שיתוף >>> כרטיס כניסה לגן עדן

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני מפרסם את הסיפור מחדש, לרגל יום השנה של סבתי ע"ה

<<<כרטיס כניסה לגן עדן>>>

משה וברכה היו זוג בשנות הארבעים לחייהם, היו שכבר הביטו עליהם כעל זוג בגיל העמידה, הם נראו מבוגרים לגילם, כאשר הנך עובר את מאורעות השואה, כשאת ימי הבגרות הנך מעביר בעבודת פרך בגיא ההריגה, אתה לא בהכרח נשאר צעיר. הם היו עריריים, ללא ילדים, ולמותר לציין כי שאר וקרוב לא היה להם ברחבי הגלובוס.
חברי הקהילה נדו להם ראשם בצער, בחצרות השכנים פיזזו וכרכרו ילדים, עשרות ילדים מלאו את הבתים, אך בביתם אין קול ואין קשב. הם חלמו, התאוו לנקמה בצורר, אותו צורר אשר מחק את משפחתם באבחת חרב מעל פני האדמה. משה שאיבד את כל בני משפחתו בשואה, שלושה אחים וארבע אחיות, אף אחד מהם לא שרד. ברכה אף היא כמותו שיכלה את כל משפחתה בשואה.
הם חלמו להקים למשפחתם שם ושארית, שרשרת זהב הממשיכה שושלת מעטירה בנים ונכדים לגדולי ומאורי הגולה, להקים אבן מצבה למשפחותם שנעקדו על גבי מזבח הזעם בשואה הארורה, הם שכבר שתו את כוס התרעלה עד תומה ביקשו לראות נחת, מעט אור בקצה המנהרה, אך למעלה חשבו אחרת...

השנים חלפו להם ביעף, אם מיד לאחר השואה חזרו לפולין, כבר הבינו מהרה כי משם לא תצמח להם הישועה, פולין שלאחר המלחמה לא ששה לקבל את יהודיה חזרה, האדמה הרוויה בדם יהודי, לא האירה להם פנים, ובכלל המחשבות כי הם מתהלכים בארבע אמות של קברי אחים אשר נרצחו על ידי הגרמנים לא הוסיפה להם עונג, הם החליטו יחדיו לברוח... לברוח... לאן? לאן שתשא אותם הרוח, רק לא על האדמה הארורה הזו.
ניסו פה, ניסו שם, ובסוף השתקעו באמסטרדם, שם בין מושבות עד, השתקעה לה קהילה יהודית למחצה ולשליש, מיעוטם שומרי שבת, רובם אוכלי כשר, אלה המתקרים מסורתיים במחוזותינו נחשבו לרבנים שבחבורה, ואך עשריה בודדת של משפחות שמרו על המסורת היהודית כמקדמת דנא, טרום עלות הכורת על יהדות אירופה.
משה וברכה היו מאותם משפחות אשר נטרו את כרם ישראל בשמירה ובהקפדה על קוצו של יו"ד, ביתם פתוח היה לרווחה, ועשרות רבות של עוברי אורח אשר פקדו את ביתם זכו למתת ידם בשפע, מקום ללון, ואוכל כיד המלך, שדרי"ם ורבנים אשר באו בכל זמן ועידן ליטול מנת חלקם באחזקת מוסדות התורה בארץ ישראל ובגולה התקבלו בביתם בברכה, ומשה אף היה מן העושים והמעשים בצרכי הציבור הכלל והפרט.
קולות שקשוקי הצלחות חיפה במעט על קול בכי התינוק אשר זה שנים לא ניסר בחלל הבית, מפעם לפעם הייתה ברכה, מחניקה אנחה, יבבה חלושה, על המצב, אך מה היא כי תלין.
לבעלה אשר תהה מתי תבוא עליהם הישועה הייתה מפטירה תמיד
"צדקתך כהררי קל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע השם"...
"נודה לרבון העולמים על הצדקה אשר נתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, לעזור ולסייע ביד אנשים מעוטי יכולת, ולא נעסוק בקורות אותנו", נפלאות דרכי השם.

