את הרגע הזה שאני קמה והכל כבר מצופה, הוא שם לי על הגז שלוש שכבות של נייר כסף, אני מוציאה את הסלק, מקלפת, ומלכלכת את כל המטבח, הוא יודע את זה, ומראש שם לי שכבה נוספת, רק בשביל הסלק, אבל הריח הזה, משכר, אני לא יודעת לעשות בורשט כמו של הדודה סימי. וגם נראה לי שאף אחד לא יאהב את זה היום, אבל סלק אני עושה ראשון, חייבת להספיק לנקות לפני שמחילים פסח.
הכי אני אוהבת שהשכנה מלמעלה מגיעה לבקש את שואב האבק, ומריחה את הסלק, לא אני לא שמחה לאיד, אבל יש לי נחת. מוישה לימד אותי שהווא אמינא זה גם משהו, ואם כתוב יכול מראש חודש, סימן שאפשר להתחיל בראש חודש ולגמור בזמן.
שבת הגדול אכלנו בבית, והשנה אפילו פעם אחת הילדים לא אכלו בחוץ, אולי מחר יקנו פלאפל, כי אחרת לא יבוא פסח, למרות שתמיד הוא בא בסוף, ככה אמא תמיד אמרה לי:
פסח תמיד מגיע, השאלה איך את מגיעה לפסח.
והסלק, הסלק יצא משהו.
מוישה טחן את החריין בערב פסח, תמיד הוא טוחן אותו בערב פסח שישאר חריף לליל הסדר, הוא עוטף אותו בניילון נצמד ושם במקרר, ואני לוקחת קצת לסלק, עם הגפילטע פיש, כמו שאמא שלי מכינה, כולם לוקחים מאמא שלי גפילטע, ורק אני עושה לבד, אמא כבר לא נעלבת. מוישה תמיד אומר לה, שהגפילטע שלי מתקרב לשלה, ורק ככה יש סיכוי שהמסורת תישמר, והיא מבסוטה. ואין, אין כמו חריין, בפסח על הגפילטע שעל המצה, הרופא שיניים שלי תמיד מברך אותי.
אני אוהבת לקום לפנות בוקר, כשמוישה גומר לצפות את השיש, בנייר כסף מאה מיקרון, לא אוהבת פי וי סי. זה לא פייסחדיק.
לא יודעת מתי הוא מתחיל, לא מתי הוא גומר, כשאני קמה, פסח, זהו.
איך אני אוהבת את הרגע הזה, אחרי שגמרנו את החדרים, מיד אחרי פורים התחלנו. אממ קצת קודם, ארונות מט"ו בשבט, אבל זה לא נקרא, כי אצל אמא שלי כבר סגרו חדרים בט"ו בשבט, שם היה פסח כבר בראש חודש, ואבא תמיד צחק כתוב יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, והיא תמיד אמרה שהווא אמינא זה גם משהו, ככה סבא לימד אותם, אני אף פעם לא הבנתי אבל אם סבא אמר, אני לא מתווכחת.
אצל אמא שלי היה לחץ, למרות שאבא היה מנסה להצחיק אותנו מידי פעם, אבל שנאתי את ערב פסח, עד היום אני לא אוהבת כל כך, אבל שנה שעברה יענקי שלי בא להגיד לי שהוא אוהב את ערב פסח, את המים והבלגן, הוא אוהב את הניקיונות, כי אני מרשה להם לעשות את הצעצועים באמבטיה, ואני שמחתי, ידעתי שהילדים שלי כבר יאהבו.
אצל אמא היום של התנור היה הסיוט הכי גדול, לנו כבר יש שתיים, אצלה היה אחד. והוא היה יותר נקי משלי אחרי הנקיון, אבל היא היתה בהיסטריה, עמדנו כולנו שם חמושים בכל חומר כימי רעיל אפשרי, וקירצפנו. הידים התנפחו, ואני תמיד שאלתי את אבא, אבל בסוף אתה מוכר את זה לגוי, לא? והוא היה עונה לי, תמיד, מיידלע לגוי לא מוכרים חמץ ממש. ואף פעם לא הבנתי, רק ידעתי שפסח זה משהו מיוחד.
בפסח לא אוכלים מה שלא מקלפים, בפסח לא מרימים כפיות מהריצפה, בפסח, לא אוכלים אצל הדודים, ממישטזאך נישט פייסח, אפילו שהבד"ץ התחילו לתת הכשר על מלא דברים אבא עוד הלך למפעל של דרומה, וקנה פפריקה, ישר מהמפעל, ולא קנה מהשקית של דרומה שיש במכולת, ככה זה, פסח זה משהו מיוחד, גם שום אנחנו לא קונים רק ירוק, ודגים אבא אמר שאצלם אכלו, אפילו שאצל אמא בבית לא אכלו. אבל מזה ידעתי שאם אבא אומר עושים כמו אצל אבא, ובגלל זה טוב שמוישה מריע אותי, כי מה שהוא ואמר אני עושה.
אתמול מצאתי עוגיה בארון של השמיכות, בחדר הכחול, בכיתי מתסכול, איך אפשר לעשות כאן פסח, איך? כמעט התחלתי הכל שוב. נס שמוישה בדיוק הגיע והרגיע אותי, תמיד הוא מרגיע אותי, הוא גם לימד אותי לעשות את התנור, בהתחלה הוא עשה אותו, שם בלילה חומר, מה שירד ירד, ומה שלא, הוא חייך אלי, שהגוי יהנה ממנו, ואני הסתכלתי עליו, ושאלתי, אבל לא מוכרים לגוי חמץ ממש, והוא רק הסתכל עלי בעיניים טובות, ואמר, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, כשר וישר, היום אני עושה לבד את התנור.
אני כל כך אוהבת את הרגע הזה שאני קמה והכל כבר מצופה, הוא שם לי על הגז שלוש שכבות של נייר כסף, אני מוציאה את הסלק, מקלפת, ומלכלכת את כל המטבח, הוא יודע את זה, ומראש שם לי שכבה נוספת, רק בשביל הסלק, אבל הריח הזה, משכר, אני לא יודעת לעשות בורשט כמו של הדודה סימי. וגם נראה לי שאף אחד לא יאהב את זה היום, אבל סלק אני עושה ראשון, חייבת להספיק לנקות לפני שמחילים פסח.
הכי אני אוהבת שהשכנה מלמעלה מגיעה לבקש את שואב האבק, ומריחה את הסלק, לא אני לא שמחה לאיד, אבל יש לי נחת. מוישה לימד אותי שהווא אמינא זה גם משהו, ואם כתוב יכול מראש חודש, סימן שאפשר להתחיל בראש חודש ולגמור בזמן.
שבת הגדול אכלנו בבית, והשנה אפילו פעם אחת הילדים לא אכלו בחוץ, אולי מחר יקנו פלאפל, כי אחרת לא יבוא פסח, למרות שתמיד הוא בא בסוף, ככה אמא תמיד אמרה לי:
פסח תמיד מגיע, השאלה איך את מגיעה לפסח.
והסלק, הסלק יצא משהו.
מוישה טחן את החריין בערב פסח, תמיד הוא טוחן אותו בערב פסח שישאר חריף לליל הסדר, הוא עוטף אותו בניילון נצמד ושם במקרר, ואני לוקחת קצת לסלק, עם הגפילטע פיש, כמו שאמא שלי מכינה, כולם לוקחים מאמא שלי גפילטע, ורק אני עושה לבד, אמא כבר לא נעלבת. מוישה תמיד אומר לה, שהגפילטע שלי מתקרב לשלה, ורק ככה יש סיכוי שהמסורת תישמר, והיא מבסוטה. ואין, אין כמו חריין, בפסח על הגפילטע שעל המצה, הרופא שיניים שלי תמיד מברך אותי.
נערך לאחרונה ב:
