הנושאים החמים
יענקי R
ספר יהלום - עימוד נוצץ ברמה אחרת
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
עריכה תורנית
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
קשה-יום היה ראובן בן תורתא. עמל לפרנסתו להביא טרף לביתו, מקיים בהידור את 'ברכת' "בזעת אפך" וגומר. אף קובע עיתים לתורה היה, בעיקר בין נמנום לנחירה שבין מנחה לערבית בבית הכנסת השכונתי.
מנהג היה לו לראובן יקירנו, כשהיה מגיע בכל ערב לביתו היה מוציא ופורק תסכולו על ילדיו המסכנים. תחנוניה של אשת-החיל שלו לא עזרו במאום. 'מה הם אשמים?' שאלה הגברת בכל פעם מחדש, 'תרגע, תשתה משהו ואז תפתח את הפה...'. אבל לא היה עם מי לדבר, מנהג לו - ואינו משנהו. לא מרוע לב חלילה, אלא כמו שהזכרנו - תלאות יום העבודה הם שגרמו והביאוהו לכך. נזיפה, גערה וסתם צעקה, מעולם לא היו במקומם. רק לאחר שהילדים נרדמו שקטה הסערה בבית משפחת תורתא.
ערב אחד חשוך במיוחד, עת הילדים כבר נמו את שנתם עם חיוך מבוהל למחצה, הבחין ראובן בסטיקר שהדביקה רעייתו על דלת חדר הילדים, בו נכתב באותיות של קידוש והבדלה: 'ילדים זה שמחה!' הסטיקר כמו לעג לו והוציא מולו לשון ליצנית. ראובן לא עצר בעד כעסו, תכף שמט את כוסו, והוציא מכיסו טוש ארטליין שחור כחמץ מפוחם לאחר זמן ביעורו, בעל ראש עבה במיוחד, והוסיף בתחתית המדבקה את המילים 'מהשעה שמונה בערב!'. כך סבר ראובן על ילדיו: כשהם ערים - אין שמחה בבית, כשהם רדומים - עונג צרוף הוא לו. שקט ושלווה מנת חלקו בזמנים שכאלו.
ערב פסח הגיע, ועמו ההוצאות הרבות. לאחרונה גברו החובות, ויחד עם יוקר המחיה - לא היה לראובן מספיק כסף לרכוש יין לארבע כוסות, שלא לדבר על שאר מצוות היום, כמצות, חרוסת ושאר ירקות. 'הלילה הזה', התנגן לו בראש, הולך להיות 'כולו מרור'...
אך לא איש כראובן יוותר. לאחר ששאל בעצת ידידים, שם פעמיו אל בתי הנגידים. לא שבא לפשוט ידו כקבצן מן השוק, חלילה לו מעשות זאת, ידע הוא את מאמר חז"ל 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות', הוא שמע על כך באחד השיעורים האחרונים בבית הכנסת, שעה נדירה בה היה יותר לא-נים ותיר מאשר נים ולא-תיר. אשר על כן לא פנה אל אנשים אשר 'בריות' יכונו, כי אם אל הגמ"ח השכונתי. 'עזר לנזקקין ולדכפין' שמו של הגמ"ח, המנוהל ביד רמה על ידי אחד מנכבדי הקהילה השכנה, הלא הוא העסקן הנמרץ ר' עוזר פסחוביץ נרו מאיר ויאיר, בלילות בדיקת חמץ בשנים האחרונות.
מיד כשנכנס למשדרי הגמ"ח הבחין בהבעת פניהם התמהה של הנוכחים שכוונה כנגדו. גם לחשושים לא חסרו. כשפנה אל המזכיר בבקשת הצטרפות לעזרה לחג ענה לו הלה ללא בושה: מצטערים, החלוקה רק לאנ"ש, ובכלל, אינך דובר אידיש, כך שאין לנו שפה משותפת ו'אין על מה לדבר'...
ראובן המסכן יצא ממשרדי הגמ"ח בבושת פנים, ובדרך צדה עינו מודעה מרוחה וגדולה. 'חלוקת קמחא לפסחא', בשרה המודעה באותיות חגיגיות, מצועצעות טיפוגרפית בסגנון פסחי ועכשווי. 'כאן מחלקים קמח מלא, מנופה, קצור משעת שמירה, עשוי סיבים של כוסמין מיוחדים!'. שווה לבדוק, אמר ועשה. ניגש אל המזכירות, לקח טופס והחל למלא. כשהגיע לסעיף 46 נבהל. 'האם הנכם מאוכלי הקטניות בפסח'? שאלה השורה השחורה. אני לא אשקר! כן, אנו אוכלים. אמר ומלא.
כשהגיש את הטופס לא הסתכלו עליו כלל. רק על השורה ההיא. הוא כבר הבין, גם מכאן הוא יֵצֵא בידיים ריקות ועיניים דומעות. בכל מקום דוחים אותי, מה אני אשם?!
צלצול הפלאפון העיר אותו מהרהוריו הנוגים. על הקו היה חבר מהשכונה, גם הוא נצרך כמוהו. מעניין אם בשורה טובה בפיו, חשב. 'ראובן, יש חלוקה חדשה בקצה רחוב 'עולי פולין', תגיע עכשיו! אמר החבר וניתק. 'עולי פולין... נשמע גרוע', חשב ראובן. אבל אחד כמוהו לא מתייאש מהר. 'ננסה גם שם'.
בהגיעו למקום - אורו עיניו, כל הנוכחים במקום הם מכריו וידידיו, אנ"ש דעדת הארבלים. מתפללים יחד עמו אותן תפילות, באותו נוסח. 'מעניין מה הקריטריונים לקבלת החבילה', הרהר.
'כאן לא בודקים הרבה בציציות הנצרכים', אמר מישהו בקול, כאילו קרא את מחשבתו. 'רק להביא צילום תעודת-זהות. מי שיש לו מ-5 ילדים ומעלה - זכאי, ללא הגבלות ותנאים נוספים. בשר הלה בחגיגיות'.
יש!!! צהל ראובן. יש לי 5 ילדים!
יצא ראובן ממשרדי הגמ"ח החדש, כשידיו נושאות שקיות עמוסות, עיניו נוצצות, פניו צוהלות וכולו אומר תודה לבורא עולם.
מיד כשנכנס לביתו, הניח את השקים בצד ורץ לחדר הילדים. 'עמרם, יוכבד, משה, אהרן, מרים - ילדים מתוקים שלי, כמה נחת הבאתם לי היום'! צעק ראובן באזני ילדיו ההמומים. 'איזו נַחַת? מאיפה אבא נָחַת?' שאלו זה את זה. ראובן לא הבחין במבטיהם התמהים של ילדיו והמשיך לחבקם ולנשקם מכל כיוון.
כשיצא מחדרם עצר ליד הדלת, הוציא מדבקה לבנה וגדולה מכיסו, הדביקה על הישנה, וכתב בטוש בלתי מחיק:
'כן, ילדים זה ברכה!'
- - -
חג שמח!
יענקי
קשה-יום היה ראובן בן תורתא. עמל לפרנסתו להביא טרף לביתו, מקיים בהידור את 'ברכת' "בזעת אפך" וגומר. אף קובע עיתים לתורה היה, בעיקר בין נמנום לנחירה שבין מנחה לערבית בבית הכנסת השכונתי.
מנהג היה לו לראובן יקירנו, כשהיה מגיע בכל ערב לביתו היה מוציא ופורק תסכולו על ילדיו המסכנים. תחנוניה של אשת-החיל שלו לא עזרו במאום. 'מה הם אשמים?' שאלה הגברת בכל פעם מחדש, 'תרגע, תשתה משהו ואז תפתח את הפה...'. אבל לא היה עם מי לדבר, מנהג לו - ואינו משנהו. לא מרוע לב חלילה, אלא כמו שהזכרנו - תלאות יום העבודה הם שגרמו והביאוהו לכך. נזיפה, גערה וסתם צעקה, מעולם לא היו במקומם. רק לאחר שהילדים נרדמו שקטה הסערה בבית משפחת תורתא.
ערב אחד חשוך במיוחד, עת הילדים כבר נמו את שנתם עם חיוך מבוהל למחצה, הבחין ראובן בסטיקר שהדביקה רעייתו על דלת חדר הילדים, בו נכתב באותיות של קידוש והבדלה: 'ילדים זה שמחה!' הסטיקר כמו לעג לו והוציא מולו לשון ליצנית. ראובן לא עצר בעד כעסו, תכף שמט את כוסו, והוציא מכיסו טוש ארטליין שחור כחמץ מפוחם לאחר זמן ביעורו, בעל ראש עבה במיוחד, והוסיף בתחתית המדבקה את המילים 'מהשעה שמונה בערב!'. כך סבר ראובן על ילדיו: כשהם ערים - אין שמחה בבית, כשהם רדומים - עונג צרוף הוא לו. שקט ושלווה מנת חלקו בזמנים שכאלו.
ערב פסח הגיע, ועמו ההוצאות הרבות. לאחרונה גברו החובות, ויחד עם יוקר המחיה - לא היה לראובן מספיק כסף לרכוש יין לארבע כוסות, שלא לדבר על שאר מצוות היום, כמצות, חרוסת ושאר ירקות. 'הלילה הזה', התנגן לו בראש, הולך להיות 'כולו מרור'...
אך לא איש כראובן יוותר. לאחר ששאל בעצת ידידים, שם פעמיו אל בתי הנגידים. לא שבא לפשוט ידו כקבצן מן השוק, חלילה לו מעשות זאת, ידע הוא את מאמר חז"ל 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות', הוא שמע על כך באחד השיעורים האחרונים בבית הכנסת, שעה נדירה בה היה יותר לא-נים ותיר מאשר נים ולא-תיר. אשר על כן לא פנה אל אנשים אשר 'בריות' יכונו, כי אם אל הגמ"ח השכונתי. 'עזר לנזקקין ולדכפין' שמו של הגמ"ח, המנוהל ביד רמה על ידי אחד מנכבדי הקהילה השכנה, הלא הוא העסקן הנמרץ ר' עוזר פסחוביץ נרו מאיר ויאיר, בלילות בדיקת חמץ בשנים האחרונות.
מיד כשנכנס למשדרי הגמ"ח הבחין בהבעת פניהם התמהה של הנוכחים שכוונה כנגדו. גם לחשושים לא חסרו. כשפנה אל המזכיר בבקשת הצטרפות לעזרה לחג ענה לו הלה ללא בושה: מצטערים, החלוקה רק לאנ"ש, ובכלל, אינך דובר אידיש, כך שאין לנו שפה משותפת ו'אין על מה לדבר'...
ראובן המסכן יצא ממשרדי הגמ"ח בבושת פנים, ובדרך צדה עינו מודעה מרוחה וגדולה. 'חלוקת קמחא לפסחא', בשרה המודעה באותיות חגיגיות, מצועצעות טיפוגרפית בסגנון פסחי ועכשווי. 'כאן מחלקים קמח מלא, מנופה, קצור משעת שמירה, עשוי סיבים של כוסמין מיוחדים!'. שווה לבדוק, אמר ועשה. ניגש אל המזכירות, לקח טופס והחל למלא. כשהגיע לסעיף 46 נבהל. 'האם הנכם מאוכלי הקטניות בפסח'? שאלה השורה השחורה. אני לא אשקר! כן, אנו אוכלים. אמר ומלא.
כשהגיש את הטופס לא הסתכלו עליו כלל. רק על השורה ההיא. הוא כבר הבין, גם מכאן הוא יֵצֵא בידיים ריקות ועיניים דומעות. בכל מקום דוחים אותי, מה אני אשם?!
צלצול הפלאפון העיר אותו מהרהוריו הנוגים. על הקו היה חבר מהשכונה, גם הוא נצרך כמוהו. מעניין אם בשורה טובה בפיו, חשב. 'ראובן, יש חלוקה חדשה בקצה רחוב 'עולי פולין', תגיע עכשיו! אמר החבר וניתק. 'עולי פולין... נשמע גרוע', חשב ראובן. אבל אחד כמוהו לא מתייאש מהר. 'ננסה גם שם'.
בהגיעו למקום - אורו עיניו, כל הנוכחים במקום הם מכריו וידידיו, אנ"ש דעדת הארבלים. מתפללים יחד עמו אותן תפילות, באותו נוסח. 'מעניין מה הקריטריונים לקבלת החבילה', הרהר.
'כאן לא בודקים הרבה בציציות הנצרכים', אמר מישהו בקול, כאילו קרא את מחשבתו. 'רק להביא צילום תעודת-זהות. מי שיש לו מ-5 ילדים ומעלה - זכאי, ללא הגבלות ותנאים נוספים. בשר הלה בחגיגיות'.
יש!!! צהל ראובן. יש לי 5 ילדים!
יצא ראובן ממשרדי הגמ"ח החדש, כשידיו נושאות שקיות עמוסות, עיניו נוצצות, פניו צוהלות וכולו אומר תודה לבורא עולם.
מיד כשנכנס לביתו, הניח את השקים בצד ורץ לחדר הילדים. 'עמרם, יוכבד, משה, אהרן, מרים - ילדים מתוקים שלי, כמה נחת הבאתם לי היום'! צעק ראובן באזני ילדיו ההמומים. 'איזו נַחַת? מאיפה אבא נָחַת?' שאלו זה את זה. ראובן לא הבחין במבטיהם התמהים של ילדיו והמשיך לחבקם ולנשקם מכל כיוון.
כשיצא מחדרם עצר ליד הדלת, הוציא מדבקה לבנה וגדולה מכיסו, הדביקה על הישנה, וכתב בטוש בלתי מחיק:
'כן, ילדים זה ברכה!'
- - -
חג שמח!
יענקי