כך הייתה אומרת מפעם לפעם, אך בסתרי ליבה האמינה כי קרוב יום ישועתה, אורחים אשר נטו ללון בביתם סיפרו על נפלאות הרפואה המודרנית, דיברו אודות מעללי המיכשור המתקדם, סחו אודות פתרונות חדשים אשר הקידמה חידשה, והיא, למודת נסיונות העבר לא נתנה בהם כל אימון, אך פתח של אור עדיין ראתה... אור בקצה המנהרה.
יומם ולילה שכנעה היא את בעלה להצטרף אליה למסע תלאות, לחצות יבשות וימים ולהגיע אל רופא העוסק בעניני משפחה, ידעה כי אולי לו הפתרון, אולי ידע להוציא אותה מהסבך, את שמעו שמעה מאנשים, ושמעה כי עשרות משפחות חבים לו את חייהם וחיי ילדיהם, חישבה אולי ימצא מזור לנפשה.
לאחר שבועות רבים של הכנה החליטו לצאת לדרכם, ידעו כי זהו החלון האחרון בהזדמנויותיהם, אמנם, אפילו חרב חדה מונחת... אבל על פי דרך הטבע לא היה להם הרבה למה לקוות. הגיעו המה אל קליניקת הרופא, נרשמו לתור הארוך ימים ושבועות, עברו את הבדיקות אותם נדרשו, מיטב המכשור המתקדם חיכה להם בבתי החולים בעיר הגדולה, ובדחילו ורחימו התכוננו ליום כניסתם לרופא, לשמוע את התוצאות, הם קיוו וייחלו, התפללו וציפו.
היום הגיע,והם נסעו לפגוש את הרופא כאשר בלבם פועמת אותה תקווה אשר לא כבתה זה עשרים שנה, הם נכנסו לקליניקה, המזכירה קידמה אותם בחיוך כדרכה מזה ימים ימימה, כך התיישבו בחדר ההמתנה מחכים לתוצאות.
הרופא הקריא את שמם, והם נכנסו. משתרכים המה כשליבם כבד עליהם, מחשבותיהם נתונות הרחק הרחק, בדמיונם ילד פעוט כחול עינים, מייבב הוא חלושות, מקווה למצוא מעטפת חום אצל אימו המרוגשת, מתענג הוא על מגעה, מלטף את ידה בחיבה... "גברת ברכה!" קטע הרופא את חוט מחשבותיה: "את שומעת אותי?"
"או, ברור... סליחה", היא הוסיפה, "קצת נסחפתי במחשבות על העתיד"... אז כך, וכאן החל הרופא בהרצאה ארוכה, בכל אופן ההרצאה חיית להינשא, בכך הוא גם יצדיק את המחיר המפולפל לדיאגנוזה שלו. ההרצאה הכילה מילים מגוונות, מיעוטם מובנות, רובם לא, כמחצית השעה עברה, ואז הטיל הרופא את הפצצה...
הרופא פנה לברכה ואמר, "הבנתי לפי דף השאלון שהמזכירה מילאה כי הנך בת העם היהודי".
"זה נכון" אישרה ברכה בהיסוס קל, מבינה לקראת מה הדיון מתגלגל.
הרופא שקע בהרהורים, ובאחת אמר "לגברת השומרת על הדת היהודית, במצב שלך?! אין לך סיכוי"
בום! שמעה ברכה את חלומותיה מתנפצים אל קרקע המציאות.
זהו זה, החלום נגנז! היא לא תזכה לראות את ילד חלומותיה.
הרופא התפתל פיתולי בשורה נוגים, בעטו הוא שירבט על דף את חוות דעתו המומחית, חתם על הדף בחתימת ידו, ובחיוך מריר נתנה אל תוך ידה של ברכה כמו אומר, זה לא תלוי בי. תחושה חמצמצה עלתה באוויר כאשר התשלום האדיר הועבר מידי משה לרופא, והזוג עזב את הקליניקה בכאב.

בחוץ נתנה ברכה פורקן למחשבותיה, וכה שחה לבעלה, "האמת, כבר השלמתי כי אפסו סיכויי ללדת, זה שנים על גבי שנים שאני מתחננת ומבכה לזכות בזרע של קיימא, אני מרגישה ששערי שמים סגורים בעדי, ההרגשה שלי התאמתה עת אמר לי הרופא כי הדת היהודית היא זו המעכבת ממני ללדת את ילדי, וכי עלתה על דעתי פעם להמרות את פי אלוקיי? המחיר הוא יקר... המון מבני עמי כשלו, ולאחר השואה הקשה כבר לא הכירו יותר ל"ע באלוקי ישראל כביכול אינו עמם בצרה ח"ו, אבל אני"...
דמעה נשרה על לחייה. מרטיבה את הדף ובו בשורת האיוב, הדף אשר לכאורה חתם את גזר דינה.
ואז באחת היא הרימה עיניה לשמים וזעקה מנהמת ליבה:
"רבוש"ע ראה את הדף הזה! הדף בו התבשרתי על ידי הרופא כי לעולם, לעולם לא יהיו לי ילדים משלי... אלוקיי שבשמיים, ראה נא בעניי...
אני נותנת לך את החיים שלי, את כל מאוויי, אבל זהו עדי!!!
הדף הזה הוא כרטיס הכניסה שלי לגן העדן שלך!!!

משה וברכה חזרו אל ביתם, כל אחד מהם שב לעיסוקו, ברכה חזרה לבישולים, ביתם המשיך להיות פתוח לכל דכפין, כשכרטיס הכניסה לגן עדן שמור עמוק עמוק במגירתם מכל משמר...
והיא לא חיכתה הרבה... גן עדן עלי אדמות חיכה לה ממש מעבר לאופק.
אך עברו שמונה שבועות מאותו היום בו הרימה עיניה לשמים, מהיום בו קיבלה את כרטיס כניסתה לגן עדן, והיא קיבלה חיוך משמים, היא התבשרה על הריונה הראשון אשר למפרע היה גם האחרון...
לאחר תשעה חודשים של ציפיה, לאחר עשרים שנות המתנה, היא זכתה לחבוק את בתה יחידתה בזרועותיה, כשחיוך על שפתיה, לפני שבע שנים בפטירתה, ידעה כי יש לה כרטיס כניסה מובטח לגן עדן...

(ביום כ"א חשוון הוא יום פטירתה של ברכה יוטא בת ר' הילל ע"ה נשואת הסיפור דנן אשר זכתה לבת יחידה נכדים ונינים הולכים בדרך ישראל סבא)
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
סיפור מרגש ומקסים, כתוב בטוב טעם ודעת, שזור בביטויים מעשירים . מבנה טוב ונכון.
עריכה קטנה לא הייתה מזיקה לפני פרסום .ייתכן ומספיק ו"תעבור" על זה שנית אתה בעצמך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
סיפור מרגש ומקסים, כתוב בטוב טעם ודעת, שזור בביטויים מעשירים . מבנה טוב ונכון.
עריכה קטנה לא הייתה מזיקה לפני פרסום .ייתכן ומספיק ו"תעבור" על זה שנית אתה בעצמך.
יכול להיות בהחלט.
אם תוכלי למקד ספציפית יעזור לי. יען כי זהו תחום התמחות משני. :D
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בזמנו העליתי בקובץ (שינויים קלים בטקסט החי)
 

קבצים מצורפים

  • סיפור.pdf
    KB 387.9 · צפיות: 48
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודהה....

אכן על חלקם ניתן לחלוק, כדוגמת "מה היא כי תלין" מתוך מטבע הלשון "ואהרן מהו כי תלינו עליו".
אבל ברובם יש הרבה מן האמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מאיפה אתה דג את החומרים שלך?
הם מפעימים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

אחדות ישראל היא גן-עדן.


ולמה?

תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
יצירה ספרותית שכתבתי. אשמח למשוב.
אני חי
בתוך עיגול קטן שנקרא עולם
אני חי
בתוך גזירה גדולה שנקראת חברה
אני חי בתוך ריבוע האנושות הנוראה
ובתווך – אני ומחשבותיי



ובעולם זה אין מקום
לא למחשבותיי, רעיוני,
בעולם זה אין מקום לראשי


היכן אשים את שלוותי
איה הוא מקומי
אני חי בתוך בועה אחת גדולה


מקומי הוא בתוכי
בתוך קופסת ההיגיון
של עולם אשר הוא עול על כולם.



מתי יפרוץ כבר האדם
אשר גבולות אין בידו
אשר רוצה הוא להשליט את שבקופסתי
קופסת ההיגיון

מתי אצא כבר לחופשי
ואחיה כבר בעולם
אשר אוציא את הגיוני מקופסתי

הגיוני כבר מחכה
לצאת החוצה לחופשי
כי כרגע הוא בחופשת הבדידות

כבר נשביתי בקסמיו
של עולם זה הנורא
והגיוני מצטמק לו זה מכבר

הוא יושב לו מאפיר
על כף ידו כבר חרוטים
סימני זקנה והם – מתרבים


הוא יושב לו מחכה
בנאמנות אין קץ
הוא מאמין שאחזור ואאמין


אאמין לו שכך נכון
אאמין שהוא נכון
אאמין שהוא צודק
והוא כדאי

הקווים על כף ידו
יתיישרו בזה היום
וההיגיון יפרוץ לו בחלל

הקופסה כך תיעלם
ואדע ברגע זה
שהאדם ההוא כבר פרץ

אשאל מהר לשמו
אך מהר אדע, אחשוב
שהאדם שפרץ הוא אני

ההיגיון שוב יתיישר
אך הגוף לא מתקשר
כה חבל שמעדתי כך בסוף.

אך השארתי מכתבים
שידעו צאצאיי
שהדרך הטובה
היא ההיגיון.


שיאמינו לו מיד
בלי לבחון את כף ידו
ולחזור בשנייה האחרונה

מאשר-
שימעדו ויפלו לתוך הבור
בור הריקנות, הבדידות הגדולה.
שיתוף - לביקורת בנק השקרים
האמת היא חסרת יומרות.
אי אפשר להתכחש לה באיזה שהוא אופן.
מלבד שקר - כמובן.
אך הוא לא שקרן בכלל.
יעידו על כך השכן ממול, אשר חוץ מהפעם ההיא, אשר שינה מן האמת בגלל דרכי שלום על הפיצוץ בצנרת שקרה לא באשמתו בכלל. מי ידע שזאת הצנרת של השכן? הוא סתם הלך בתמימות, וסתם פתאום הוא שמע דזזזז מוזר. השכן הקשיש אשר חוץ מן כמה פעמים בהם שיקר לתועלת, מכך שילדיו לא יסבלו משבט לשונו של הקשיש - לא שיקר לו מעולם, וכמובן לאישתו אשר חוץ מכמה עקצוצים לא נרשמה דחיה חריגה בחשבון השקרים.
אך לבסוף, מנהל הבנק אותת לו על הוצאה חריגה. קרי - שקר.
הוא לא האמין, כזאת חריגה מתחת לאפו? הוא פנה לסניף הבנק הקרוב לבירור הטעות. קרי - מצפון.
בסניף הבנק לא הבינו את מבוקשו, הם אותתו לו אך הוא לא פנה אליהם להקשיב ולו לרגע. הם היו אדישים, כמו כל סניף בנק כלשהו, והוא חש את עצמו במצוקה.
בחמת זעם החליט לנתק כל קשר עם הבנק.
בשלב ראשון - כל חשבונות הבנק המלאים בקיצורי דרך כלשהם והעלמות, נמחקו בזעם נקמני.
עם מנהל הבנק מחק כל קשר, וטרטוריו הושתקו בבולמוס זעפני.
כדי להקניט את הבנק עבר לבנק המתחרה. קרי - שקרים.
הבנק המתחרה היה הרבה יותר נוח. עם מלא פלוסים ובונוסים עבים, ומעטפת מלאת החלקה מבוצים אפשריים. היא הייתה כל כך חלקלקה, עם לשון ארוכה שחומסת כל גרגיר אמת.
לא היה אכפת לו לשקר במצח נחושה על כך שבכלל היה ברחוב הסמוך, בשעה שבאמת היה נתון במין זעם נקמני. במעטפת השירותים שמציע הבנק היה נתון תירוצים שונים לשלל מקרים ותרחישים.
הוא השתמש בכולם.

טרטור טלפון קטע מערכת שקרים עבה במיוחד.
לשלם.
אגלי זיעה נטפו ממצחו כאשר ראה את מסכת התשלומים הענפה, שעליו לשלם בו היום. 'לא יאוחר מ14:00' הוסבר במתק לשון.
הוא נפל ארצה בעילפון.
הגיע עת תשלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה