שיתוף לערב חג | פסחא, קמחא וברכת הילדים / שאינו יודע לשאול...

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד


קשה-יום היה ראובן בן תורתא. עמל לפרנסתו להביא טרף לביתו, מקיים בהידור את 'ברכת' "בזעת אפך" וגומר. אף קובע עיתים לתורה היה, בעיקר בין נמנום לנחירה שבין מנחה לערבית בבית הכנסת השכונתי.

מנהג היה לו לראובן יקירנו, כשהיה מגיע בכל ערב לביתו היה מוציא ופורק תסכולו על ילדיו המסכנים. תחנוניה של אשת-החיל שלו לא עזרו במאום. 'מה הם אשמים?' שאלה הגברת בכל פעם מחדש, 'תרגע, תשתה משהו ואז תפתח את הפה...'. אבל לא היה עם מי לדבר, מנהג לו - ואינו משנהו. לא מרוע לב חלילה, אלא כמו שהזכרנו - תלאות יום העבודה הם שגרמו והביאוהו לכך. נזיפה, גערה וסתם צעקה, מעולם לא היו במקומם. רק לאחר שהילדים נרדמו שקטה הסערה בבית משפחת תורתא.

ערב אחד חשוך במיוחד, עת הילדים כבר נמו את שנתם עם חיוך מבוהל למחצה, הבחין ראובן בסטיקר שהדביקה רעייתו על דלת חדר הילדים, בו נכתב באותיות של קידוש והבדלה: 'ילדים זה שמחה!' הסטיקר כמו לעג לו והוציא מולו לשון ליצנית. ראובן לא עצר בעד כעסו, תכף שמט את כוסו, והוציא מכיסו טוש ארטליין שחור כחמץ מפוחם לאחר זמן ביעורו, בעל ראש עבה במיוחד, והוסיף בתחתית המדבקה את המילים 'מהשעה שמונה בערב!'. כך סבר ראובן על ילדיו: כשהם ערים - אין שמחה בבית, כשהם רדומים - עונג צרוף הוא לו. שקט ושלווה מנת חלקו בזמנים שכאלו.

ערב פסח הגיע, ועמו ההוצאות הרבות. לאחרונה גברו החובות, ויחד עם יוקר המחיה - לא היה לראובן מספיק כסף לרכוש יין לארבע כוסות, שלא לדבר על שאר מצוות היום, כמצות, חרוסת ושאר ירקות. 'הלילה הזה', התנגן לו בראש, הולך להיות 'כולו מרור'...

אך לא איש כראובן יוותר. לאחר ששאל בעצת ידידים, שם פעמיו אל בתי הנגידים. לא שבא לפשוט ידו כקבצן מן השוק, חלילה לו מעשות זאת, ידע הוא את מאמר חז"ל 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות', הוא שמע על כך באחד השיעורים האחרונים בבית הכנסת, שעה נדירה בה היה יותר לא-נים ותיר מאשר נים ולא-תיר. אשר על כן לא פנה אל אנשים אשר 'בריות' יכונו, כי אם אל הגמ"ח השכונתי. 'עזר לנזקקין ולדכפין' שמו של הגמ"ח, המנוהל ביד רמה על ידי אחד מנכבדי הקהילה השכנה, הלא הוא העסקן הנמרץ ר' עוזר פסחוביץ נרו מאיר ויאיר, בלילות בדיקת חמץ בשנים האחרונות.

מיד כשנכנס למשדרי הגמ"ח הבחין בהבעת פניהם התמהה של הנוכחים שכוונה כנגדו. גם לחשושים לא חסרו. כשפנה אל המזכיר בבקשת הצטרפות לעזרה לחג ענה לו הלה ללא בושה: מצטערים, החלוקה רק לאנ"ש, ובכלל, אינך דובר אידיש, כך שאין לנו שפה משותפת ו'אין על מה לדבר'...

ראובן המסכן יצא ממשרדי הגמ"ח בבושת פנים, ובדרך צדה עינו מודעה מרוחה וגדולה. 'חלוקת קמחא לפסחא', בשרה המודעה באותיות חגיגיות, מצועצעות טיפוגרפית בסגנון פסחי ועכשווי. 'כאן מחלקים קמח מלא, מנופה, קצור משעת שמירה, עשוי סיבים של כוסמין מיוחדים!'. שווה לבדוק, אמר ועשה. ניגש אל המזכירות, לקח טופס והחל למלא. כשהגיע לסעיף 46 נבהל. 'האם הנכם מאוכלי הקטניות בפסח'? שאלה השורה השחורה. אני לא אשקר! כן, אנו אוכלים. אמר ומלא.

כשהגיש את הטופס לא הסתכלו עליו כלל. רק על השורה ההיא. הוא כבר הבין, גם מכאן הוא יֵצֵא בידיים ריקות ועיניים דומעות. בכל מקום דוחים אותי, מה אני אשם?!

צלצול הפלאפון העיר אותו מהרהוריו הנוגים. על הקו היה חבר מהשכונה, גם הוא נצרך כמוהו. מעניין אם בשורה טובה בפיו, חשב. 'ראובן, יש חלוקה חדשה בקצה רחוב 'עולי פולין', תגיע עכשיו! אמר החבר וניתק. 'עולי פולין... נשמע גרוע', חשב ראובן. אבל אחד כמוהו לא מתייאש מהר. 'ננסה גם שם'.

בהגיעו למקום - אורו עיניו, כל הנוכחים במקום הם מכריו וידידיו, אנ"ש דעדת הארבלים. מתפללים יחד עמו אותן תפילות, באותו נוסח. 'מעניין מה הקריטריונים לקבלת החבילה', הרהר.

'כאן לא בודקים הרבה בציציות הנצרכים', אמר מישהו בקול, כאילו קרא את מחשבתו. 'רק להביא צילום תעודת-זהות. מי שיש לו מ-5 ילדים ומעלה - זכאי, ללא הגבלות ותנאים נוספים. בשר הלה בחגיגיות'.

יש!!! צהל ראובן. יש לי 5 ילדים!

יצא ראובן ממשרדי הגמ"ח החדש, כשידיו נושאות שקיות עמוסות, עיניו נוצצות, פניו צוהלות וכולו אומר תודה לבורא עולם.

מיד כשנכנס לביתו, הניח את השקים בצד ורץ לחדר הילדים. 'עמרם, יוכבד, משה, אהרן, מרים - ילדים מתוקים שלי, כמה נחת הבאתם לי היום'! צעק ראובן באזני ילדיו ההמומים. 'איזו נַחַת? מאיפה אבא נָחַת?' שאלו זה את זה. ראובן לא הבחין במבטיהם התמהים של ילדיו והמשיך לחבקם ולנשקם מכל כיוון.

כשיצא מחדרם עצר ליד הדלת, הוציא מדבקה לבנה וגדולה מכיסו, הדביקה על הישנה, וכתב בטוש בלתי מחיק:
'כן, ילדים זה ברכה!'
- - -

חג שמח!
יענקי
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפהפה. נוטף הומור מציאותי שחרחר.
עדיין מעדיף את הטור הזה יותר קצר, תמציתי ושנון.
תודה. עובד על זה, בע"ה...
(בשביל זה אנחנו כאן. מחכה תמיד לתגובות שלך... אם תרחיב - זה יהיה אפקיטיבי יותר!)

אהבתי את המסר השזור לכל אורך הכתיבה:
אין ילדים רעים. יש ילדים שרע לאבא שלהם.
אמת.
או: "ילדים זה ברומטר"
- כשאבא לא רואה ממטר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
טור @אהוב במיוחד.

אתה 'מספר' את הסיפור יפה מאוד.
אמנם מעט באריכות, אך בעיני יש בזה מן האותנטיות של המאורעות.

הטיפוס 'ראובן' עסיסי. מצד אחד, כולו אומר חום ואהבה לאנוכיותו. אוהב את עצמו דרך ילדיו. מצד שני, נראה כי אכן התמימות בחוסר הכרת עצמו ומניעי נפשו מביאה אותו למסקנה שגוייה - ילדים מבורכים בזכות כיכרם ופיתם הבאה עימם ממרום. אך פותחת לו פתח להבנת דברי סובביו כי אכן 'ילדים זה ברכה'... מה שנקרא 'לנסוע עם וויז דרך ג'נין'...

אהבתי את הנושא, הנשוא, והמנושאים...
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ליראם 2
שוב.


*

כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
קטע אלגורי ראשון שלי, אשמח ממש לביקורת מכם, היא חשובה לי.


בסייעתא דשמיא

האדמה באמת היתה חרוכה. מראות ההרס זרעו ידם בכל כיוון. הוא ידע שהיא תהיה חרבה, אך לא שיער עד כמה. מעולם לא ראה מראה שבור כל כך, חסר צורה. זהות. מעולם לא ראה, זוהי הפעם הראשונה בחייו.

הרס.

עידו התכופף אל הקרקע. אצבעותיו נדו בתפיפות קלה על תפוז שעוד נותר לו מראה מבעד לקליפתו המאובקת. הוא קילף אותו בצידו האחדולאחר מכן בירך ואכל. מיץ כתום השפריץ על פניו והוא העיף את התפוז באחת, אל עבר החלקה הסמוכה שכעת היתה חלל ריק. לא היה טעם לתפוז שעוד נותר שלם, כשמטע שלם נוחל חורבן שכזה. ועצים שהיו כבירים לא מזמן, שרועים בחוסר חיות על הרגבים היבשים.

השריפה שפרצה בכפר היתה נוראה. היא התלקחה במהירות חסרת תקדים. היו שריפות פה ושם מאז בואו לכפר, אך כמוה מעולם ולא ראה.
הגינה עליה עמל כל כך, האדמה שמהווה לו את עיקר חייו, איננה.
כעת נזכר כיצד יצאו כל התושבים מבתיהם, הזעיקו את כוחות הכיבוי, אך לאלו ארך זמן רב לבוא. וכשסופסוף נזכרו להופיע, כמעט ולא נותר מה להציל. הקרקעות כולן עלו באש.

עידו היה שבור עד העומק. רק היום, שבוע לאחר השריפה, היה מסוגל לצאת ולבדוק מה אירע בחלקתו. אולי היה מוטב גם לא לעשות זאת היום. ואולי בכלל לא.

"עידו" קול נשמע מאחוריו. הוא לא רצה לבדוק מי קורא לו כעת. המשיך לנבור ידיו מטה מטה בשורשים שנגדעו. כאילו ואינו שומע.
"עידו" הקול לא הרפה. וכעת הוא זיהה למי הוא שייך. נתן דפק לו על השכם, בידו התנועע סל קש גדול, וכשהניחו לצידו על האדמה, הוא נחרך בה, קול חריכת הקש המתייבש צרם לעידו. סופסוף הוא סובב את הראש.
"מה זה?" הוא שאל.
"סל, אינך רואה?" נתן הרגיש שלא אופיינית לעידו השאלה הזו. לא אופיינית לו ההתנהגות, תמיד ידע להתעניין בשלום הסובבים אותו, הם מכירים כבר שנים. השותפות בחלקאות היטיבה לידידותם. מעולם לא עבר עליהם יום בעבודת השדה מבלי דרישה בשלום כל אחד.
עכשיו עידו שכח. עכשיו הוא לא שאל מה שלומו, איך עובר עליו היום. משהו מוזר קורה לו.
הוא ניחש שזה קשור לאדמה.

"סל, אה?" עידו התכווץ. "סל הבאת. וכי מה תעשה עימו?"
"סל, אכן. באתי לאסוף את התבואה" נתן פרש את ידיו כמצביע על המרחב האדמתי הענק. "בא נראה מה נותר".
"אתה רציני?" פניו של עידו האדימו. "את מה בדיוק נאסוף? את הזרדים המפוחמים? את קליפות התפוזים והקלמנטינות ה… אהממ בעלות הצבע האפרפר הזה?" הוא תפס בידו קליפה אחת, והישיר אותה למול עיניו של נתן.
"קח את אלה, אחרי זה ספר לי סיפורים על סלים" הוא התרומם בתנועת ניעור קלה, והתחיל ללכת.

נתן הביט אחר דמותו המתרחקת. צילו התעמעם באובך האוויר החנוק, ופסיעותיו היו כבדות. הוא הרים את סל הקש והחל לצעוד גם הוא, אל עבר החלקה הסמוכה, חלקתו שלו.

האדמה שם לא נראתה טוב בהרבה. גם שם השחירו כמו לילה הרגבים. גם שם נוטו העצים הצידה, כאילו ועייף כוחם מלהיאבק.
הוא המשיך לשוטט אנה ואנה. תוך שהוא מגרד מדי פעם גושים אדמתיים שנדבקו לסוליית מגפיו. יותר משריחם על עצמו, ריחם על עידו, חברו האהוב. גם הוא נשבר, כן. אבל עידו לקח זאת קשה ממנו, אולי כי הוא חדש יותר בתחום…
"במה אוכל לנחמו?" הרהר, כשעיניו משוטטות מלוא האופק מעלה מטה. "במה אוכל…" התקדם עוד מעט, ובחן שוב את האדמה, היא לא הראתה סימני השתקמות.
פתע הבחין בגומה קטנה שבלטה מעם האדמה, היא היתה סמוכה לגדר ההפרדה המחלקת בין שדהו לשדה של עידו. בתחילה נראתה לו כמו אבן שהתעטפה בעפר, אך במבט שני ראה שאין לה צורה של אבן והיא עגולה מדי בכדי להיקרא כזו.
הוא התקרב אליה בפסיעות נחושות, ניסה לפלס לו דרך מבין הפחם, שברי ענפים ופיסות אפר שעוד דבקו במגפיו. הרוח נשאה עמה ריח של שריפה ישנה, כזו שכבר אינה דולקת, אך בוערת באוויר השקט. ללא רואי.
נתן כרע את ברכו, הרים את גוש העפר התמוה, וניסה לגרד את הגרגרים.
טיפין טיפין של כתום מצולק נגלו לפניו. ניעור קל סילק את השאריות האחרונות, והעיגול הקטן הבהב אליו בכתום מעט בהיר, מעט… מוכר.
הוא הפך אותו בידו בזהירות, חריצים קישטו את גביו מכל כיוון. נתן סובב אותו לצד שני חזרה, ואז הוא זיהה עד הסוף.
"תפוז…" הוא מלמל. "מה עושה כאן תפוז?" התבלבל. "והרי גם אם לא היו נשרפים המטעים, המטע שלי מטע תפוחים הוא, ואיך הגיע לכאן התפוז?" שאל עצמו בקול, הביט אנה ואנה כמנסה להבין את פשר התעלומה. "תפוז. מאין הוא בא?".
לפתע צדה את עיניו הגדר. ואז הבין, השדה של עידו! מטע תפוזים הוא. התפוז הגיע לכאן מעבר לגדר…
נתן חש את הגוף שלו רועד. הוא לא רצה להשלות את עצמו לחינם, חשב שכדאי לבדוק את טיבו הפנימי. משהתחיל במלאכת הקילוף שם לב לכך שצידו השמאלי של התפוז כבר חסר קליפה. הוא שלח ידו פנימה ושלף פלח שנמעך מעט. הטעם היה לו מתוק, ומיץ כתמתם השפריץ על פניו המיוזעות.
"אחח. תפוז טוב ועסיסי שכזה לא בא אל פי כבר הרבה זמן" נתן ליקק את שפתו העליונה, והוציא פלח נוסף. בזוויתו הוא הבחין בחלקיק זעום צהבהב, הוא משה אותו, מישש בכפותיו, ואז הבין, זהו גרעין. גרעין של תפוז בודד.

"האח, כעת נוכל לשתול את הגרעין, לזרוע מחדש מטע תפוזים בשביל עידו" נתן צהל, הוציא מטלית לחה מכיס חולצתו ועטף בה את התפוז בעדינות. לאחר מכן יצא בריצה חפוזה לספר על האוצר היקר למיועד לו. עידו.​
***​
הוא ישב שם, על אחד הספסלים בצד הדרך השוממה. רגליו מתנדנדות בקצב קבוע, ועצב עמוק בעיניו.
נתן התקרב אליו, הביט בפניו הנכאות. התיישב בקצה הספסל ושתק. עידו לא שת ליבו אליו.

"היי עידו" נתן פתח ברגע אחד של אומץ. "ראה מה הבאתי לך" הוא הגיש בפניו את התפוז העטוף, הסיר את המטלית והחזיר לכיסו.
"תפוז. תפוז רקוב ושרוף הבאת לי" עידו לא התרגש. "ומהו החיוך שעל פניך, אינך רואה מה בידך? תפוז מפויח ונגוס. מה נעשה עימו?"
"עידו יקירי" נתן הניח ידו על כתף חברו. "ראה מה מצאתי בתוכו, זרע. זרע תפוז. ממנו נוכל לזרוע מטע חדש, גדול. כמו שהיה לך, ואף יפה ומרשים ממנו" הוא פרס את כפו והניח באמצעה את הגרעין.
"נוכל, בעזרת השם. להצמיח לך שדה חדש" עידו הרים את ראשו, במעט. התבונן, ושתק.

"אתה זרעת ייאוש, ומתוך זה זורע אני תקווה" נתן נשק לו. "לכן מחייך אני. כי נוכל" .

-------------

"פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם אתם למה אתם בוכים? אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו: (במדבר א) והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו?! ועליו נתקיים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. אמר להם: אף אני לכך אני משחק. הרי הוא אומר: (ישעיה ח) - ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה: (ירמיה כו) כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה. ומה אמר זכריה (זכריה ח): עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה: (שם) ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימים דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה. ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה. ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר".
(איכה רבה ה יח).

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה